SiporSipor
פרק שישי! יאיאייייייי! קריאה נעימה! - הערות, הארות, ביקרות בונה, הכל יתקבל בברכה :)

הנה באה השמש- פרק 6: צריך לדעת לשחרר

SiporSipor 17/12/2020 151 צפיות 2 תגובות
פרק שישי! יאיאייייייי! קריאה נעימה! - הערות, הארות, ביקרות בונה, הכל יתקבל בברכה :)

בדיוק כמו שאוולינה, זיהתה אותו, גם סאן מזהה אותה.
למעשה, הוא זיהה אותה מהרגע הראשון שהתקרבה לעברם. הוא זכר אותה מצוין מאותו היום שהייתה בבית הקפה של אחותו, עם החברה שלה, הוא זכר כמה מגוכחת הייתה באותו יום. כמעט כמו עכשיו, ברגע הזה, כשהיא מביטה בו כאילו ראתה איזו רוח רפאים או שד. הוא משועשע, אבל בשלב הזה הוא עוד לא מסגיר את זה.
הוא לוגם מכוס השתייה שלו ברוגע, וממשיך לדבר עם ג’וד, לא מקדיש לאוולינה יותר מדי מחשבה.

“אתה?!” אוולינה כמעט צועקת בזעזוע.
סאן מסב את תשומת ליבו מג’וד אל אוולינה, הפעם גם השעשוע ניכר על פניו, הוא לא אומר כלום אלא רק מביט בה והיא מתחילה להסמיק מבושה.
“או, אוולינה! זה סאן, המחליף של הזקן דקר!” מכריזה ג’וד, ואוולינה נותרת פעורת פה.
ג’וד המבולבלת מתגובתה של אוולינה, מחזירה את מבטה מסאן לאוולינה. “אתם מכירים?” היא שואלת.
“אפשר להגיד.” סאן ממהר לענות. “נתתי לה גלידה חינם.” הוא אומר.
לסתה של ג’וד נשמטת מעט, היא מביטה בו בבלבול מוחלט, מבינה שחסרים לה כמה פרטים בסיפור.
“נתת לה גלידה?” שואלת ג’וד, סקרנית לשמוע עוד. “מה, מתי? איך אני לא שמעתי על זה?” היא שואלת, דוחקת בסאן לספר לה עוד.
פניה של אוולינה מתחילות להאדים והיא מרגישה שנעשה לה חם.
“אחותי מנהלת בית קפה, פה בעיר, ומדי פעם אני עוזר לה שם. באחד הימים שעזרתי לה שם, היא-” הוא מצביע על אוולינה, כאילו ג’וד לא יודעת במי מדובר. “הגיעה לשם עם חברה שלה, והתנהגה ממש מביך.” הוא עושה פרצוף, ואז ממשיך. “אז חברה שלה, ביקשה שאביא להן משהו מתוק כדי שהיא תפסיק לבכות על החבר שלה.” הוא עוצר לרגע ואז ממשיך. “הדבר היחיד שמצאתי היה גלידה.”
אוולינה מרגישה כל כך מובכת כרגע וכל כך מושפלת שבא לה ממש להיעלם.
“אה, ואחר כך היא גם נחנקה.” הוא מוסיף , לא מסוגל יותר לשלוט בעצמו, הוא מניח לצחוק קצר להיפלט מבין שפתייו.
גם ג’וד מתחילה לצחוק , אוולינה יורה בה מבט כועס אבל זה לא מונע ממנה להמשיך לצחוק.
“אוי אוולינה.” היא מקרקרת תוך כדי צחוק. “אני הולכת מכאן.” היא מכריזה, עדיין צוחקת. “תפתרו את מה שזה לא יהיה שיש ביניכם, אני הולכת לקחת לי משקה.”
סאן צופה בג’וד הצוחקת מתרחקת מהם, הוא לא מקדיש מחשבה מרובה לאוולינה שמסמיקה מרוב בושה וכבר הפכה לאדומה כולה.
“היית חייב לספר את זה?” היא שואלת בקול מעט בכייני.
סאן מביט בה, הוא מרים גבה.
“ברור, ג’וד שאלה.” הוא משיב, נהנה מכל רגע. אחר כך הוא מהמהם קלות, כאילו נזכר במשהו.
אוולינה, בולעת קצת רוק, הצורה שבה אמר את שמה של ג’וד קצת מרגיזה אותה, כאילו הוא מכיר אותה זמן רב. היא מכריחה את עצמה להישיר אליו מבט.
“מכל האנשים בעולם…” היא ממלמלת בנואשות, מקווה שכל זה רק חלום.
סאן לוגם מכוס השתייה שבידו ומביט באוולינה ברוגע מוחלט, הוא לא מבין למה היא עושה מזה כזה ביג דיל.
אוולינה משלבת את זרועותיה על בית החזה, היא לא יודעת מאיפה להתחיל.
“כמה מביכה הייתי באותו יום?” היא שואלת, מביטה בו במבט שמסגיר את חוסר שביעות הרצון שלה מכל הסיטואציה.
סאן, מעמיד פנים שהוא חושב לרגע.
“באיזה חלק?” הוא שואל, ברצינות מזוייפת. “החלק שבכית או החלק שבו נחנקת פתאום?”
אוולינה פולטת אנחה, היא כבר קולטת שהטיפוס הזה הולך לעצבן אותה.
“מאוד מביכה.” הוא אומר לבסוף. “הדבר הכי מביך שראיתי אי פעם.”
אוולינה רוצה להתחבא, הוא מצחקק.
“את עוד בוכה על האידיוט?” הוא שואל לפתע, סקרן לשמוע.
אוולינה מביטה בו בזעזוע, כאילו שאל עכשיו את השאלה הכי מטומטמת ששמעה בחייה, אחר כך היא פולטת אנחה כבדה.
“יצאתי איתו שנתיים.” היא מתגוננת. “אני לא יכולה לקום בבוקר ופשוט להחליט שלא כואב לי יותר או שאני מפסיקה לבכות.”
סאן מביט בה, הפעם באמת.
הוא חושב על מה שהיא אומרת ותוך כדי הוא סורק את הפנים העגולות שלה, את השיער החום והגלי שלה, את העיניים החומות והגדולות שלה ואת השפתיים שלה. הוא מחליט שהיא די חמודה.
הוא פולט הימהום חלוש, הוא עצמו לא באמת זוכר איך זה מרגיש כשצריך להתגבר על מישהו שאוהבים, הוא רק יודע שכשמישהו עוזב אותך ולא רוצה להיות איתך- אתה צריך לדעת לשחרר.
“אם את שואלת אותי, את צריכה לעשות את זה, הוא אדיוט.” הוא פוסק.
“הוא לא אדיוט.” ממהרת אוולינה לומר, היא מביטה בו במבט כועס, גבותיה מתכווצות מעט. “אתה אפילו לא מכיר אותו.”
סאן מחייך, המבט על פניה של אוולינה משעשע אותו.
“נכון, אני לא מכיר אותו. והאמת? אני גם לא רוצה להכיר.” הוא מצחקק. “אני רק מניח, שאם הוא זרק לפח מערכת יחסים של שנתיים, הוא חייב להיות אידיוט.” הוא מושך בכתפיו. “ובהתחשב בצורה שבה בכית עליו, אני יכול להניח שאת ממש ממש אוהבת אותו. אז אם הוא ויתר על זה, תסלחי לי, אבל הוא חתיכת אידיוט לא נורמלי ואת צריכה פשוט להתקדם הלאה.”
מופתעת מהתשובה הכנה שלו, אוולינה נרגעת מעט.
היא מהרהרת רגע בדבריו, ויודעת שבאיזה שהוא מקום הוא צודק.
“הוא היה החבר הראשון.” היא שומעת את עצמה אומרת, ומתחשק לה לסטור לעצמה על הלחי כי מה פתאום היא מספרת את זה לאדם זר.
סאן מרים גבה, מופתע לשמוע את זה.
הוא חושב על הבחורה הראשונה שיצא איתה.
“לא יצאתי עם אף אחד ברצינות לפניו.” היא משתפת, ואז היא גם ממהרת להסביר. “זאת אומרת, זה לא שלא יצאתי עם אף אחד, פשוט עם אף אחד לא זה נמשך כל כך הרבה זמן. אתה מבין?”
“כן, אני מבין.” הוא אומר, מנסה לגייס את הטון הכי רציני שלו, כי הוא ממש לא מצליח להבין איך הם הגיעו לרמת פתיחות כזו בכזו מהירות. “אבל את גם לא יכולה להתקע עליו יותר מדי, את תפספסי דברים אחרים.” הוא אומר.
“אני יודעת, אני מנסה.” היא משיבה, מחייכת בעצבות.
“תראי, אני לא מבין גדול בזוגיות, אבל אני כן יודע איך אנשים עובדים. ואני יודע שכשמישהו לא רוצה אותך, גם לך יש את הזכות לא לרצות אותו.”
המילים שלו, כנות ואמיתיות, מהדהדות ביניהם לכמה רגעים.
הם עומדים שם בדממה מוחלטת, אוולינה מניחה למילים לשקוע בתוך ראשה וסאן, מסיים לשתות את שארית הנוזל בכוס שלו.
“בכל מקרה.” הוא פותח, מפר את השקט ביניהם ומושיט יד לעברה. “לא הכרנו כמו שצריך, אני סאן.”
אוולינה מביטה ביד המושטת ואז לוחצת אותה ומחייכת קלות, היא מביטה בו כמו שצריך בפעם הראשונה מאז נפגשו.
עינייה סורקות אותו בזריזות, את השיער השטני המסודר בבלורית מוקפדת, את החיוך הכמעט ילדי שלו, את הגומה בלחי הימנית שלו ואת הריסים המעוגלות שמשוות לו מראה של כמעט ילד. בלי לשים לב החיוך שלה מתרחב.
“סאן” היא חוזרת על שמו בתוך הראש, מהרהרת בינה לבין עצמה על השם המוזר הזה.
“אוולינה.” היא אומרת לבסוף. “אני המורה להיסטוריה.” היא אומרת ואחרי רגע, היא מושכת את ידה בחזרה.
“או! היסטוריה, זה המקצוע השנוא עליי.”
היא צוחקת, ולרגע היא מרגישה כאילו לא כדאי שתביט בו יותר מדי.
היא נזכרת בבית הקפה שבו נפגשו בראשונה.
“אז אתה ממלצר בבית קפה של אחותך?” היא שואלת.
“לא באופן קבוע.” הוא מסביר. “היא בהיריון מתקדם, ובעלה נמצא הרבה מחוץ לעיר אז אני עוזר לה שם מדי פעם, כשהיא צריכה.”
אוולינה מהנהנת. “זה נחמד מאוד מצידך.”
“אני בחור נחמד.” הוא משיב, וחיוך יהיר מתפשט על שפתיו.
אוולינה צוחקת, נזכרת בג’ולי ובאיך שהגיבה כשראתה את סאן לראשונה בבית הקפה, היא חייבת לספר לה שהוא המחליף של המאמן דקר.
“כמה זמן את כבר מורה?” הוא שואל לפתע, שולף אותה חזרה אליו מן המחשבות שלה.
“זו השנה השלישית שלי.” היא עונה בחביבות.
“וואו, זה יפה.”
“כן.” היא מסכמת ואז היא ממשיכה לדבר. “איך זה שהגעת דווקא לבית הספר שלנו? כולם בורחים בדרך כלל.”
“רציתי.” הוא עונה בקצרה.
“רצית? מה זאת אומרת.” היא שואלת בבלבול.
“אני אוהב אתגרים, ובית הספר הזה הוא אתגר לדעתי. אני יודע שהרבה מורים חושבים שבית הספר הזה הוא אחד מהגרועים פה בעיר, אבל אני חושב שאני יכול לתרום פה הרבה.”
פניה של אוולינה עוטות הבעה מופתעת, היא לא ציפתה לתשובה כל כך גלוית לב מהבחור הזה, הוא נראה לה כל כך זחוח, ויהיר שהיא בחיים לא הייתה מעלה על דעתה שהוא *רצה* לבוא לכאן, היא נאבקת בדחף לשאול אותו למה.
סאן מחייך.
“כן, אני יודע, לא ציפית לזה, הא? אבל היי, לא תמיד מה שאת רואה בחוץ זה מה שיש בפנים.” הוא קורץ לה, ואז מסתובב כשהוא שומע את אחד המורים קורא בשמו.
הוא מסמן למורה שהוא תכף מגיע, זה המורה למוזיקה.
“אני צריך ללכת.” הוא אומר. “נתראה.” הוא מחייך אל אוולינה בפעם האחרונה ואז מתרחק.
אוולינה צופה בו מתרחק.
היא בוחנת את צורת ההליכה שלו. הוא גבוה, ומוצק והוא נראה כל כך בטוח בעצמו, כל כך לא שייך פה בנוף בין שאר המורים. אם היו מבקשים ממנה לנחש מה הוא עושה למחייתו, היא בחיים לא הייתה מגיעה לתשובה הנכונה- היא הייתה מהמרת על מאמן כושר או משהו בסגנון, או אולי עורך דין. אבל מורה? בחיים לא. הוא מחייכת לעצמה על עצם המחשבה הזו, ותוך כדי לעיסה של השפה התחתונה שלה היא מהרהרת בינה לבין עצמה.
היא תוהה אם היא ממשיכה להחזיק באדם שלא רוצה אותה בחיים שלו, ואחרי כמה רגעים, היא מבינה שהתשובה היא “כן” וזה גורם לה להרגיש מוזר כי עמוק בתוכה היא יודעת שהגיע הזמן שתתחיל לשחרר כי כמו שסאן אמר לפני כמה רגעים, כשאנשים לא רוצים אותנו, גם לנו יש את הזכות לא לרצות אותם.
היא לוקחת נשימה עמוקה אל תוך הריאות שלה, מניחה לאוויר החמים למלא את הריאות שלה ולהרגיע אותה לפני שהיא מצטרפת לחבורת מורים שמפטפטים בפינת אולם הספורט.

בקצה השני של אולם הספורט, סאן דואג לפטפט עם כל מי שבא איתו במגע.
אחד המורים מתחיל לפטפט על התוכנית החדשה של משרד החינוך, וסאן מוצא את עצמו סורק את האולם בחיפוש אחר משהו.
יותר נכון, בחיפוש אחר מישהי.
הוא מחפש את המנהלת.
מוקדם יותר הערב, כשהציגה אותו בפני כולם הוא רצה לדבר איתה. הוא רצה לדבר איתה כדי להתחיל להתחבב עליה, הוא יודע מניסיון קודם שלו שאין אדם יותר חשוב בבית הספר שצריך שיהיה לצידך מאשר המנהלת.
הוא מותח את הצוואר שלו מעל ראשי האנשים סביבו, מנסה לאתר אותה כי מבחינתו אין שום סיכוי שהוא יוצא מהמסיבה הזו בלי שיצא לו לדבר איתה.
הוא מחייך כשהוא קולט אותה מרחוק, היא עומדת ליד אחת המורות ומשוחחת איתה והוא יודע שזו ההזדמנות שלו.
“סלחו לי.” הוא אומר, עוזב את חבורת המורים שלידו ועושה את דרכו אל עבר כיוונה של המנהלת. הוא מנסה להיזכר איך קוראים לה, וכשהוא נזכר, הוא חוזר על שמה בתוך ראשו.
כשהוא ממש קרוב אליה, הוא מחייך חיוך רחב, מציע לה את החיוך המקסים ביותר שיכול לגייס לעצמו.
הוא זוכר איך הגיבה לחיוך שלו כשהגיע לריאיון.
“היי, מיס ג’קלין.” הוא פותח, מניח את כוס השתייה בידו על שולחן שנמצא בקרבת מקום.
מיס ג’קלין מביטה בו כפי שמביטים בבובה יפה ומחייכת בעונג.
“אוי, קרא לי ג’קלין.” היא מאנפפת, מוקסמת לגמרי מהברנש הצעיר מולה. “אין צורך ב’מיס’.”
“אוקיי, אז מ-, אני מתכוון, ג’קלין. רציתי להודות לך באופן אישי על ההזדמנות שנתת לי לקחת חלק בצוות המורים של בית הספר שלך.”
“מר נובו, כפי שציינתי בפנייך. עשית עליי רושם חיובי מאוד, לכן קיבלת את המשרה. ברוך הבא!”
הוא קד בשובבות ואז מביט בה.
“מחר, אדאג שהמזכירה תשאיר לך את כל הפרטים על המערכת שלך בתא שלך. כדי שלא יהיו לך שום בעיות. בכל בעיה, או בכל דבר שתצטרך אל תהסס לפנות אליי. בסדר?” היא אומרת בכנות, והוא מחליט שהוא מחבב אותה.
סאן מהנהן, ושוב מחווה קידה קלה.
“אני מודה לך. ג’קלין.” הוא אומר, והיא מגחכת כמו נערה ומיישרת את השמלה השחורה שלה.
“איפה עבדת לפני כן?” היא שואלת.
“עבדתי בבית ספר פרטי, בית ספר קתולי.”
“או, הבנתי. ומה גרם לך לעשות את השינוי הזה ולהגיע אלינו?”
הוא מהסס רגע, ואז מחליט לומר את האמת.
“פיטרו אותי, לצערי. ובית הספר הזה, הוא בדיוק מסוג בתי הספר שבזכותם הפכתי למורה.”
מופתעת לשמוע את החלק הראשון של דבריו היא מרימה גבה, כשהיא שומעת את החלק השני- פניה מרצינות לרגע ואז היא שוב מחייכת בחמימות.
“אני שמחה לשמוע זאת. אנחנו בהחלט זקוקים למורים כמוך במערכת.”
“תודה. באמת, אני מעריך זאת.”
“אין בעד מה, מר נובו. אין בעד מה. רק אל תאכזב אותי, או את הילדים- מאכזבים אותם יותר מדי פעמים.” היא אומרת ברגע של רצינות.
הוא חושב על דבריה רגע, ואז מהנהן.
“אני לא נוהג לאכזב אף אחד. בכל אופן, אני משתדל מאוד.”
“מצוין. אתה רואה? תחושת הבטן שלי צדקה לגביך!”
הוא משחרר צחוק קליל והיא צוחקת יחד איתו.
“אם תסלח לי עכשיו, אני צריכה לבדוק שהמאמן דקר לא נרדם על אחד הכיסאות. ברשותך, נתראה מחר!”
“נתראה מחר!” הוא קורא אחריה, צופה בה מתרחקת ונבלעת בין האנשים.
הוא מהרהר רגע בדבריה של המנהלת, כלפי חוץ היא עושה רושם של אישה רעשנית, מוגזמת ואולי קצת לא רצינית אבל עכשיו, הוא ראה בה צד אחר, צד שלא ראה בה כשהגיע לריאיון העבודה. ומהשיחה הקטנה הזו שניהלו עכשיו, הוא משוכנע עוד יותר שעשה את ההחלטה הנכונה כשהחליט להגיע לריאיון העבודה הזה.
הוא מחייך לעצמו בשביעות רצון, ממשיך לסרוק את הסביבה שלו.
את אוולינה הוא לא רואה בשאר הערב, גם לא את ג’וד.
הוא מבלה את שאר הערב בחברת אותם מורים ששוחחו על משרד החינוך, כשהוא שב אליהם, להפתעתו הוא מגלה שהם עוד דנים בנושא.
אחרי כל השיחות המתישות, בסביבות אחת עשרה בלילה הוא מחליט להיפרד מכולם לשלום ועוזב את המסיבה.
הוא נכנס לרכב שלו ונוסע הביתה, מהרהר במהלך הנסיעה בכל מה שקרה במסיבה, בכל האנשים שפגש. הוא מחייך לעצמו, בלי לשים לב.
ומרוב שהוא שקוע במחשבות, הוא לא שם לב אפילו לנסיעה עד שהוא עוצר מול הבניין שלו.
הוא יוצא מהרכב, נועל אותו ועושה את דרכו אל הדירה הקטנה שלו בקומה השנייה.

אחרי מקלחת חמה, וכשהוא כבר שוכב במיטה מול הטלוויזיה הדלוקה, הוא נזכר פתאום באוולינה.
הוא נושך את השפה התחתונה שלו מתוך הרגל, וחושב על כך שהיא מסקרנת אותו.
למעשה, היא סיקרנה אותו כבר בבית הקפה, אין לו מושג מה בה מסקרן אותו, הוא רק יודע שהיא מסקרנת אותו. מאוד.
היא לא הטיפוס שלו. זאת אומרת, היא חמודה, אבל הוא לא יצא אף פעם עם בחורות מהסוג שלה- בחורות כאלה שלא מפחדות להיות מביכות, או מגוכחות. אבל כמה שהוא לא מנסה להתחמק מזה, משהו בדרך שבה בכתה באותו יום, בלי להתבייש אפילו לרגע מצא חן בעיניו. ועכשיו, אחרי שדיבר איתה וגילה שהם הולכים לעבוד יחד, הוא מרגיש שהיא מסקרנת אותו עוד יותר מקודם.
הוא רוצה להכיר אותה יותר, והמחשבה הזו גורמת לו לגל של התרגשות, הוא מחייך, בוהה בטלוויזיה בלי שום ריכוז בה וחושב על זה שלפעמים בחיים, קורים דברים כאלה שאנחנו לא יודעים להסביר.
חלק קוראים להם צירופי מקרים, חלק קוראים להם גורל- אבל זה לא באמת משנה איך קוראים להם בסופו של דבר, כי כשהם קורים, עמוק בפנים יודעים שהם כנראה נועדו לקרות.
וזה בדיוק מה שקרה לו הערב- משהו שנועד לקרות.

הנה באה השמש- פרק 6: צריך לדעת לשחרר
דרוג הסיפור 4.3 | 4 מדרגים

תגובות (2)

אני מאוהבת!!!
תמשיכי!!!

17/12/2020 14:54

    חחחחח שמחה שאת אוהבת :)
    ממשיכה, בוודאי.

    22/12/2020 14:32
סיפורים נוספים שיעניינו אותך