לנצח שלי

הכל התחיל בצד האפל של כדור הארץ, בעיירה קטנה בשם דוטסוויל, חי ילד ושמו טום. ילד די ממוצע ורגיל ובלי שום סיפורים מיוחדים, ככה לפחות הוא חשב. זה קרה בלילה, טום ישב עם חברתו מישל על הגבעה שמשקיפה לכיוון בית הקברות שאל מול הים.
״את רוצה ללכת לים?,״ שאל טום את מישל בחיוך רחב.
״יאללה בוא,״ היא ענתה, ושניהם קמו לכיוון הים.
הדרך הייתה קצת מפחידה, הרחובות היו אפלים וחשוכים, וזקנה אחת עמדה בתוך החנות שלה והביטה בהם כל הזמן, מבלי להוריד את עינייה. כשהגיעו, הים נראה די רגוע ושקט, מלבד העובדה שממש חשוך.
״אז מה אומרת? מספיק רומנטי לך בים?,״ שאל טום את מישל והתקרב לנשק אותה.
״הכי רומנטי שיש, תמיד חלמתי ששנינו נשב פה בים לבד בלי אף אחד מסביב.״ מישל ענתה ונישקה את טום.
״יאללה בואי ניכנס למים,״ אמר טום וצחקק במבט אמיץ.
״אחרייך,״ אמרה מישל והתפשטה לבגד הים המאולתר שלה.
טום החזיק בידה של מישל ונכנסו למים, אבל ברגע שנגע במים הם הפכו לשחורים.
״מה זה?, מה קורה פה?.״ אמרה מישל בפחד וחיבקה את טום, כשהיא רועדת כולה.
״אין לי מושג.״ טום ענה בחריצות והתרחק מקו המים. הוא דחף את מישל אחורנית מעט כדי שלא תיגע במים השחורים, ופתאום שמה את צעקתה. הוא הסתובב וראה את מישל תקועה בחול שהפך פתאום לטובעני סביבה.
״תחזיקי מעמד!,״ צעק טום, ״אני רץ לקרוא לעזרה!.״ הוסיף והתחיל לרוץ בחזרה לכיוון העיירה. אבל אף אחד לא היה מסביב. טום המשיך לחפש עד שהבחין בזקנה שראו קודם, לא היה אכפת לו מי היא, הוא פשוט דאג למישל באותו הרגע.
״את חייבת לעזור לי! חברה שלי… היא תקועה!,״ צעק טום על הזקנה והיא פשוט שתקה.
״אתה מפלצת, וחברה שלך תמות בתוך החול הטובעני.״ קראה הזקנה והסתכלה על טום במבט שונא.
טום חזר בוכה אל כיוון מישל וניסה לעזור לה אבל זה היה מאוחר מידי היא שקעה כמעט לגמרי.
לפתע טום החל להרגיש שהוא טובע גם הוא. הוא נישק את מישל לשלום והיא נפרדה ממנו.
״אזכור אותך לעולם טום,״ אמרה מישל בדמעות ונעלמה.
טום החל להיעלם גם הוא אבל פתאום דמות כלשהיא, זוהרת בצבעה הלבן תפסה אותו. והרימה אותו מן החול הטובעני. היה לה את פניה של מישל, עם השיער השחור והמבט התמים עם החיוך על הפנים גם כשרע.
״מישל?,״ שאל טום בתדהמה.
הדמות חייכה והשיבה, ״כן, מיד תבין הכל.״ והסטה שוב את מבטה לכיוון הדרך. כעבור דקה הם עצרו במקום המיועד.
הדמות היתה יפה מאוד, שערה היה שחור כשל מישל ושפתייה אדומות כדם. היא זהרה במן אור משונה, היה קשה מאוד לראות את גופה מן האור אבל את פניה ראו. באותו רגע טום הבין שזאת מישל.
״אולי תסבירי לי מה קורה כאן?,״ שאל טום במתח.
״אוקיי אני אסביר… הכל התחיל לפני שנה, כשהיית איתי בבית החולים. הייתי במצב קשה וידעתי שלא אשרוד. אז נדרתי נדר שהפך אותי לכזאת.״ אמרה מישל והתעצבו פנייה.
״איזה נדר נדרת?,״ שאל טום שעדיין לא הבין מה בדיוק קרה.
״נדרתי שאם המלאכים יתנו לי לחיות, כעבור שנה אני אהפוך למלאך ואהיה אחד מהם. בעוד שלושה ימים אני יעלם מכאן, אבל עד אז תוכל לראות אותי.״ ענתה מישל והחלה לבכות.
״אז למה עשית את זה? היה סיכוי שהיית יוצאת מהתאונה בריאה ושלמה, ובכל זאת בחרת בדרך הזאת?,״ שאל טום ומבטו היה די מאוכזב.
לפתע האור הזוהר של מישל כבה, טום אל הבין מה בדיוק קורה, הוא קיווה שהיא סוף סוף חוזרת להיות אדם.
״בחרתי בדרך הזאת כי רוב הסיכויים שהייתי מתה, ורציתי להיות איתך, להישאר איתך בכל הקשיים שיש לך עכשיו. אני יודעת שתכעס עלי אבל עשיתי את זה כי אני אוהבת אותך,״ מישל אמרה ועצמה עינייה, משתדלת שלא לבכות עוד.
״טוב… מתי יתחילו שלושת הימים?,״ שאל טום בהבנה.
״היום בחצות, אם תרצה שאהיה בת אדם שוב תצטרך לתקן טעות שעשית, ולא אני אשאר לנצח כמלאך ולא נתראה יותר.״ מישל אמרה ולא הצליחה להתאפק, דמעות זלגו מעינייה.
״מה הטעות?,״ שאל טום.
״אני לא יודעת, רוב הזיכרון שלי נמחק בשנייה שנהרגתי, שוב. הזיכרון היחיד שנשאר לי הוא אתה כי זה הייתה מחשבתי האחרונה.״ מישל השיבה, שוב בדמעות.
״אל תדאגי, אני אצליח.״ טום ענה והתקרב לחבק את מישל.
למרות שהיא מתה, ללא אורה הזוהר הייתה רגילה לחלוטין, כמו אדם, בדיוק לפני שמתה. טום ומישל חזרו לביתו של טום וניסו לנוח, בתקווה לקום לבוקר ולגלות הכל בצורה טובה יותר. טום נשכב על מיטתו ונרדם מיד כשחיבק את מישל ששכבה לצידו. הוא לא ידע שמלאכים לא יכולים לישון, אז מישל פשוט שכבה לצידו, בעיניים פקוחות.

*תחילת היום הראשון*
למחרת בבוקר הכל היה נראה טוב יותר, השמש האירה את פניו של טום שהתעורר לצד אהובתו. ביומם הראשון למשימה.
״בוקר טוב אהובתי,״ לחש טום באוזנה של מישל ונישק אותה. ״יאללה לקום, אנחנו יוצאים לחפש רמזים לגלות מה היא הטעות.״ הוסיף וליטף את מישל בצידי גופה. שניהם קמו מן המיטה, טום התלבש כהרגלו ומישל נשארה עם שמלת המלאכים הלבנה שלה, ושניהם יצאו לכיוון הראשון שעלה בראשם שבו אפשר למצוא רמזים, בבית החולים.
בדרך עלו בטום הרבה שאלות חסרות תשובה שהחליט לשאול את מישל.
״רגע אז איך בכלל את תעלמי בעוד שלוש ימים?,״ שאל בסקרנות.
״קודם כל אני מקווה שלא, אבל אם לצערי כן, יופיע מלאך שיושיט את ידו ויגע בראשי, ומאותו הרגע בתוך שתי דקות אני אעלם מחייך לעולם.״ היא אמרה ושוב המבט העצוב עלה על פניה.
״לא נו, אל תהיי עצובה, רק שאלתי. אני לא באמת יתן לזה לקרות.״ אמר טום ונישק את מישל בעדינות על שפתייה הקטנות.
כשהגיעו לבית החולים טום זכר בדיוק באיזה חדר שהתה מישל, חדר 302. מישל פחדה להיכנס לחדר עקב כל הזכרונות הרעים מהמקום, אז הוא נכנס לבדו והחל לחפש רמזים. המיטה הייתה בלויה והסדין היה קרוע למדי, הרדיו הישן היה מונח הפוך על השולחן מחוסר בטריות. הוא מצא מזרק מרוקן ואינפוזיה שלא השתמשו בה. הוא לקח את המזרק ושקית האינופזיה ויצא מהחדר לאחר חמש וחצי שעות של חיפושים.
״תגידי את זוכרת איך קראו לרופא שלך?,״ שאל טום את מישל.
״אממ… לא, לא ממש.״ אמרה מישל בעצב.
״טוב אבל מה יש לך?, למה את תמיד עצובה?.״ שאל טום בעצב גם הוא.
״אני פוחדת לאבד אותך, נשארו לנו בדיוק 58 וחצי שעות בדיוק לפני שאעלם.״ השיבה מישל.
״אל תספרי את הזמן, השעון לא מעניין אותי כי את לא תלכי ממני, אני לא אתן שזה יקרה.״ אמר טום בנחישות ומישל מיד נישקה אותו.
בית החולים היה עזוב למדי, וכנראה שהרמזים שמצאו לא ממש יעזרו.
״סתם בזבזנו יום שלם, בית החולים לא עזר בכלום.״ אמר טום בעצבים.
הערב ירד, טום ומישל היו אובדי עצות לגמרי, הם חזרו הביתה לנסות לנוח מעט לקראת ארוחת הערב.
״תגידי, אחרי שהשתחררת משם לאן הלכנו?.״ שאל טום שחשב שעלה על קצה חוט.
״כבר שכחת? אחרי שהשתחררתי באנו לבית שלך למסיבת ההפתעה שהכנת לי.״ ענתה מישל בסקרנות.
טום החל לחפש משהו, אבל לא היה ברור מה. הוא בדק כל סדק בבית, ונזכר שאחרי המסיבה אמא שלו יצאה לטייל עם מישל, אבל הוא לא יכל לשאול אותה, הם נהרגו אותה תאונה של מישל. טום אבד עצות, אין לו שום קצה חוט מה הייתה הטעות. שוב ירד הלילה והגיע החצות. טום שכב לישון ומישל שוב חיכתה עד אור הבוקר.

*תחילת היום השני*
שוב עלה הבוקר, טום המשיך לחפש בבית במשך שעתיים עד שירד למטבח אל ארוחת הבוקר המלכותית שהכינה מישל.
״בוקר טוב אהובי,״ מישל אמרה וחייכה כשראתה את טום יורד במדרגות.
״בוקר טוב אהובתי,״ השיב טוב ונישק את מישל בלהט.
טום ומישל התיישבו בשולחן ואכלו מן הפנקייקים בסירופ השוקולד שמישל הכינה בעצמה. במשך כל ארוחת הבוקר הם דיברו כאילו כלום לא התרחש עד עכשיו, לא תאונה, ולא ההפיכה של מישל למלאך.
״לכבוד מה זכיתי בארוחת בוקר שכזאת?,״ שאל טום בחיוך.
״ראיתי כמה אכפת לך, אתה עושה הכל כדי שאשאר ופשוט רציתי להודות לך על זה.״ מישל ענתה.
״מה את נורמאלית? את לא יודעת שבינינו לא אומרים תודה? מובן מאליו שאני אעשה בשבילך הכל.״ ענה טום שהתקרב למישל יותר ויותר.
״אני יודעת, אבל רציתי, אתה לא יכול להגיד שזה לא טעים.״ אמרה מישל שצחקקה והתקרבה אל טום בכדי לנשק אותו.
שניהם קמו מן השולחן והלכו אל הספה, טום נשכב על הספה ומישל לידו.
״מצאתי משהו שיעזור לנו.״ לחש טום באוזן של מישל. לפתע הוא קם והלך לחדר, נעל את הדלת ולא יצא משם.
מישל חיכתה וחיכתה, היא ניסתה להסיח את דעתה אל מול הטלויזיה, אבל זה לא עזר. הערב ירד לו לאט ומישל התחילה להילחץ. טום עדיין לא פתח את הדלת, הלילה ירד, מישל העמידה פנים שהיא נרדמה על הספה. טום פתח את הדלת המרעישה בשקט ככל שיכל והרים את מישל בשתי ידיו, הניח אותה במיטתו וכיסה אותה בשמיכה כדי שתוכל לישון.

*תחילת היום השלישי*
במשך כל הלילה הארוך לא עצם טום את עיניו, הוא ישב בפינת הכתיבה שלו, בהה ברמזים שאסף. מישל ששכבה במיטה לידו הביטה בו בשתיקה במשך כל הלילה, בתקווה להבין מה הוא עושה.
״אני יודע שאת לא מסוגלת לישון כי את מלאך וכי את לחוצה ממה שיקרה היום בחצות.״ אמר טום מבלי להביט בה.
״מה אתה עושה שם?,״ שאלה מישל שקמה להביט במעשיו.
״בדיוק הולך לישון, ענה טום בחיוך, שבדיוק סגר את התריסים כדי שאור הבוקר לא יכנס לחדרו.
מישל נשכבה לצידו של טום ונישקה אותו בעדינות עד שנרדם.
כעבור 12 שעות טום התעורר, ומישל שכבה בספה שבסלון וצפתה בטלויזיה.
״תגידי רגע, אם במקרה הייתי מציע לך נישואים, מה היית אומרת לי?.״ שאל טום בחיוך.
״רוצה לשמוע את האמת?,״ שאלה מישל בחיוך גם היא.
״בינינו תמיד רק את האמת.״ אמר טום בחריצות ובמבט מאוהב.
״הייתי מסכימה,״ ענתה מישל.
טום התקרב אליה ונישק אותה בשפתייה. נותרו שעתיים עד להיעלמותה של מישל, שעונו של טום הראה 22:00. הוא התלבש, הושיט ידו אל מישל ולקח אותה לכיוון הים, למקום שבו כל זה התחיל.
בדרך ראה טום שוב את האישה הזקנה, ושם לה לקעקוע עכביש ישן שנמצא בצידו העליון של ידה.
הזמן זז כל כך לאט באותם הרגעים. טום ומישל ישבו על חוף הים מחובקים והביטו במים המשתחרים אט אט עקב רדת הלילה.
״אני מצטערת, עוד חמש דקות תא נתראה יותר לעולם, תזכור שאני אוהבת אותך.״ אמרה מישל בצער ודמעותיה זלגו על שפתיו של טום.
״אל תדאגי, את לא נעלמת ממני לשום מקום, תכף תביני הכל.״
הים נעשה שחור יותר מתמיד, כמו ביום מותה של מישל. החול נעשה שחור גם הוא, האישה הזקנה הביטה במתרחש מהצד בלי שטום ומישל שמו לב שהיא עומדת שם. דמות זוהרת ירדה מהשמיים, וכנפייה היו פרוסות לצדדים.
״קדימה מישל, הולכים.״ אמר המלאך והתקרב לגעת בראשה של מישל.
״לא אתם לא, אולי אתה כן. אני עמדתי בחלק שלי, תיקנתי את הטעות בלי שידעת בכלל!.״ צעק טום על המלאך ואחז חזק בידה של מישל.
״תוכיח לי ואשחרר אותכם לחופשי.״ אמר המלאך.
״בשמחה, רק תוכל לקרוא למלאך נוסף שיהיה נוכח כאן איתנו?.״ אמר טום בנחישות.
המלאך צייר סימן משונה בתוך החול ושרק, מלאך נוסף הגיח פתאום מן השמיים.
״הסבר לי איך בדיוק תיקנת את טעותך?.״ אמר המלאך הנוסף.
״אני הבנתי מה הטעות הייתה, באותו לילה הייתי כל כך נחוש ללכת לנוח, ונתתי למישל ללכת למסיבה לבד. רק שבדרך הרכב של ההורים שלי הופיע, הרכב שהתהפך פתאום וגרם לתאונה? הרכב הזה התהפך בלי שום מניע, פשוט פתאום התהפך והרג את ההורים שלי, ופצע אנושות את מישל. לפני יומיים אני ומישל הלכנו לבית החולים לחפש רמזים, ועל הכביש ראיתי כתם שמן שנראה בדיוק כמו עכביש שחור. אותו עכביש בדיוק נמצא אצל האישה הזקנה שמאחורינו.״ אמר טום והסתובב אל האישה.
״אוקיי ואיך בדיוק תיקנת את הטעות?.״ שאל המלאך הנוסף.
״לאישה הזאת יש קעקוע של אותו עכביש בדיוק, ואם תרים מעט את הבגד שמכסה את בטנו של שותפך המלאך, תראה גם את הקעקוע הזה.״ אמר טום והסתכל במבט שנאה למלאך הראשון.
״אוקיי ואיך הקעקועים קשורים לטעות?.״ שאל המלאך הנוסף שוב.
״במשך כל הלילה ישבתי מול המחשב, בדקתי את פירוש הקעקוע ומעט על מלאכים. הקעקוע שייך לכת השטנית שנפלטה מן הגיהינום והורגים אנשים, רק בעזרת דקירה בליבם אפשר להרוג את השטנים האלה, והם כולם נהרגו חוץ מאחד, זה שכאן.״ אמר טום והצביע ביד אחת אל המלאך הראשון, בידו השנייה הוציא סכין.
״ההורים שלי לא היו אמורים להתהפך עם הרכב ולמות, מישל לא הייתה אמורה להיפצע. כך הטעות לא הייתה מתגשמת. אבל השטן גם לרכב להתהפך, מה שאומר שלא אני ביצעתי את הטעות, ולכן מישל לא תיעלם. כדי להוכיח לך שהוא שטן? קח את הסכין ותדקור אותו בליבו. ובקשר אלייך?,״ אמר טום ופנה אל השטן הראשון, ״אם אתה מלאך אמיתי אתה לא אמור לפחד מן הדקירה כי למלאכים אין לב ואינם יכולים למות.״ הוסיף טום ונתן את הסכין למלאך השני.
השטן החל להתרחק כדי שהמלאך לא ידקור אותו בליבו. אבל טום חטף את הסכין ודקר בחול את הסימן שצייר השטן, בדיוק במרכז. המלאך נעלם והאישה הזקנה נעלמה יחד איתו. המלאך פנה אל טום.
״אתה הצלת את החברה שלך, שניכם תזכו לחיות חיים נורמאליים מהיום. את לא מלאך ושניכם תשכחו מהסיפור שקרה כאן, לצערי ההורים שלך לא יחזרו, אבל לפחות יש לך אותה.״ אמר המלאך והתכונן לעזוב.
״חכה!,״ צעק טום, ״תיגע בראשה.״ הפציר במלאך.
״מה?,״ שאלה מישל מופתעת לגמרי.
״ואז תיגע גם בראשי.״ אמר טום.
המלאך פשוט שתק ועשה את זה. טום חיבק את מישל חזק ושניהם החלו להיעלם.
״למה עשית את זה?,״ שאלה מישל את טום בעצב.
״אל תהיי עצובה, תחייכי. עשיתי את זה מאותה סיבה שאת עשית, מאהבה. תתכונני לחי הנצח שלנו ביחד.״ אמר טום והוציא טבעת מכיסו.
״התינשאי לי?,״ שאל וחייך אל מישל.
״כן, לנצח.״ אמרה מישל ונישקה אותו.
ושניהם נעלמו לנצח החדש שלהם, ביחד.