– פרק 4:

11/10/2020 367 צפיות אין תגובות

קמנו מוקדם כפי שצפינו, דנה דפקה בדלתות ומנעה מאיתנו להמשיך לישון.
למזלי קמתי הרבה לפני כולם, שהיא רק התעוררה ישבתי על האי במטבח ואכלתי דגני טריקס מהולים בחלב.

לא הצלחתי לישון כמו שצריך את הלילה הזה, הרגשתי געגועים עזים לאדיר במיטה הקטנה שלי. הנחירות של נגה הפריעו לי להתאמץ כדי להירדם ומהר מאוד מצאתי את עצמי מטיילת בכל רחבי הבית.

נכנסתי אל החדר של הבנים, ראיתי את כולם ישנים שצורות שונות על המיטה, הפה של אביב היה פתוח לרווחה והוציא קולות נחירה גרועים יותר מנגה, הם ראויים אחד לשני.
צחקתי בשקט שם, לא רציתי להעיר אף אחד בטעות. רציתי לעלות לקומה העליונה אבל הפחד שדנה תתפוס אותי מציצה במקום שלה מבלי אישור הבהילה אותי.
במקום זה הסתובבתי בכניסה סביב הבריכה, טבלתי את הרגליים ונאנחתי לאחור. זכיתי לראות את הזריחה מאירה לנו את היום.

הזמן עבר מהר מדי, דנה פגשה אותי בחוץ וביקשה ממני להתארגן.
בזמן הזה העדפתי להכין לכולם ארוחת בוקר, קפה שחור בקנקן רותח, פנקייקים עבים ואין סוף של קצפת מעל.
הכנתי גם כמה חביתות למקרה שאחד הבנים יחליט שפנקייק זה לא ארוחת בוקר. זה מה שאדיר תמיד אומר. חייכתי לעצמי.
שפכתי את החלב שנשאר לי בקערה לתוך הכיור,

"קמתי דנה קמתי אני רק אומר לך שאני לא מגיב טוב בשעות האלה" אביב יצא מהחדר של הבנים עם הכרית הלבנה שלו בידו.
גיחכתי בשקט, הוא עשה את דרכו אל השירותים המשותפים שלנו אבל לא נהנה לראות שכמה אנשים הקדימו אותו.
עדי לחש לו שבל בפנים כבר הרבה זמן והוא גלגל את עיניו לאחור בייאוש.

"למה באתי למקום הזה למה? מה היה לי רע ברמת הגולן עם החרא שלי מה?" הוא צעק לתוך הכרית וקולו היה מעומעם.
הרמתי את הקנקן הרותח שמזגתי ממנו לתוך ספל גדול, לא יזיק לו אחד כזה.

"קח. זה ירגיע אותך עד שבל תצא" הקול שלי משך את תשומת ליבו, הוא סוף סוף הרים את עיניו לעברי והתקדם לעבר הספל, לקח אותו ממני בלי לחשוב פעמיים.

"תודה" הוא סינן אחרי השלוק הראשון, הנהנתי, הערכתי.
בינתיים סדרתי ערימת צלחות וסכום על האי במטבח כדי שלכל אחד יהיה קל יותר לגשת הנה.

"את טיפוס של בוקר עטרה?" הוא הרים את גבותיו בפליאה שהביט על האוכל מולו ותפס פנקייק שמנמן אחד.

"לא, האמת שממש לא. אבל היה לי קשה להירדם בלי שחבר שלי לידי" סובבתי את גבי ושטפתי את הקערה שאכלתי בה קודם.

"כן, אדיר. זה שחשבו שהוא יוצא עם דנה המנחה. אני מצטער בשביל מי שבאמת יוצא איתה" הוא אמר ובלס את הפנקייק בפה פתוח, לא למד נימוסים והתנהג כמו ילד קטן של אמא.
סובבתי את גבי והבטתי בו מבולבלת, הוא עוד מעריץ?

"ראיתי את הראיון שלך אתמול. מי היה מאמין שנעלמת כל הזמן הזה בגלל התמכרות כלשהי שפיתחת לעצמך אה?" הוא גיחך וחזר לשתות מהספל שלו. שוב הוא החזיר אותי למחשבות עמוקות על אם אני באמת מכורה או לא אבל במשך כל הזמן הזה עד הבוקר מצאתי לעצמי תשובה שסיפקה אותי.

"אני לא מכורה לשום דבר. אני כאן כדי למנוע ממני להתמכר לאלכוהול" טיפסתי חזרה על האי לידו והוא נשען קדימה, לא קונה את מה שאמרתי.
"כן בטח, ואני לא עישנתי סמים אתמול בלילה. בחייאת עטרה, הצעד הראשון בדרך לגמילה זה להודות שאת מכורה" הוא נגס בפנקייק עד סופו, מיהר לקחת עוד אחד.

"אתה הבאת חומר לכאן? אבל היה רשום בעלונים שאסור" אמרתי בתמימות והוא העלה על פניו הבעת פנים של כל יכול, גאה בעצמו על מעשה שרק יזיק לו.

"אם אני הולך להיתקע פה עם דנה הזו במשך שלוש חודשים אז כדאי שיהיה לי את החומר שלי" הוא אמר וגרם לי לגלגל את עיני,
היא באמת בלתי נסבלת אבל אם מבינים שהיא עושה את כל מה שהיא עושה למען מטרה טובה אפשר להתמודד איתה.

"אז למה הגעת לכאן אם אתה לא רוצה להיגמל?" לא עצרתי את עצמי מלשאול, הוא הרחיק את ערימת הפנקייקים ממנו וגמע מקפה כדי להוריד את הגוש שנתקע לו בגרון, הוא אכל במרץ כאילו פחד שיגמר לו לפני שיספיק לשבוע.

"אמא שלי. כל אחד עושה את הכי טוב שלו כדי לרצות את אמא שלו לא?" הוא הרים את עיניו לעברי, אחד הבנים קרא לו מרחוק ברגע שבל יצא מהשירותים ונכנסה אל החדר.
הוא השליך את הכרית שלו באמצע הדרך ובמהירות שיא נכנס אל השירותים.
דנה יצאה לכיווני בדיוק אחריו, מרימה את הכרית באפיסת כוחות וחובקת אליה.

"לא הלכת לישון אע?" היא הביטה על האי במטבח, תהיתי איך היא יודעת.
לא צריך לילה שלם בשביל להכין את כל מה שיש על השולחן.
הבטתי בה מבולבלת ולא מבינה,

"אמא שלך סיפרה לי שאת לא נרדמת במקומות חדשים. אני שמחה שאת פה עטרה" היא אמרה בקול נעים, מניחה את ידה על ידי בחמימות אך גורמת לי לאי נעימות ואי נוחות מולה. אני לא חביבה גדולה של מגע שלא בא ממני.

"היא כבר הספיקה לדבר איתך עליי?" שאלתי בגיחוך, הזזתי את היד שלי ממנה.
לא רציתי להיות נוקשה אבל זה נעשה קשה שזה מגיע לאמא שלי.
קיבלתי את המתנה הכי טובה מבורא עולם, ההורים שלי אבל לכל אחד מהם יש רשימת מגרעות שונה שפוגעת בי גם אם הם לא מתכוונים.
הם כבר לא גרים יחד, בתור ילדה לעבור מאמא לאבא לפי סופי שבוע זה לא הדבר הכי טוב לעשות, רק ברגעים קשים המשפחה שלי כולה מתאחדת וגם אז אני לא באמת מקבלת את מה שפעם באמת היה לי.

אמא שלי אוהבת לדבר, יש לה פה גדול וזה בא לרעה ולטובה.
גם שהיא דואגת לי היא פולטת מידע עלי לאנשים שונים שלא תמיד רוצים בטובתי, אני לא מדברת על דנה בפרט אלא בכלל על כלל החברה.

שאת מפורסמת בעולם שלנו לא כל בן אדם רק מעריץ אותך, את מקבלת אהבה אין סופית מאנשים שבאמת רואים אותך כמודל לחיקוי עבורם אבל מהצד השני גם אוגרת לך המון אנשים שמקנאים בך ורק רוצים לתקוע לך מקל בגלגלים.

חוויתי את זה על בשרי כמה וכמה פעמים, אנשים צמאים למידע על כל דבר שאני עושה במהלך היום, מצלמים אותי, מראיינים אותי.
בתעשייה את מפתחת לעצמך עור של פיל שלא גורם לך להתרגש מכל דבר קטן אבל כשאמא בסביבה זה נהיה הרבה הרבה הרבה יותר קשה.

היא רואה את הבת שלה גדלה לזה וחושבת שהיא עצמה מבינה איך הדברים עובדים, היא לא מבינה שלהתבדח ולומר שעד גיל 12 הייתי עושה פיפי במיטה פתאום הופך להיות בכותרת העיתון.
אבל למדתי לחיות עם זה, וככל שהזמן עובר אני עובדת על עצמי כדי להפסיק להיפגע מכך כי היא תמיד רוצה בטובתי.

ראיתי איך העיניים של דנה מתזזות בין העיניים שלי שהיא הביטה בי, רציתי להצטער על הגישה הזו שנקטתי בה עכשיו אבל כבר היה מאוחר מדי.
רציתי הביתה, רציתי להתעורר לצד אדיר, רציתי בקבוק וויסקי קר במקום כל ספלי הקפה האלה.
"לכולם קשה כאן בימים הראשונים. זה חוויה מאתגרת עם הרבה קשיים אבל אם את רוצה אותה באמת אין ספק שתצלחי אותה" היא הביטה לי עמוק בעיניים,
היא הניחה את ידה על ידי שוב.

"אל תשכחי אף פעם למה התחלת" היא אמרה ועזבה אותי לבד במטבח.
הלכה להרגיע את המהומה סביב תא השירוקלחת, הבוקר הזה הולך להיות ארוך משחשבתי.

ישבנו כולנו בסלון זה לצד זה מצומצמים לפי ההוראות של דנה כדי שהיא תוכל להביט בנו כמו שצריך.
היא ישבה מולנו בכורסא האישית שלה והביטה בנו עם חיוך שלא מסוגל לרדת מהפנים שלה.

"בוקר טוב לכולם, אני שמחה לראות את הפנים של כולכם כאן הבוקר" היא קדה קידה אכפתית עם מחצית מגופה לעברינו. כולנו נשארנו שקטים.

"השעה כבר תשע ארבעים, ההשכמה החלה בתשע ואנחנו באיחור של ארבעים דקות מה שאומר שזה לא עומד לקרות יותר.
לפני שנתחיל את היום שלנו אני רוצה להכיר לכם את הצוות הטיפולי שלנו לשלושת החודשים שלנו, הראל, גילה ואביעד" היא קראה בשמם של שלושה אנשים, דלת הכניסה נפתחה ומתוכה הם יצאו, לבושים בבגדים רגילים לגמרי ועם חיוך ענקי על השפתיים בדיוק כמו של דנה.

הבטתי בהם מבולבלת מהסיטואציה, הם התקרבו אלינו ועמדו על ידה.
כל אחד הציג את עצמם בכמה מילים, התרכזתי בקרחת הראל שברקה גם מרחוק ומשינייה הלבנות של גילה.

"כל אחד מהם ילווה אותנו יחד עם הצוות שלנו בדרך אל המטרה שלנו לאורך כל שלושת החודשים שלנו כאן. הלוז שלנו לאורך כל היום יהיה אינטנסיבי וידרוש מכולם הרבה כוחות נפשיים ופיזיים כדי לעבור אותו לכן אני מבקשת מכולם לנצל את שעות השינה שניתנו לכם" היא הביטה סביב כולנו אבל איכשהו ידעתי שהיא מתכוונת אלי.

"מעתה והלאה ההשכמה תהיה בשבע בבוקר ככה שבשבע וחצי כולכם מאורגנים והיום שלנו מתחיל יחד" היא החלה לומר אך נקטעה על ידי אחרים,

"מה שבע וחצי? איך שבע וחצי? דנה את מתחילה להגזים אני לא מתפקד בשעות האלה אני אומר לך" אביב הרים אליה את טונו, נשארתי מאופקת, בהיתי בנקודה מסויימת בקיר כדי להימנע מקשר עין עם כל אחד פה ורק האזנתי.

"איך קוראים לך בחור?" הראל בעל הקרחת אחז בידיו משולבות יחד מאחורי הגב הפנה את בנטרו בהאדמה לכיוונו של אביב.
אביב הרים את עיניו לעברו בזהירות, לדנה לא הייתה את הזכות לענות לו אפילו, הראל הקדים אותה.

"אביב" הוא אמר בקול גברי וחידד את ישיבתו לצד שי.

"אביב למה הגעת לכאן?" העיניים שלו הביטו לתוך אישוניו של אביב, האווירה הייתה מתוחה ואף אחד לא הרגיש נעים בסיטואציה הזו, במיוחד אביב.
אביב הביט סביבו ולא מצא את המילים הנכונות כדי להתגונן ולהגיב לו.

"קדימה אביב, למה הגעת הנה?" הוא שאל שוב,

"תשמע גבר אין לי שום בעיה עם המטרה שלכם והכל אבל בשבע בבוקר אני לא מתעורר" הוא רכן עם גבו לעברו ומיד לאחר שסיים נשען לאחור בייאוש.

"המטרה של מי? המטרה שלי? המטרה של דנה? נראה לי שאתה קצת מתבלבל המטרה הזו שאתה מדבר עליה היא המטרה שלך ושל כל אחד מהחברים שלך שיושבים כאן לצידך. אם לא היית צריך את העזרה שלנו לא היית מגיע לפה היום,
אז ככה שתרגיע עם הטונים ותקשיב למהלך היום שלכם" הוא אמר בטון גברי יותר משלו, כמו שאבא שלי נהג לדבר שהוא היה מאוד מאוד כועס עלינו.

"אף אחד לא מכריח אתכם להיות כאן, כל אחד מכן בחר לעבור את התהליך הזה כדי להשתנות, כי הוא הרגיש שהוא רוצה לחיות את החיים שלו בדרך אחרת אנחנו סך הכל באנו לתת לכם את הכלים כדי למשוך אתכם קדימה.
מי שיצטרך לעבוד קשה ולהילחם בשיניים כדי לקבל את מה שהוא רוצה זה אתם לא אנחנו.
אנחנו כאן כדי להיות מאחוריכם בכל החלטה שתיקחו ואם אתם חושבים שהדרך שלכם להצלחה הזו שלכם ולשינוי בחיים שלכם היא לא כאן כדאי שתארזו תיקים ותחזרו הביתה.
כי אני מבטיחה לכם שמעכשיו הקושי האחרון שיהיה לכם זה להתעורר בשבע בבוקר" גילה פתחה את הפה שלה ולרגע היה נראה שהיא יותר עדינה מהראל.

קיבלנו צוות קשוח ביותר, אני רואה איך כולנו נתחיל להעריך את דנה הרבה יותר ברגע שנתחיל את הטיפולים שלנו כל אחד לחוד.

קיבלתי פיק רגליים, התחלתי לפחד וזה טבעי. זה תהליך וכדאי לדעת אם אני בנויה לכך אני צריכה לנסות לעבור אותו.
שמעתי את כל מה שהם אמרו וזה החדיר בי מוטיבציה, רציתי את השינוי הזה בחיים, לא רציתי להרגיש עוד איך אני נשאבת למעלה מהפסגה בה הייתי.
רציתי לחזור להיות אני גם אם זה אומר שאני צריכה להילחם, כי יש לי מה לאבד ואני אעשה הכל כדי לא לאבד את זה.
הבטתי על אביב שהיה נראה מרותק לאחור ולא היה נראה כאילו יש לו עוד משהו להוסיף,

"טוב. אתם בטח תוהים לעצמכם איך היום שלנו מתחיל?
מדי בוקר אנחנו ניפגש בכיתה שלנו למעלה שם נוכל לשתף, להתוודות ולדבר על כל הרגעים של כולנו.
לכל אחד יהיה את המקום הנוח שלו מבלי שאף אחד ישפוט את הדרך שלו או יעקוץ אותו" היא אמרה בזמן שכולנו הבטנו למעלה בחיפוש אחר הכיתה הזו.

"הראל יהיה אחראי על כל העניין הרפואי של כולכם. במשך שבוע או שבועיים נערוך בדיקות שתן לכולכם כדי לראות לאן פנינו מועדות ואם יהיה צורך גם בבדיקות דם.
הראל הוא הטוב ביותר בתחום ומלווה אותי בסדנה הזו כבר מהשנה שעברה, התוצאות של השנה הקודמת היו טובות בדיוק כפי שיהיו השנה" היא אמרה מלאה באמונה ותקווה.

"גילה היא העובדת סוציאלית שלנו. איתה כל אחד מכם יזכה לשבת יום יום לשיחות וטיפול נפשי. גילה הצטרפה אלינו השנה אבל 13 השנה שהיא הקדישה במקצוע הזה מראים אל היכולות המדהימות שלה לטוב ביותר" היא חייכה אליה חיוך צנום.
הלחיים של גילה התחילו להסמיק מעט,

"אביעד יגיע אלינו מדי כמה ימים. הוא ואבא שלו המנהלים של חוות החופש עוז.
לשם אנחנו נגיע כמה פעמים בשבוע לטיפול עם בע"ח" דנה חזרה להביט בכולנו מבלי לסובב את גבה לעברם.

"זהו לבינתיים. לפגישה הטיפולית הראשונה שלנו אני מבקשת מכולם להגיע אל הכיתה למעלה" היא נעמה על רגליה במהירות בעודנו גוססים ומכריחים את עצמנו להיתלש מהספות הנוחות האלה. כמעט והצלחתי להירדם בזמן שהיא דיברה עד שהיא הרימה אותנו ככה, עכשיו אני מתחילה להתחרט שלא ניצלתי את שעות השינה שלי כמו שצריך.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
20 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך