המלאך רזיאל – פרק 3:

01/10/2020 89 צפיות אין תגובות

גררתי את המזוודה הענקית שלי אל הרכב של רננה, מי יודע כמה בגדים אני אצטרך בכל התקופה הזו שלי שם. העדפתי לקחת כמה שיותר וללכת על בטוח, זה עדיף מאשר שלא יהיה מה ללבוש בין כל הנרקומנים שמצפים לי שם.

“מאמי אני מזכיר לך שאת חוזרת עוד שלושה חודשים אין צורך בכל המזוודה הזאת” אדיר התקדם במהירות לעברי ולקח את המזוודה ממני, סחב אותה בקלילות אל תא המטען שלה.

“אל תתחיל, אני בחרתי לקחת מזוודה אחת במקום שתיים” גלגלתי את עיניי, הוא סגר את תא המטען והביט בי תמוה.

“את מתכוונת לעזוב אותי?” הוא הפתיע אותי באלתו. חיוך לא נראה על שפתיו והיה נראה שהוא באמת שאל את השאלה הזאת, כאילו התשובה לכך בכלל לא ברורה לו.

“לא” פלטתי.

“אז אם ככה אין צורך בשתי מזוודות” הוא העלה חיוך מזורגג על שפתיי שעיצבן אותי. שילבתי את ידי על החזה שלי והוא מיהר להתחנף אלי בחיבוק ממכר.
אני כבר רואה כמה התחושה הזו איתו תהיה חסרה לי שם.

“מאמי שלי” הוא לחש לתוך צווארי ונישק אותו, נשך אותו ונשם את ריח הבושם המתוק שלי שתמיד משאיר טעם מר על שפתיו.
התמוגגתי מהמגע שלו, לא יכולתי להישאר נוקשה ויותר מכך לא רציתי לבלות ככה את הרגע האחרון שלנו יחד לתקופה הארוכה הזו.

“אני מתגעגעת אלייך” שחררתי את שילוב הידיים שלי וכרכתי את ידי הארוכות סביב צווארו. החזה שלו היה צמוד אל החזה שלי תמיד הוא היה הגבוה מבינינו, הייתי צריכה לעמוד על קצות האצבעות כדי להראות בת הזוג שלו ולא הילדה שלו.
בכל פעם שהייתי צריכה להוריד משהו מהארונות הגבוהים בבית הייתי עולה על כיסא ואילו הוא רק מושיט את ידו בלי שום מאמץ. הוא תמיד צחק עלי על כך, גיחכתי בליבי.

“אני פה עדיין” הוא משך אותי לאחור ואני הבטתי בעיניים שלו, אותם עיניים שהתאהבתי בהם כבר מהפעם הראשונה שהם סרקו אותי מרחוק.

“את בטוחה שאת לא רוצה שאני אלווה אותך אל הסדנה? אני יכול לקחת אותך במקום רננה אם את רוצה” הנדתי את ראשי מצד לצד להצעתו, יהיה לי הרבה יותר קשה לשחרר ממנו שם מאשר עכשיו.

“לא, אני מעדיפה להיפרד ממך כאן. אני יודעת שאני לא אתן לך לחזור חזרה אם תגיע לשם איתי” ליטפתי את השיער שלו, הוא ארך באופן לא רגיל אבל יכולתי לאמץ את הלוק הזה שלו, רק חסר לו אופנוע שחור בצד והוא נראה בדיוק כפי שהוא נראה בתמונות שלו שהוא היה בתיכון.

“אז אני לא אחזור. אני אסביר לדנה במילים יפות שאני נשאר איתם אם זה מוצא חן בעיניה ואם לא” גיחכתי, נשכתי את השפה שלי.
לא רציתי לספר לו שפתאום התחלתי להסס, הייתי ברורה כשסיפרתי לו על החלטה שלי כבר אתמול ברכב או אחר כך בלילה רגע לפני שהגופים שלנו אכלו את השני.

“אני אוהבת אותך” אמרתי. לא הייתי צריכה שהוא יענה לי חזרה כדי לדעת שהוא אוהב אותי, הרגשתי את זה, ראיתי את זה דרך העיניים שלו.
הוא התקרב לעברי ונישק אותי בג’נטלמניות ועדינות.
נצמדתי לתוך זרועותיו עוד יותר והשתדלתי לעמוד בקצב שפתיו.
אין תחושה נעלה יותר להיות בזרועותיו של האדם שאתה אוהב.
אך התחושה הזו לא אפפה סביבי יותר מדי זמן, רננה הוציאה את ראשה מהחלון וצפרה הפילה את הלב שלי לתחתונים.

“כדאי שתזדרזו שם, את עוד תאחרי למפגש הראשון” הוא עצם את עיניו וצחק.
שכחנו שהיא נמצאת שם בכלל, צחקתי יחד איתו וקירבתי אותו אליו לחיבוק בפעם האחרונה.

“בואי לא נעשה את זה דרמטי. שלושה חודשים בדרום זה קטן עלינו” הוא נשק לראשי ושיחרר אותי ממנו. לקחתי נשימה עמוקה, אולי זה עדיף.

“אני חושבת שלהיות בהשגחה של דנה יהיה לי הרבה יותר קשה מהתהליך של הגמילה” הוא צחק, שחררתי את ידו שאחזה בי כשהתחלתי להתרחק ממנו.

“תהי עדינה איתה. ותתקשרי אלי כל היום אני רוצה לדעת מה קורה איתך” הוא אמר.

התקדמתי לכיוון הדלת ונופפתי לו לשלום.

“ביי חיים שלי, נתראה עוד שלוש חודשים” צעקתי לעברו, הוא הפריח לי נשיקה ונכנסתי פנימה אל הרכב. מחברת את הטלפון שלי לבוקסות של הרכב.

“אתם זוכרים שאת חוזרת אחרי הסדנה הזו? זה לא שאת עוזבת אותו לתמיד” היא אמרה.

כן אנחנו דביקים, כן אנחנו קיטשים אבל אני אוהבת את זה, ושקשה לי להשתחרר ממנו לתקופה ארוכה אני אוהבת להראות לו שקשה לי באמת מאשר לשמור את זה אצלי בבטן, גם ככה המסע הזה לא עומד להקל עלי.

“כדאי שנזוז אם אנחנו רוצים להגיע בזמן” היא הודיעה.
השיר Hall of fame התנגן ברקע, ידעתי שהיא לא מכירה אותו אבל כשהיא תתחיל לחשוב על המילים שנאמרות בו היא תתאהב בו בדיוק כמוני.

“עכשיו אפשר לצאת לדרך” צרחתי והגברתי את הווליום כמעט עד הסוף, כל כך חזק שהרגשתי את הביטים של השיר בלב שלי.
קראתי את שפתייה שהיא קראה לי משוגעת אבל לא התכוונתי להעביר את הנסיעה הזו לשם בשקט.

הייתי צריכה להשתחרר, לצעוק, לבוא מוכנה למסע הזה ולטרוף אותו עד הסוף.
נסעתי בפזיזות על הכביש והרגשתי כאילו אני חיה בידיעה שהמחר שלי לא ידוע, לא סיכנתי אותנו אבל גם לא שמרתי עלינו כמו שצריך.
לא הייתי צריכה את האלכוהול כדי להרגיש את תחושת האופוריה הזאת פשוט עשיתי מה שלא היה כחלק משגרת החיים שלי והרגשתי איך אני מתמלאת בכוחות ורצון לעוד ככל שאני משתגעת וצורחת חזק יותר.

רננה הפסיקה להביט כמו משוגעת וצרחה יחד איתי, כבר ידעה חלק מהמילים של השיר ושרה איתי יחד את הפזמון.

רננה היא חלק מאוד משמעותי בחיים שלי. בן אדם שאני לא אוכל לשכוח גם אם אני ארצה או לא, אני יודעת כמה חשוב לה לעבור איתי את המסע הזה רק כדי לפקח עלי אבל הבטחתי לאדיר שאני לא אעשה שטויות.
אם אני רוצה להמשיך את החיים שלי ולא להמשיך ליפול לבאר חסרת תחתית כדאי שאני אתחיל להתעשת על עצמי.
השפתיים שלי כמעט נקרעו מרוב החיוך הגדול על פניי, אדרנלין מטורף שחדר לגוף שלי בפתאומיות.
השיר הגיע אל סופו והתחיל להתנגן שוב ושוב כל הדרך אל הדרום.

הנסיעה הייתה ארוכה ומייגעת, רננה הספיקה להירדם ואני בלי סוף זמזמתי את השיר עד שהוויז הורה לי לרדת.

הגענו, הגעתי אל החוויה העוצמתית שלי בשלושת החודשים הקרובים.
ירדתי מהרכב והבטתי אל הוילה העומדת לפניי.
היא הייתה עצומה ושונה מכל דבר שתיארתי במוחי, היא הייתה בורקת ומהודרת כאילו זה היה אתר נופש ולא סדנת גמילה. אולי כדאי שאני אתחיל להגיע לדרום לעיתים קרובות יותר.

חייכתי, כמעט כבר שכחתי מה הייתה המטרה אליה הגעתי הנה בכלל.
דלת הרכב נפתחה ורננה יצאה משם ישנונית מתמיד, התקדמה לעברי והביטה בוילה גם היא בתדהמה.

“למה לא הערת אותי?” היא הסיטה את מבטה לעברי וחזרה להביט בוילה.

“מה זה המקום הזה? את בטוחה שהגענו אל המקום הנכון?” היא שאלה.
רכב חצה את דרכנו וחנה מולנו במהירות ודיוק לא נורמלית.
בחורה כהת עור ורגליים ארוכות יצאה מהרכב השחור והמפואר שלה שהיא לבושה בשמלה קצרה רופפת סגולה. היא נראתה זוהרת ויפיפיה כדוגמנית טבעית.

“גם אתן הגעתם לסדנת גמילה?” היא סובבה את שיערה החלק לאחור והתקדמה לעברנו. בחיים לא הייתי מזהה שהיא צריכה להיגמל ממשהו היא נראית כל כך .. מושלמת.

“כן, אני” הרמתי את ידי כחפה מפשע.

“נעים להכיר אני בל” היא הושיטה לי את ידה באדיבות, הושטתי את ידי והתקרבתי לעברה כדי להציג את עצמי.
“עטרה” אמרתי.
הבטתי סביב אל מגרש החנייה שכבר היה מלא בכמה וכמה מכוניות שרק בישרו על הגעתם כבר.

“אני אוציא לך את המזוודה בינתיים” רננה הלכה לכיוון תא המטען ואני סרקתי שוב את הבריכה הארוכה וגשר העץ מעליה שעמדו בפנינו.

“בבית כזה עוד לא גרתי” מלמלתי בשקט והיא צחקה ממני,

“יש לי הרגשה שיהיה דווקא די בסדר שם” היא אמרה ושוב העיפה את שיערה לאכול, לא חדלה מלגעת בו כדי שיראה מושלם ולא זנוח כמו הרעמה שלי.
קיוויתי לכך, ניגשתי לעזור לרננה ברגע שראיתי אותה מתקשה להגיע לעברי.
האדמה הייתה מלאה באבנים קטנים שנכנסו לי לגלגלים ומנעו ממנה לזוז כמו שצריך.

הרמתי אותה בכוחות עצמי והטחתי אותה כמה מטרים אחרי הרכב.
“אני חושבת שאני אלך עכשיו עטרה” היא אמרה עם מבט עצוב על פניה, התקדמתי לעברה עם חיוך זחוח ועטפתי אותה לזרועותי, אני בהחלט עומדת להתגעגע אליה.

“את תחסרי לי מאוד” אמרתי מאחורי גבה.
“אני אגיע לבקר אותך מלא. ברגע שמסכימים להגיע לביקורים תתקשרי אליי ואני גם אביא לך אוכל נורמלי” היא טפחה על גבי וגרמה לי לגחך.
התנתקו מהחיבוק והבטנו זה לזו בעיניים, היא לקחה נשימה שנשברה והראתה כמה היא באמת עצובה לעזוב אותי עכשיו.

“יאללה, לכי הביתה ותדאגי לאדיר. אני סומכת עלייך” נשקתי לראשה וניסיתי לגרור את המזוודה שוב.
היא נופפה לי לשלום ואמרה עוד משהו שלא הצלחתי לשמוע.

“את לא לוקחת איתך שום דבר?” הפנתי את מבטי לבל שהלכה לצידי.
“אני אדאג שאחד הבנים בסדנא יעבירו לי את הדברים לפני שיחשיך” היא אמרה והייתה בטוחה בעצמה, אני מתחילה לחבב את הבחורה הזאת.
גררתי את המזוודה באפיסת כוחות שהפכה לקלה הרבה יותר שעברנו את גשר העץ.

המבנה היה גדול אך ברור לעין שהוא מחולק לשתיים, היא פתחה את הדלת השחורה של הבית ונכנסנו פנימה אל הסלון שחבורה של אנשים זרים יושבים זה לצד זה כל אחד בפינה אחרת ומקשיבים לדנה שכמו תמיד מקבלת את כל כולם בצורה הכי חמה ודביקה שיש.

הרגשתי נבוכה אבל עם זאת הבנתי שכל חבורת האנשים השונים שיושבים מולי יש בעיה זהה לשלי, משהו בי מעט נרגע.
בל לעומתי הייתה נראית נינוחה לגמרי, כאילו שכל הנעיצת מבטים האלה של כולם בנו רק עוררה אותה עוד יותר.
דנה סובבה את פנייה לעברינו באיטיות היא הייתה לבושה בשמלה לבנה רופפת, נראית כמו היפית שחזרה מטיול ארוך בהודו אבל פניה היו יפות בדיוק כפי שזכרתי.

“אני שמחה לראות שהגעתם, היכנסו” היא התקרבה לעברנו עם פנים מחוייכות.
הטלפון שלי צלצל וגרם לכולם לא להוריד ממני את המבטים, זו הייתה אמא שלי.
התקשרה כמו תמיד בזמן הכי נכון, ניתקתי את השיחה והכנסתי את המזוודה פנימה לצד הספות.

בל הלכה לפניי סחבה את מבטם של כל הבנים, העקבים הגבוהים שלה עשו רעש בכל צעד שלה, הלכתי מיד אחריה בצעדים קטנים ותפסתי מקום על ספת החרדל המרופדת לצידה.

“לכבוד הבנות החדשות שהגיעו אני אתחיל את סיבב ההיכרות שלנו מחדש. אני אשמח אם כל אחד מכם יציג את השם שלו ואת הדבר שהוא הכי אוהב לעשות.
אני אתחיל, שלום לכולם אני דנה והדבר האהוב עלי הוא שחייה” היא ישבה על כורסא יחידה והניחה את רגליה זה על זו.

לא רציתי לנחור בבוז מול כולם כדי לא לזלזל במעמד שלה בפומבי אבל היא חייבת להבין שאנחנו לא ילדים קטנים וזו לא השנה הראשונה שלנו בכיתה אלף.
נאנחתי בשקט, נזכרתי איך אדיר דרש ממני להיות עדינה ותיארתי לעצמי כמה אני צריכה להיות חביבה יותר מכולם רק כי הקשר שלה ושל אמא שלי ניכר.

“מה אנחנו ילדים קטנים?” אחד הבנים נחר בבוז והוציא לי את המילים מהפה, לפחות הוא חושב כמוני.

“זה משחק היכרות אביב, קדימה אתה תהיה הראשון” היא סובבה את פנייה לעברו והוא גלגל את עיניו מותש מההתנהגות שלה.
החנקתי את הצחוק שלי ובלעתי אותו פנימה, יכולתי לראות את עצמי מסתדרת איתו בתקופה הזו.

“אני אביב ואני אוהב סקס” הוא אמר בגאווה ורצון לסיים עם התור שלו כבר, החיוך שלי עלה על שפתיי בטיפשות. הוא התנהג כמו האח הקטן שמעולם לא היה לי אבל בהחלט הייתי רוצה אחד כמוהו.

“אני רועי ואני אוהב לעשות ספורט” בחור מעוטר בזקן ועיניים כחולות השמיע קול גברי, זה מסביר את השרירים הענקים שמעטרים את ידיו.
הוא היה עצום, אני מבטיחה לכם שאם הייתי עומדת לידו הוא היה נראה אבא שלי, או אולי אפילו סבא.

“אני נגה ואני אוהבת לאכול” לנוגה היה שיער בלונדיני שופע שכיסה את הכרית הכסופה שהיא חיבקה קרוב אליה.
הבחור אחריה היה נראה קצת שונה מכולם. המבט שלו הראה כאילו הוא מתקשה להיות פה סגור עם כולם, לשמוע כל כך הרבה קולות או דמויות שלא מכיר.
הוא לא יישר את עיניו לאף אחד מאיתנו ורק גרם לי לרצות לדעת מי הוא ומה הוא.

“תורך” דנה הביטה בו והוא הביט סביב על כולם, לא יוצר איתי קשר עין.
“אין לי כוח למשחקי בולשיט האלה” הוא אמר ונעמד על רגליו, חצה את הסלון לכיוון הכניסה ויצא מהדלת, הספקתי לראות אותו מוציא חפיסת סיגריות ירוקה מכיסיו.

דנה לא אמרה שום דבר שיגרום לו לעצור או לחזור למקום, יכולתי גם אני לראות איך אני מאמצת את הדרך הזו להתחמק מכאן.
“זה בסדר כל אחד בוחר לקחת את היום הראשון שלו כאן בדרך שהוא רוצה.
כדאי שאתן לכם זמן לסדר את הדברים שלכם” היא אמרה והורידה את שני רגליה אל הקרקע.

“החדרים של הבנות בצד הימיני והבנים בפינה השמאלית.
כדאי שתנוחו כמו שצריך הערב. בבוקר אנחנו נתחיל את הלוז שלנו מוקדם בתשע בבוקר. אם אתם צריכים אותי אני אהיה בקומה למעלה בחדר שלי” היא אמרה.
לא הבחנתי קודם במדרגות שעמדו ממש מאחורינו, קומה שלמה נפרשה למעלה והיה נראה כאילו היא החלק האסור שלנו בבית הזה מה שגורם לנו להסתקרן יותר ולעלות לשם, או לי לפחות.

כולם קמו ממקומם ומיהרתי לעמוד ולאחוז במזוודה שלי.
בל נעלמה מזווית העין שלי יחד עם כמה מהאנשים האחרים.
“מה קרה עטרה כהן? התחלנו להתמכר?” אביב הגיח מאחורי, דופק את כתפו בכתפי כדי למשוך את תשומת ליבי. יישרתי את מבטי אליו ולא עניתי, אף פעם לא קראתי לבעיה שלי בשם שלה פשוט הגדרתי אותה כבעיה, כמו שאר הבעיות שלא חסרות לי בחיים.
הוא יצא החוצה לכיוון הבריכה והשאיר אותי עם מחשבות על התמכרות ועל המקום שלי בסדנה הזו.

החדר היה גדול ומרווח ורק שלוש מאיתנו עומדות לחלוק את החלל הזה.
לכל אחת הייתה מיטה צרה מוצעת עם שמיכה צבעונית מקופלת עליה ושידה קטנה שלא תצליח להכיל את כל הבשמים שהבאתי איתי.

הצבע הלבן של החדרים שיעמם אותי, גורם לי להרגיש כאילו אני נמצאת בתוך מכון טיפולי ולא בתוך וילה ענקית אבל ידעתי איך לסדר את זה.
תפסתי את המיטה היחידה שנותרה, המיטה הכי קרובה לדלת והנחתי את המזוודה שלי עליה, מתחילה לפרוק בדיוק כמו הבנות.

“אני לא מתכוונת לקום מחר בתשע בבוקר, היא מוזמנת לנסות להעיר אותי” נוגה אמרה בחיוך חינני, זה באמת היה מוקדם מדי מהזמן שאני רגילה לקום בו אבל יכולתי להתמודד עם זה. פעם פעמיים והגוף קולט.
“זה בסדר. תאמיני לי שזה לא הדבר הגרוע בלוז שלנו למחר” בל קיפלה את הבגדים שלה בצורה מסודרת ודיוק.

רציתי להישאר עם הבנות ולהכיר אותן לעומק אך הרצון העז שהיה לי להיכנס לבריכה מאז שראיתי אותה היה גדול יותר.
הוצאתי את הבגד ים האדום שלי וחייכתי לעברם, מבלי להבחין הם כבר היו באמצע שיחה קולחת שהשאירה אותי בחוץ.

“אני הולכת קצת לבריכה מישהי רוצה להצטרף?” הנחתי את בגד הים על כתפי אך הם לא היו בעניין ובצדק, מתחיל להחשיך ובטח יהיה קר אך עדיין העדפתי את זה.
יצאתי אל המקלחות המשותפות שלנו והחלפתי לבגד ים בשירותים, בלי בגדי החלפה וגומייה לשיער יצאתי עטופה במגבת לכיוון הבריכה.
אביב והבחור הכועס עמדו על הגשר ועישנו יחד, לא הורידו ממני את העיניים כבר מהרגע שפתחתי את הדלת.
באמת נעשה קריר בחוץ, יכולתי לראות כבר כמה מהכוכבים בשמיים הכחלחלים.
פשטתי את המגבת ממני וניערתי את שיערי בעזרת ידי לאחור.
המים קרים, ידעתי שהם קרים ולא התכוונתי לסבול יותר שאני אכנס לאט לאט אליהם.

עמדתי על קצה הבריכה, לא הישרתי את מבטי לעבר הבנים שהרגשתי שגם ככה מביטים בי.
קפצתי ראש אל המים בפעם אחת ושחיתי עד הצד השני של הבריכה, המים היו צוננים כל כך שגרמו לי לצמרמורת בשניות הראשונות.
הוצאתי את ראשי והתנשמתי, שסובבתי את ראשי חזרה כדי להביט אל הגשר אביב הביט בי עם פה פעור שקיסם נעוץ בין שיניו.
גיחכתי, יכולתי לאמץ אותו אל המשפחה שלי ואחרי שלושה חודשים אם הבן אדם הזה אני באמת יכולה לראות את זה קורה.

הבחור הכועס לא סיבב את גבו כדי להביט בי, הוא היה מלא בתוכן שהוא לא רצה לחלוק עם אף אחד. מפחד לשתף את כולם בסיפור שלו, מפחד מאיך שיקבלו אותו ולפעמים היה נראה שהוא מפחד מעצמו.

המלאך רזיאל – פרק 3:
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
24 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך