SiporSipor
פרק 15!!! יאיאיאיאיאיאי!!! הערות, הארות, ביקורת בונה- הכל מתקבל בברכה! קריאה נעימה!!!

הנה באה השמש- פרק 15: העולם מסביבה עוצר

SiporSipor 11/02/2021 119 צפיות אין תגובות
פרק 15!!! יאיאיאיאיאיאי!!! הערות, הארות, ביקורת בונה- הכל מתקבל בברכה! קריאה נעימה!!!

שלג קל יורד, והרחובות מכוסים בשכבה דקה של שלג שנאגר במהלך הלילה.
הטמפרטורה נמוכה, אבל יחסית, נעים.
אוולינה מצטנפת בתוך המעיל שלה, היא התגעגעה לצעוד ברחובות האלה בדרך אל בית הספר.
החופשה שלה הייתה מעולה, היא בילתה כמו שלא בילתה הרבה זמן וניצלה את הזמן כדי להשלים פערים עם חברות שלא ראתה מזמן.
היא בילתה עם אינדי, ועם המשפחה שלה ולקחה זמן לעצמה כדי לסדר את המחשבות שלה.
היא מרגישה מלאה באנרגיות היום, ונרגשת לפגוש סוף סוף את ג’וד, המורים האחרים, התלמידים שלה וגם את סאן.
היא מחייכת כשהיא חושבת עליו.
היא חשבה עליו די הרבה לקראת סוף החופשה כי ידעה שהיא הולכת לפגוש אותו, אחרי שהדברים עם איידן נגמרו היא ידעה מה היא הולכת לעשות.
היא ידעה שהיא רוצה לדבר עם סאן, ושכדאי שתספר לו איך היא מרגישה.
תוך דקות, היא כבר צועד אל תוך בית הספר.
השומר הזקן מחייך אליה והיא מחייכת אליו בחזרה, עוצרת לידו כדי לשאול לשלומו.
“איך הייתה החופשה שלך מיס אוולינה?” הוא שואל.
היא מחייכת אליו, חיוך אמיתי.
“החופשה שלי הייתה נהדרת. איך הייתה החופשה שלך דיוויד?” היא שואלת בחזרה.
דיוויד, מחייך אליה.
הוא מספר לה שהבן שלו, הבן היחיד שלו, הגיע אליו והם בילו יחד את כל החופשה אצלם בבית יחד עם הנכדים שלו.
“סוף סוף הנכדים שלך הגיעו לבקר!” היא אומרת.
היא טופחת לו על הכתף, ואז עוזבת אותו וצועדת אל הכניסה למבנה בית הספר.
היא כמעט מקפצת כשהיא עולה במדרות, ועושה את הדרך אל חדר המורים.
היא התגעגעה לעבודה.
מיד כשהיא נכנסת אל חדר המורים, ערבוביה של קולות נשמעת, מורים מצחקקים, מחליפים חוויות בינם לבין עצמם ובעיקר היא שומעת את התלונות על כך שהחופשה נגמרה מהר מדי.
היא מפטפטת עם כמה מורות, והן כולן מסכימות שלמרות שהחופשה הייתה טובה הן גם שמחות לחזור לעבודה.
בדיוק באותו רגע, ג’וד, עושה את דרכה אל חדר המורים.
ביד אחת ערימת העבודות שנתנה לתלמידים לחופשה, וביד שניה תיק הצד שלה שמכיל בערך חצי מהבית שלה.
היא נאנחת כשהיא נכנסת אל תוך חדר המורים עצמו, היא מעיפה מבט סביבה, מחייכת ומברכת לשלום את כולם וכשהיא מוצאת את אוולינה בפינה, היא ממהרת אליה.
“אוולינה!” היא קוראת בשמחה, כאילו לא ראתה אותה לפני יומיים כשנפגשו לקפה אצל ג’וד.
אוולינה ממהרת אליה, מחייכת מאוזן לאוזן, היא עוזרת לה עם ערימת הדפים, לוקחת חלק ממנה.
ג’וד מטיחה את חצי מערימת העבודות על השולחן, ומושכת כיסא כדי להתיישב עליו. אוולינה מתיישבת גם כן.
“מי אמר שכיף לחזור?” היא מחרחרת, מביטה בבוז בערימת העבודות מולה.
אוולינה פורצת בצחוק.
“בגלל זה לא נותנים אף פעם שיעורים לחופשה.” היא אומרת. “אמרתי לך ג’וד, היחידה שסובלת מזה היא את.” אוולינה מנענעת את ראשה לשלילה.
“את צריכה להקשיב לי יותר.” היא אומרת.
ג’וד נאנחת, היא מעבירה את אצבעותיה בשערה הקצוץ, שנקצץ עוד יותר במהלך החופשה ומסדרת את משקפי הראייה הירוקים שלה על האף.
“תזכירי לי את זה בבקשה לפי החופשה הבאה, ברשותך.” היא רוטנת.
“אני בהחלט אזכיר.” פוסקת ג’וד.
ג’וד מצחקקת, מושכת אליה את ערימת העבודות ומעיפה בהן מבט.
“אוי ואבוי, הילדים האלה עוד יהרגו אותי.”
“מה קרה?”
“אותם דברים, שגיאות הכתיב שלהם, תשובות חסרות.” היא מנידה בראשה לשלילה.
“אני חייבת למצוא איזו דרך לגרום לכל החומר הזה לשבת להם בראש.” היא מסבירה.
“אני כל כך מבינה אותך.” מזדהה אוולינה. “גם אני לפעמים מרגישה שאני מדברת לאוויר.”
“חייבת להיות שיטה ללמד ביותר יעילות.” ממלמלת ג’וד. “בטוח יש אחת, זה רק עניין של למצוא את השיטה.”
ג’וד מהנהנת, היא ממשיכה להעיף מבט בעבודות ואז כשהיא מבחינה בסאן, היא עוצרת כאילו נזכרה במשהו, היא תוקעת באוולינה מרפק.
“אח!” צווחת אוולינה, היא מעסה את הצלעות שלה.
“בשביל מה זה היה?” היא שואלת.
“תסתכלי מי כאן.” היא לוחשת לה.
אוולינה מרימה את מבטה לכיוון שבו מסתכלת ג’וד, כשהיא רואה את סאן, הלב שלה מחסיר לרגע פעימה.
עברו כמעט שבועיים מאז שראתה אותו בפעם האחרונה, והיא כמעט שכחה כמה טוב הוא נראה.
היא סורקת אותו לרגע בעינייה, הוא לא מבחין בה, הוא עסוק מדי בפיטפוט עם המורה לפיזיקה.
ג’וד תוקעת בה עוד מרפק.
“תפסיקי לבהות ככה, את נראית מוזרה.” היא צוחקת.
אוולינה מתנערת מיד, היא יורה בג’וד מבט כועס.
“אני לא בוהה.” היא מתגוננת.
“מותק, את בוהה בריבוע. את טורפת אותו עם המבט שלך.”
“לא, אני לא.” ממשיכה אוולינה.
ג’וד שנהנית לראות אותה מתפתלת ככה ממשיכה.
“את אפילו מסמיקה.” היא מקניטה.
אוולינה ממהרת להניח את ידייה על הלחיים שלה.
“באמת?” היא שואלת, מבט מיוסר על פנייה.
ג’וד מהנהנת, חיוך ערמומי עולה על שפתייה.
“שלא תעזי לקרוא לו לכאן ג’וד.” מזהירה אותה אוולינה. “בבקשה אל תקראי לו לבוא.”
ג’וד מצחקקת.
“אני לא עד כדי כך רעה.” היא אומרת. “וחוץ מזה, נראה לי שהחברה שם יותר מוצאת חן בעינייו.”
הן שתיהן מביטות בסאן שיושב בקצה השני של חדר המורים עם ספל קפה בידו ולצידו שני מורים, חיוך שוב מעטר את פניו.
אוולינה מחייכת בלי לשים לב.
גם ג’וד מחייכת כשהיא רואה שאוולינה מחייכת.
“למה את מחייכת?” שואלת ג’וד.
אוולינה ממהרת למחוק את החיוך מעל פניה.
“אני לא.” היא מכחישה בלי בושה.
“כן, את כן. את חייכת, את חייכת כי ראית את סאן מחייך.” היא אומרת.
אוולינה נושכת את השפה התחתונה שלה, היא מושכת בכתפייה ושומרת על שתיקה.
“אוי, אלוהים.” מתלוננת ג’וד. “אתם חייבים לדבר, זה ברור שאתם מוצאים חן אחד בעיניי השנייה.”
לרגע, אוולינה שוקלת להכחיש אבל היא יודעת שאין טעם להכחיש, לא בפני ג’וד. הרי ג’וד יודעת הכל, ג’וד ידעה שהיא מחבבת את סאן עוד לפני שהיא עצמה הייתה מוכנה להודות בזה.
“אני לא יכולה פשוט ללכת אליו ולומר לו את זה.” אומרת אוולינה.
“למה לא?”
“כי…” היא מתחילה. “כי מה אם הוא לא מרגיש אותו דבר?”
“אז הוא לא מרגיש אותו הדבר.” פוסקת ג’וד. “ומה אם כן? מה אם הוא כן מחבב אותך בחזרה?”
אוולינה מהרהרת בזה רגע, היא מחייכת לעצמה שוב, נזכרת במה שעשתה אתמול.
“בחיי, אתם הצעירים חייבים לסבך הכל, לא ככה?” היא נאנחת בקולניות, בכוונה.
“אם את רוצה את עזרתי, כל מה שאת צריכה לעשות זה לבקש אוולינה.” היא מחייכת בשובבות. “רק תבקשי.”
“לא, לא. ג’וד, אני מכירה אותך, לא. ממש לא.” היא צוחקת.
בליבה היא חושבת על המספר החדש שהוסיפה אתמול לנייד שלה, המספר של סאן.

**************
נחיל של נערים ונערות, זורם אל תוך הקפיטריה של בית הספר.
זה זמן ארוחת הצהריים, והם צועדים בשורות אל עמדת האוכל, כל תלמיד בתורו בוחר את המנה שירצה לאכול יחד עם קינוח שמצטרף לארוחה.
אוולינה עומדת ומפקחת שהכול מנהל כשורה, ושאף אחד לא עושה משהו שהוא לא צריך לעשות.
הקפיטריה עצמה לא גדולה במיוחד.
ברחבי החלל עצמו, ישנם שולחנות עגולים פזורים, לצד כל שולחן מוצבים חמישה כיסאות.
בכניסה הראשית, מצד ימין, נמצאת עמדת האוכל, שם נמצאת אגוסטינה, הטבחית של בית הספר, יחד עם שאר צוות הקפיטריה.
אוולינה עושה את דרכה אל העמדה, היא מחייכת אל אגוסטינה חיוך רחב.
“היי אגוסטינה.” היא קוראת.
אגוסטיה, שבדיוק מניחה חתיכת עוף על צלחת של תלמיד מרימה את מבטה אל אוולינה ומחזירה לה חיוך.
“אוולינה!” היא קוראת בחום. “מה את עושה כאן? את אף פעם לא תורנית בהפסקת הצהריים.”
“אוולינה מחייכת.
היא באמת לא אמורה להיות פה, אבל המורה שאמורה להיות תורנית בהפסקת הצהריים ביקשה שמישהו יחליף אותה מכיוון שיש לה שיחה עם הורה של תלמיד.
“מיס ג’קלין חשבה שזה שאשמח להחליף את מיס בטי.” מסבירה אוולינה.
אגוסטינה מניעה את ראשה מצד לצד, היא מושיטה לאוולינה חתיכת עוגה ואוולינה לוקחת אותה ברצון.
“תודה.” היא אומרת, וממהרת לנגוס בעוגה החמה, הטעם המתוק שלה גורם לה לחייך.
“יש לך מזל שגם סאן תורן פה היום.” אומרת אגוסטינה, היא מחווה בידה לפינה רחוקה בקצה הקפיטריה, וכשאוולינה מביטה לשם היא רואה את סאן הולך הלוך ושוב בקו ישר על יד שולחנות האוכל בקצה חדר האוכל, הוא לא רואה אותה.
“צריך פה הרבה מאוד עיניים.” ממשיכה אגוסטינה. “אי אפשר לדעת מתי הילדים האלה יהפכו כיסא על מישהו.” היא מנענעת את ראשה מצד לצד, ואז לוקחת נשימה.
“יש פה הרבה בלאגן?” שואלת אוולינה.
אגוסטינה מצחקקת.
“בוודאי. הרבה מורים לא מגיעים לתורנות ואז הבלאגן חוגג פה.” היא אומרת. “סאן ובטי הם בין היחידים שמגיע לתורנות פה.”
אוולינה פוערת זוג עיניים, היא אף פעם לא הייתה תורנית בהפסקת האוכל אבל היא גם לא שמעה אף פעם שמורים מתלוננים על התורנות הזו, לכן היא חשבה שהכל בסדר.
עכשיו היא מבינה, שלא שמעה עליה תלונות כי המורים פשוט לא מגיעים לתורנות.
“אוי אלוהים.” ממלמלת אוולינה.
אגוסטינה שוב מצחקקת, היא מעמיסה אורז על צלחת של תלמיד, אחר כך היא מניחה על הצלחת שלו חתיכת עוף.
“פשוט שימי לב לגדולים יותר, הם בדרך אלה שעושים את הצרות.” היא אומרת.
אוולינה מהנהנת.
“תודה על העוגה.” היא אומרת שוב, ואז היא תופסת לה פינה אחרת שתאפשר לה לצפות יותר טוב על המתרחש בקפיטריה.
בדרך כלל, היא תורנית בחצר ושם זה הרבה יותר פשוט.
התלמידים בדרך כלל עסוקים באיזה משחק מטופש, ויש לה בחצר זווית ראיה טובה ככה שאם יש איזו התחלה של ריב היא מיד יכולה לזהות אותה ואז לצעוק אם צריך ולעצור את זה לפני שהדברים נעשים מכוערים.
כאן, זה היה שונה כי מהעמדה שלה היא לא ממש יכלה לראות הרבה, וגם אם תסתובב בלי הספקה היא לא באמת תצליח לראות הכל ולהיות בכל מקום בו זמנית.
היא מעיפה מבט מסביב, ערנית ודרוכה, מרגישה קצת חסרת סבלנות שנפל עליה “התיק” הזה.
כמה תלמידים שלה חולפים על פניה עם מגשים עמוסים באוכל בידיהם, היא מחייכת אליהם.
המבט שלה נודד ברחבי חדר האוכל, עד שהוא נוחת על סאן בקצה החדר.
הלב שלה מקפץ מעט כשהיא רואה אותו.
הוא עומד על יד חבורה של ילדים, ומראה להם איך לקלוע לסל דמיוני.
היא לא יכולה שלא להסתכל על איך שהגוף שלו זז בטבעיות ובגמישות, היא לא יכולה שלא לחשוב על כמה נאה הוא נראה.
היא בולעת קצת רוק ומחייכת לעצמה, אחר כך היא מסיטה את מבטה ממנו ומעירה לכמה תלמידים שמתמהמהים בעמדת האוכל ומעכבים את כל התור.
אוולינה תוהה אם סאן שם לב שהיא פה, היא מחייכת לעצמה, מניחה לעצמה רגע לשקוע בתוך המחשבות שלה.
היא נושכת את השפה התחתונה שלה, מתאפקת לא לבהות בו שוב.
הבטן שלה מתהפכת בצורה נעימה כשהיא חושבת עליו, והיא יודעת שכדאי שתפסיק כי זה לא הזמן לפנטזיות. לא עכשיו, כשהיא אמורה להשגיח על חבורה של מתבגרים.

לפתע, רעש של מגש מוטח על הרצפה מהדהד ברחבי הקפיטריה.
אוולינה מתנערת מהמחשבות שלה.
רגע אחר כך, מישהו זורק צלחת והיא פוגשת את הרצפה, האכל שעליה מתפזר על הרצפה.
לפני שאוולינה מספיקה להבין מה קורה, היא מבחינה לפתע בחבורה של נערים עומדת במעגל וצועקת בקולי קולות.
“אוי אלוהים.” היא קוראת.
היא רצה אל חבורת הנערים, מנסה לפלס לעצמה דרך ביניהם.
הנערים, דוחפים אותה ובקושי נותנים לה לעבור, היא דוחפת אותם בחזרה, ומצליחה לפסל דרך אל תוך המעגל.
בתוך המעגל, למרבה הזעזוע, היא מגלה שני תלמידים מתקוטטים.
האחד, קטן ורזה שוכב על הרצפה, כשהשני, נער גבוה וחסון, חובט בו בכל הכוח.
אוולינה מזדרזת להסתער על התלמיד שנמצא בעמדה העליונה- זה תלמיד מכיתה י”ב, והנער שמתחתיו הוא ארתור, תלמיד מכיתה ט’.
אוולינה מזעזעת כשהיא מבחינה בדם שניגר מקצה פיו של ארתור.
“דבון!” היא צועקת ומסתערת על הנער הגדול יותר מבין השניים, היא אוחזת בכתפיים שלו ומנסה להוריד אותו מארתור.
“דבון!” היא קוראת. “תעצור!” היא צורחת, הידיים שלה חופרות בתוך הז’קט של דבון, מנסות למשוך אותו מעל ארתור.
“עצור!” היא צועקת שוב, הידיים שלה מסרבות להרפות מהז’קט של דבון.
דבון, שנמצא בעיצומו של התקף זעם, לא שם לב שאוולינה היא זו שאוחזת בו.
הוא מנענע את כתפייו בפרעות, כדי שאוולינה תפסיק לאחוז בו.
הוא מניע את מרפקו שוב ושוב אחורה, מנסה לגרום לאוולינה לשחרר את אחיזתה בו.
אוולינה ממשיכה לאחוז בו, מסרבת להרפות.
לפתע, היא מרגישה בחבטה עצומה שפוגעת בלחי שלה, המרפק של דבון מתרסקת לה היישר אל תוך הלחי, סנטימטר מהאף שלה.
המרפק פוגעת בלחי של אוולינה, בעוצמה כזו שגורמת לה לאבד את שיווי המשקל שלה לרגע, ובסופו של דבר היא נופלת אחורה על הרצפה.
היא מרגישה כאילו בלוק אבן הוטח לה היישר אל תוך הלחי.
הלחי שלה פועמת, והיא מנסה שוב לעמוד ולהפריד בין הילדים, מתעלמת לכמה רגעים מהכאב שמפלח לה את הפנים.
התלמידים מתחילים לצרוח, ותוך שניות, מתחילה המולה שלמה.
סאן, מגיח פתאום, ואוולינה מרגישה הקלה כשהיא רואה אותו, היא יודעת שלא תוכל להפריד בין התלמידים לבדה.
סאן, שקולט מהר מאוד מה קורה, מסתער על דבון, הוא מושך אותו מהז’קט שלו, גורם לו לעמוד, עד שהוא יורד מעל ארתור.
“מה קורה פה לעזעזל?” הוא צועק, קולו מהדהד ברחבי הקפיטריה.
אוולינה ממהרת אל ארתור ששוכב על הרצפה, היא עוזרת לו להתיישב.
סאן אוחז בדבון, הוא לופת אותו בחוזקה בין ידייו, דבון מתפרע ומנסה להשתחרר מאחיזתו.
“תרגע.” פוקד עליו סאן. “כדאי לך מאוד להרגע.”
הוא מעיף מבט בתלמידים, ואז מחווה בראשו מסביב.
“תתפזרו, חבר’ה.” הוא צועק. “אין פה מה לראות, קדימה! ההפסקה נגמרה! כולם לכיתות!” הוא אומר.
אוולינה עוזרת לארתור לעמוד, תומכת בו.
הוא נראה נורא, הפנים שלו מלאות בדם, והדם מכתים את החולצה הכתומה שהוא לובש, אוולינה מנסה לא להביט בו. זו לא הפעם הראשונה שהיא נקלעת לקטטה בין תלמידים, היא כבר ראתה מראות הרבה יותר גרועים, ולא משנה כמה פעמים תקלי לריבים כאלה- היא אף פעם לא תתרגל אליהם.
ארתור מלמל משהו שאוולינה לא מצליחה להבין.
“אני לוקחת אותו לאחות.” היא אומרת אל סאן, מזועזעת לגמרי לראות ככה תלמיד שלה.
סאן מהנהן, הוא עדין אוחז בדבון שבינתיים נרגע מעט.
“אני אקח אותו לחדר המנהלת.” הוא אומר מחווה בראשו אל דבון.
שאר התלמידים מתפזרים בינתיים, והסדר שב על כנו בחדר האוכל, ללא שום רמז למה שהתרחש בו רק לפני כמה רגעים.

כשלטישיה, אחות בית הספר, רואה את אוולינה צועדת פנימה אל החדר שלה עם ארתור, היא מזדעזעת.
היא ממהרת אל התלמיד, ומובילה אותו אל מיטה שעומדת במרכז החדר.
היא פוקדת עליו לשכב ואז היא ממהרת לטפל בחתכים שעל פניו.
היא לא שואלת מה קרה, אלא רק מנקה את פניו בתחילה, אחר כך היא דואגת למרוח חומר מחטא על החתכים שנוצרו על פניו ואז היא דואגת לשים פלסטרים היכן שצריך.
כל התהליך לוקח פחות מעשר דקות, וכשהיא מסיימת היא משאירה את אוולינה עם ארתור.
אוולינה נעמדת ליד המיטה שארתור שוכב עליה.
הוא מנסה לחייך אבל ניכר שזה גורם לו לכאב.
אוולינה מחייכת אליו בחזרה.
“רוצה לספר לי מה בדיוק קרה שם? ” היא שואלת.
ארתור מגלגל את עינייו.
“אין כל כך מה לספר.” הוא מחרחר. ” זה דבון, הוא משוגע, פשוט משוגע.” הוא אומר.
אוולינה מביטה בארתור, היא מחכה שימשיך.
“אני נשבע!” הוא אומר, מתגונן מעט. “לא עשיתי לו שום דבר, בסך הכל אמרתי מה ששמעתי.”
אוולינה מרימה גבה.
“מה ששמעת?” היא שואלת בסקרנות.
ארתור מלקק את השפה הפצועה שלו לפני שהוא מדבר.
“כן.” הוא אומר. “שמעתי שאמרו שאמא של דבון התחילה למכור.” הוא מודה.
הבטן של אוולינה מתכווצת מעט, לצערה, סיפורים כאלה על הורים שמתעסקים עם סמים הם די נפוצים.
“אפילו לא אמרתי את זה לו, פשוט אמרתי את זה לג’יימס ואז המשוגע הזה קפץ עליי משום מקום.” מתלונן ארתור. הוא מקלל בשקט.
אוולינה מנענעת את ראשה מצד לצד.
“איפה שמעת שאמא שלו התחילה למכור?” היא שואלת.
ארתור מושך בכתפיו, מושך את עצמו להתיישב.
“זה הדיבור בשכונה, לא אני התחלתי את השמועה.” הוא עונה.
אוולינה נאנחת קצרות, היא מושיטה יד כדי לטפוח על כתפו של ארתור בעדינות.
“שים לב למה שאתה אומר בעתיד, אוקיי?” היא מבטיה בארתור, רגע אחרי היא פולטת אנחה. “שמועות יכולות להיות ממש רעילות.” היא אומרת.
ארתור משפיל את מבטו אל הידיים שלו, רגע אחר כך הוא מביט באוולינה.
“אני יודע מיס מת’יוס.”
“בין אם זה נכון ובין אם לא, זה לא בסדר שדבון הרביץ לך” היא מרגיעה. “מיס ג’קלין תטפל בזה, אני אדאג לכן. אוקיי?”
ארתור מהנהן.
“אתה חושב שתוכל לחזור עכשיו לכיתה או שתרצה לנוח עוד קצת?”
ארתור מחייך, חוזר לשכב על המיטה.
“הו לא, אני אשאר פה.” הוא צוחק.
אוולינה מצמצמת את עינייו לעומתו.
“איזה שיעור יש לך עכשיו?”
“מתמטיקה.” הוא אומר, עדיין מחייך.
“אלוהים אדירים.” היא אומרת, מצחקקת מעט. “אוקיי, לטישיה נמצאת פה. אם תצטרך משהו, תגיד לה.”
הוא מהנהן, ואז מרים אגודל.
היא מחייכת ואז נונת לו עוד טפיחה קלה על הכתף.
לפני שהיא יוצאת מהחדר, היא אומרת ללטישיה שארתור צריך לנוח עוד קצת כי יש לו שיעור מתמטיקה.
לטישיה צוחקת, ואוולינה יוצאת מחדרה.
היא עושה את הדרך אל חדר המורים, הלחי שלה, שעד עכשו לא שמה לב אליה, מתחילה לפעום בכאב, היא מרימה יד ואוחזת בה, גם הלסת שלה כואבת קצת.
“אווץ’.” היא לוחשת, כואב לה להזיז את הפה קצת.
היא צועדת במסדרון המוביל חדר המורים, ובדיוק באותו רגע, סאן יוצא משם עם שקית קרח בידו, כשהוא מבחין באוולינה הוא מחייך.
“היי.” הוא קורא, עושה את הדרך אליה ופוגש אותה באמצע המסדרון.
“חיפשתי אותך.” הוא אומר, מנער בידו את שקית הקרח. “הנה.” הוא אומר, ולפני שאוולינה מספיקה לומר משהו, הוא כבר אוחז בלחי הבריאה שלה בידו הימנית, כשבידו השמאלית הוא מצמיד את שקית הקרח אל הלחי הפצועה שלה בעדינות.
הלב של אוולינה כמעט עוצר.
היא לא ציפתה לזה.
“דבון מוסר לך שהוא מצטער.” הוא אומר. “אמרתי לו שהוא צריך להתנצל ישירות בפנייך.” הוא מביט בה, עינייו פוגשות בעינייה.
אוולינה מרגישה שנעשה לה חם.
“הוא אמר שארתור צחק על אמא שלו.” הוא משתף. “שהיא מוכרת קראק או משהו כזה.”
אוולינה מכווצת גבות, היא תוהה אם השמועה הזו נכונה, מניסיון קודם שלה, היא יודעת שיש סיכוי גבוה שהשמועה הזו נכונה.
“ואגב, אני לא חושב שקריירה באיגרוף מתאימה לך.” הוא משתעשע, הוא מנסה לא להביט בה, ולהתרכז בללחוץ את שקית הקרח אל הלחי שלה.
אוולינה צוחקת קצרות.
“אני עד כדי כך גרועה?” היא שואלת,מנסה לא לזוז יותר מדי.
הוא מהנהן, חיוך על שפתיו.
“אני לא חושב שזה יתנפח יותר מדי.” הוא אומר, מזיז לרגע את שקית הקרח כדי לבחון את הלחי שלה.
“מה שכן, זה אולי ישאיר סימן ליום או יומיים.”
“זה כואב.” אומרת אוולינה, היא מקמטת את האף שלה בשובבות.
סאן מצחקק.
“זה יעבור לך, מבטיח.” הוא אומר.
אוולינה מחייכת אליו בחזרה, הלב שלה מחסיר שוב פעימה.
“טוב.” הוא מכחכח בגרונו, ואז נותן לה את שקית הקרח. “תמשיכי ללחוץ כמה דקות.”
אוולינה מהנהנת.
“אני חייב לזוז, כבר היה צלצול.” הוא מסביר.
אוולינה שוב מהנהנת, שקית הקרח בידה.
“נתראה.” הוא אומר.
אוולינה מחייכת, מהנהנת שוב, וצופה בו מתרחק. היא מצמידה את שקית הקרח אל הלחי שלה, ובניגוד לשקית הקרה על הלחי שלה, מבפנים, תחושה חמימה ממלאת אותה.

**************

מאוחר יותר באותו היום, אחרי שאוולינה מתקלחת ואוכלת ארוחת ערב, היא שוכבת במיטה שלה ומביטה בפלאפון שלה שמונח בתוך כף ידה ביראת כבוד.
הלחי שלה עוד כואבת, אבל זה לא מטריד אותה כי
הלב שלה דופק מהר כל כך בגלל מה שהיא חושבת לעשות, עד שהיא חושבת שהוא עוד רגע יקפץ לה מהחזה.
היא חושבת על זה לעוד רגע, לשבריר שניה ממש. ואחרי השבריר שניה, היא מחליטה שהיא הולכת על זה.
היא מחליטה לעשות את זה, פשוט, כי היא רוצה.
היא רוצה לעשות את זה, וזה כל מה שהיא יכולה לחשוב עליו כרגע.
אז היא עושה את זה, בלי יותר מדי מחשבה.
היא מחייגת את המספר שהשיגה מאלפון המורים אתמול בידיים מעט רועדת, היא לא מבינה מה נכנס בה אבל היא יודעת, שמה שזה לא יהיה היא חייבת לתפוס את הרגע הזה.
היא חייבת לנצל אותו לפני שהוא יברח.
ביד רועדת היא מצמידה את הפלאפון אל האוזן שלה, הקו מצלצל ועם כל צליל המתנה הלב שלה דופק מהר יותר ויותר.
היא מחכה קצת, ובדיוק כשהיא עומדת לנתק היא שומעת את הקול העמוק והמוכר בוקע מהצד השני.
“הלו?” שואל סאן, הוא מזהה את המספר שמופיע על צג הפלאפון שלו, מכיוון שאותו מספר בדיוק, היה שמור אצלו באנשי הקשר כבר כמעט שבועיים.
אוולינה בולעת רוק, היא מרגישה איך הפנים שלה מתחממות ואיך הלחיים שלה נעשות אדומות.
ואז לרגע, העולם מסביבה עוצר.

הנה באה השמש- פרק 15: העולם מסביבה עוצר
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך