SiporSipor
פרק 8! יאיאיאיאי! הערות, הארות, ביקורת בונה- הכל יתקבל בברכה! קריאה נעימה!

הנה באה השמש- פרק 8: יש לי קסם כזה

SiporSipor 31/12/2020 147 צפיות 2 תגובות
פרק 8! יאיאיאיאי! הערות, הארות, ביקורת בונה- הכל יתקבל בברכה! קריאה נעימה!

בימים האחרונים אוולינה מצאה את עצמה חושבת הרבה על מה שהיה בינה לבין איידן.
היא חשבה על השנתיים שבילו יחד, ועל מה שעברו יחד כזוג, היא נזכרה בכל הירידות והמורדות שהיו להם בקשר ובעיקר היא חשבה על כך שהוא כבר לא חלק מהחיים שלה, והיא לא חלק מהחיים שלו.
היא הבינה שהגיע הזמן שלה לשחרר אותו, לשחרר את מה שהיה ביניהם, אבל הפעם באמת.
היא יודעת שזה לא יהיה פשוט, למעשה, זה יהיה בכלל לא פשוט. זה לא פשוט לשחרר אדם שחלק איתך כל כך הרבה רגעים, ובמשך כל כך הרבה זמן היה חלק בלתי נפרד ממך, ממי שאתה ומהיום שלך. זה לא פשוט להשלים עד העובדה שככה סתם, ביום בהיר אחד, הוא פתאום נעלם והמקום הזה שהוא פעם תפס לך בלבל נשאר ריק. זה כואב, וזה לא נעים, וזה בעיקר מפחיד, כי בהתחלה יש תחושה כזו שזה אף פעם לא יפסיק לכאוב. יש תחושה כזו בהתחלה שהעולם מתמוטט, וזה כל כך קשה לעצור את הדמעות ולתפקד כרגיל כשהלב כל כך כבד ועצוב.
אבל לא סתם אומרים שהזמן מרפא את הכל, לא סתם אומרים שצריך לתת זמן לדברים האלה כי בסוף הכל עובר. כי הנה, עכשיו, חודש אחרי, כבר כואב לה הרבה פחות ממה שכאב לה בהתחלה. זה לא שכבר לא כואב לה, עוד כואב לה, זה פשוט כואב פחות.
לאט לאט, ככל שחלפו הימים , ככל שמילאה את הזמן שלה בעצמה, באנשים שסביבה ובמה שעושה לה טוב היא מצאה את עצמה פחות חושבת על איידן. דברים שפעם גרמו לה לבכות בגלל שהזכירו לה אותו, היום גורמים לה לחייך בעצב. והיא מחייכת, ונהנית מההרגשה כי היא יודעת שבסופו של דבר, לא משנה מה היה ביניהם ואיך זה נגמר, שהיא לא הייתה משנה שום דבר. היא מחייכת כי היא יודעת שאף פעם אסור להצטער או להתחרט על משהו שפעם גרם לך לחייך.

ג’ולי, חושבת שהגיע הזמן שאוולינה תתחיל שוב לצאת לדייטים. היא ניסתה כבר כמה פעמים לשדך לה בחורים ואוולינה תמיד מצאה תירוץ כדי לדחות את ההצעות שלה.
עכשיו, אחרי זמן מה, היא סוף סוף מרגישה שהיא מוכנה לפגוש מישהו חדש.
אז כשג’ולי התקשרה אליה אתמול בערב, והציעה לה לצאת עם בחור שהיא עובדת איתו אוולינה הסכימה, היא חשבה שזו הזדמנות טובה לבדוק אם היא באמת מוכנה להמשיך הלאה או שהיא עוד זקוקה לקצת זמן.

**************
היא יושבת עכשיו בחדר המורים הריק, נזכרת בכך שיש לה דייט הערב, לא סתם דייט, זה בליינד דייט. היא פולטת אנחה, כי היא כבר לא בטוחה אם פעלה נכון כשהסכימה לדייט הזה.
היא פולטת עוד אנחה, ואחר כך היא דוחפת את המחשבה על הדייט הצידה, מכריחה את עצמה לא לחשוב על כך אלא להתרכז ברגע הזה פה, ובעובדה שחדר המורים עומד לגמרי לרשותה.
היא מושיטה את ידיה כדי לעטוף את ספל התה החם שהכינה לעצמה. היא עוטפת אותו בשתי כפות הידיים שלה, נותנת למגע החם של הכוס להתפשט על גבי כפות הידיים שלה. בתנועה איטית, היא מקרבת את הכוס אל שפתיה, היא נושפת על הנוזל החם ואז לוקחת לגימה קטנה, נהנית מהטעם הרענן של הנענע.
היא חושבת על כך שאין דבר יותר מפנק מתה טוב ביום קר, ועוד יותר, אין דבר יותר מפנק משעה חופשית ותה חם בחדר מורים ריק. היא לוקחת עוד לגימה, ובדיוק כשהיא מניחה את הכוס בחזרה על השולחן סאן נכנס לחדר המורים.
הוא לא שם לב אליה.
היא יושבת בצידי החדר, והוא לא מסיט את מבטו לכיוון אלא הולך הישר אל עבר המטבח הקטן. הוא מחפש לו כוס שתיה, ואז את הסוכר והקפה ומכין לו קפה. היא מביטה בו, בשקט, היא מכירה אותו כבר חודש. אומנם ההיכרות שלהם לא עמוקה מדי, אבל היא יודעת וחושבת שהוא טיפוס די נחמד. היא גם יודעת שהמורות מתות עליו. ג’וד אומרת שהוא מפלרטט עם כל המורות, לא משנה אם הן גרושות או נשואות ואוולינה צחקה כששמעה את זה כי רואים עליו שהוא כזה. משום מה, אוולינה מרגישה שאם תדבר איתו, היא תרצה לספר לו דברים, כמו שסיפרה לו אז. היא מרגישה שאם תתחיל להכיר אותו, היא לא תוכל להפסיק, כי יש לו מין הילה כזו שגורמת לאנשים לרצות להתקרב אליו והיא לא יודעת אם היא רוצה בזה.
היא ממשיכה להביט בו, חיוך קטן מתפשט על שפתיה כשהיא מבחינה בצורה שבה הוא מתרכז כדי לערבב את כוס הקפה שלו.
“היי.” היא אומרת בסופו של דבר, ולרגע אחד נשמתו נעתקת והוא כמעט מפיל את ספל הקפה שבידו.
“פאק!” הוא מקלל. “פאק!” הוא קורא שוב. “הבהלת אותי! כמה את זמן את יושבת שם?” הוא שואל, זורק את כפית הפלסטיק לפח וצוחק קצת.
אוולינה מתחילה לצחוק גם כן, היא לא חשבה שהוא יבהל אבל היא כן מבינה למה נבהל.
“מצטערת! לא התכוונתי להבהיל אותך!” היא אומרת במהירות. “היית כל כך מרוכז פשוט, לא רציתי להפריע לך.” היא מסבירה.
“כן, מרוכז בלערבב קפה.” הוא אומר בשעשוע, עושה את דרכו אל השולחן שבו היא יושבת. “זה בסדר, אני יודע שכל המורות כאן בוהות לי בישבן.” הוא אומר, בשעשוע.
אוולינה, מזועזעת ובו זמנית גם משועשעת צוחקת בשקט.
“הן באמת עושות את זה?” היא שואלת.
הוא מושך בכתפייו, נושף על ספל הקפה שלו.
“ברור, בחייך. ראית את הישבן שלי?” הוא שואל, ואז מחייך לפני שהוא לוגם מכוס הקפה שלו. אוולינה נזכרת בג’ולי, ובצורה שבה הסתכלה על הישבן שלו אז, בבית הקפה. היא מכחכחת בגרונה, מנסה להיפטר מהמחשבה.
“שעה חופשית?” הוא שואל קצרות, מושך כיסא מולה ומתיישב בלי לשאול אפילו.
“כן.” היא עונה, לוגמת שוב מכוס התה שלה.
הוא צופה בה רגע, בצורה שבה היא לוגמת מהתה שלה, ברוגע ושלווה ובלי לשים לב הוא מחייך שוב.
“נחמד לפגוש אותך מדי פעם, גברת אוולינה.” הוא אומר בשובבות, הוא עוטף את ספל הקפה שלו ביד אחת, מניח לאצבעות הארוכות שלו להיכרך סביב הספל החם.
אוולינה מנענעת את ראשה בחביבות. “בקושי יוצא לנו להתראות.” היא אומרת.
“כן, זה נורא. הייתי שמח לראות אותך יותר, זה נחמד לא להיות הצעיר היחיד כאן.” הוא אומר, בלי שום בושה או שובבות, בכנות טהורה.
אוולינה שנתפסת מעט לא מוכנה, בולעת קצת רוק, היא לא רוצה להודות שגם היא מרגישה את אותו הדבר.
“אני חושב שזו הפעם הראשונה מאז שהתחלתי לעבוד כאן שאני מצליח להשיג שעה חופשית.” סאן ממשיך, הוא צוחק, נושף על הקפה שלו ואז לוגם לגימה גדולה, הוא נותן לטעם של הקפה להתמוסס אל תוך הפה והלשון שלו, נהנה מהמתיקות שלו.
“כן, זה נורא. חסרים הרבה מורים לפעמים וזה פשוט סיוט.”
“בבית הספר הקודם שבו עבדתי בחיים לא הייתי מפספס שעה חופשית. זה היה קדוש.” הוא אומר, לוגם שוב מהקפה שלו.
“הלוואי שמיס ג’קלין הייתה מוצאת דרך לפתור את זה.”
“ג’קלין דווקא אחלה, זו לא בדיוק אשמתה.” הוא אומר, ואוולינה לא יכולה להסתיר את הפתעתה מהעובדה שהוא קרא למנהלת בית הספר בשמה הפרטי בלי שום גינוני כבוד.
“מה?” הוא שואל מבולבל לגמרי.
“קראת למנהלת הרגע ‘ג’קלין’?” היא שואלת בזעזוזע קל.
סאן מתחיל לצחוק, לא מבין מה הרעש הגדול.
“כן, היא אמרה לי לקרוא לה ככה. מה הבעיה?”
“אלוהים!” צווחת אוולינה, היא צוחקת. “היא לא נותנת לאף אחד לקרוא לה ככה!”
“טוב, יש לי קסם כזה.” הוא אומר ביהירות.
“וואו.”
הוא מחייך, מרוצה מעצמו.
אוולינה מגלגלת את עינייה, היא לא תודה בזה אבל היא שמעה איך המורות מדברות עליו. על כמה שהוא מקסים, וכמה שהוא נראה טוב, והיא חייבת להודות בינה לבין עצמה שהוא נראה טוב מאוד, למעשה, הוא נראה טוב מאוד. וחוץ מהעובדה שהוא נאה, הוא גם קצת חלקלק, וזה בדיוק מה שגורם לאוולינה להירתע ממנו קצת.
“מה עם קצת צניעות? צניעות לא תזיק לך.”
“היי, זו לא אשמתי שאני נראה טוב ושאני יודע לדבר לנשים.” הוא מושך בכתפייו שוב, מביט בה בשובבות. “אני לא אתנצל על זה.” הוא אומר.
“זה קצת שחצני מצדיך.” היא אומרת.
“הממ, את קוראת לזה שחצנות, אני קורא לזה ביטחון.” הוא קורץ לה ואז צוחק ואוולינה מרגישה שהיא מתחילה להסמיק.
“גרמתי לך להסמיק?” הוא שואל בכוונה, נהנה מכך שהיא מובכת.
“תפסיק.”
“מה עשיתי?” הוא שואל, מעמיד פני תמים.
“אתה יודע מה אתה עושה, תפסיק לפלרטט איתי, אני יודעת שאתה עושה את זה עם כולן. ג’וד סיפרה לי.” היא מעמידה פנים שהיא זועפת, מכווצת מעט את גבותיה.
סאן, שנתפס לגמרי לא מוכן, פוער את פיו רגע. אחר כך הוא רוכן קדימה לכיוונה של אוולינה, מחזיק צחוק.
“מה, ג’וד יודעת?” הוא לוחש, מעמיד פנים שהוא מזועזע. “הייתי בטוח שהצלחתי להסתיר את זה, היא היחידה בשבילי, את חייבת להגיד לה את זה!” הוא אומר בדרמטיות מוזזגמת.
הם מביטים זה בזה ואז סאן פורץ בצחוק, לא מסוגל להישאר רציני לנוכח הסיטואציה. אוולינה מצטרפת אליו והם צוחקים יחד במשך דקה.
כשהם נרגעים, סוף סוף אוולינה מספרת לו שהתלמידים בכיתה ט’ אמרו לה שהם חושבים שסאן הוא המורה הכי מגניב בבית הספר.
“ידעת על זה?” היא שואלת, בחצי פרצוף זועף, וחצי פרצוף משועשע.
“ברור.” הוא משיב, חיוך זחוח על פניו. “הם אומרים לי את זה כל יום.” הוא נשען אחורה על הכיסא, מרוצה מהמעמד שקנה לעצמו בקרב התלמידים.
“זה אמור להיות התואר שלי.” היא אומרת.
“כבר אמרתי לך, את לא מגניבה.” הוא מתגרה, יורה בה מבט חצוף.
“לידיעתך, התלמידים פה מאוד אוהבים אותי, אפילו זכיתי פעמיים בפרס המורה הכי קולית בסוף השנה שנתיים ברציפות.” היא משוויצה.
הוא מחייך בערמומיות, רוכן מעט קדימה על גבי השולחן.
“נראה שהשנה זה כבר לא יקרה.”
היא משתנקת לרגע, ופוערת זוג עיניים. “אתה לא תעז!”
“בטח שאני אעז, בעצם, את כבר די הפסדת. אמרת את זה בעצמך, וזו לא רק כיתה ט’ שמתה עליי. גם הי”בניקים חושבים שאני מגניב.”
אוולינה מעמידה פני פגועה, היא מזעיפה פנים במעין שובבות בלתי נראית וסאן לא יכול שלא לחייך.
“גם המקום השני הוא בסדר, את יודעת. מקום שני זה לא אחרון.”
אוולינה מנענעת את ראשה ימין ושמאל, אחר כך היא נאנחת.
“טוב נו, אני מניחה שאלה החיים, פעם אתה ראשון ופעם אתה אחרון.”
“בדיוק. והגיע הזמן שתהיי אחרונה.” הוא צוחק, והיא לא יכולה שלא להצטרף לצחוק שלו.
הם שותקים רגע, הוא לוגם מכוס הקפה שלו והיא מסיימת את התה שלה.
היא נזכרת פתאום ביום הגיבוש המתכונן לצוות בסוף השבוע, ונתקפת דחף לדעת אם הוא מגיע או לא.
“יש יום גיבוש בסוף השבוע, זה בטח יהיה משהו כיפי.” היא פותחת, מפרה את השקט. “אתה מתכוון להגיע?” היא שואלת, לא מאמינה שהיא באמת שואלת אותו את זה.
סאן מרים אליה את מבטו, הוא חושב רגע. הוא מרים את יד שמאל שלו אל הצוואר ומעסה אותו תוך כדי דיבור. “אני לא יודע, לא בטוח. למה?”
“סתם, תהיתי. אתה יודע, זה יכול להיות נחמד. כל שנה לפני חג המולד הוועד מארגן לצוות איזו פעילות נחמדה. בשנה שעברה טיילנו בסוהו ודמי שמרה לנו מקומות במסעדה ממש מגניבה. היה ממש נחמד, כדאי לך לבוא.”
“את מזמינה אותי לבוא?” הוא מקשה, לא מפספס את ההזדמנות כדי להציק לה.
אוולינה, שמבינה את הנפיצות בשאלה שלו, מחייכת ואז מנערת את ראשה.
“לא, זאת אומרת כן, אבל… לא באופן שאתה חושב.”
“באופן שאני חושב?”
“כן.” היא עונה בזריזות.
“איך אני חושב בדיוק?” הוא שואל, חיוך ערמומי מעטר את שפתיו.
אוולינה בולעת מעט רוק, זה בדיוק הדבר שרצתה להימנע ממנו ואיך שהוא היא נתקלת בו.
“אתה יודע, נו, אני לא מזמינה אותך לצאת או משהו כזה, זה לא דייט, זה לא–”
סאן מתחיל לצחוק, הוא אוהב לגרום לאנשים להתפתל.
“תרגעי, הבנתי למה את מתכוונת.” הוא מרגיע. “וזה נורא משעשע לראות אותך מתפתלת ככה.” הוא מעיף מבט בשעון היד שלו, נזכר שהוא צריך להחזיר ציוד לחדר הספורט ונעמד, עם ספל הקפה בידו. “אני אגיע.” הוא אומר. “עכשיו אם תסלחי לי, יש לי כמה דברים לעשות.” הוא מכריז, ורגע לפני שהוא צועד החוצה מחדר המורים, הוא קורץ לה ונעלם.
אוולינה פולטת נשימה, אחר כך היא בולעת רוק.
איך שהוא, תמיד כשהיא ליד סאן, היא מצליחה להביך את עצמה, זה כאילו המוח שלה מתחיל להתבלבל ואז היא פולטת שטויות גמורות מהפה שלה. היא שמה לב לזה בזמן האחרון, היא מרגישה מודעת מדי לנוכחות שלו ואז היא מסמיקה או נופלת עם הלשון שלה.
היא מנערת את הראש שלה, כמו מנסה להיפטר מהמחשבות האלה, היא לא רוצה לחשוב על סאן. היא לא רוצה לחשוב עליו כי אם תתחיל לחשוב עליו אז היא תתחיל להתעניין בו ואם תתחיל להתעניין בו יותר מדי זה עלול להיות כואב.
היא נושכת את השפה התחתונה שלה, מנסה להיפטר מהמחשבות האלה שרצות בראשה.
“הוא כזה שחצן.” היא ממלמלת אל תוך האוויר.
היא מסיימת ללגום מכוס התה שלה, ואז היא הולכת לרחוץ אותה בכיור של המטבח הקטן. כשהיא מסיימת, היא חוזרת אל השולחן ומתיישבת כדי להמשיך לתכנן את השיעורים של השבוע הבא.
בסוף השעה, היא אוספת את החפצים שלה וממשיכה אל הכיתה הבאה שלה, בדרך אל הכיתה הבאה שלה, היא פוגשת את המורה לאומנות- מיס ארית’ה, ששואלת אותה אם היא מתכוונת להגיע ליום הגיבוש.
“כן, בוודאי!” היא משיבה לה.
“שמעתי מדיוויד שהשנה האטרקציה המרכזית היא זירת ההחלקה על הקרח בבריאנט פארק, במנהטן. זה הולך להיות מעולה!” היא אומרת.
אוולינה מהנהנת, נרגשת מהגילוי ומהמחשבה על החלקה על קרח, היא ממשיכה בדרכה אל כיתה י”א.
שאר היום שלה עובר בזריזות, היא מדלגת בין הכיתות השונות, ונהנית מהיום שלה.
בסוף היום, כשהיא אורזת את החפצים שלה ויוצאת מבית הספר היא רואה את סאן על יד הרכב שלו. היא מביטה בו לרגע, ואז הוא מסיט את ראשו לכיוונה והמבטים שלהם מצטלבים.
הוא מחייך, ואוולינה מרגישה כאילו נתפסה במעשה לא ראוי. היא מחייכת בחזרה, רוצה לסטור לעצמה על כך שנתפסה.
היא מנופפת לו, ואז ממשיכה בדרכה, צועדת הביתה עם תחושה מוזרה שמתפשטת לה בכל הגוף עד שהיא נזכרת בדייט שלה הערב.

***************
כשאוולינה מגיעה הביתה, היא מנסה להרגע ולא לחשוב על הדייט שיש לה הערב. היא מנסה לומר לעצמה שזה בסך הכל דייט, ושזה לא אומר כלום ולא בטוח שזה יתקדם לאן שהוא אבל המועקה הזו שהיא חשה לא מרפה ממנה.
היא לא יכולה שלא לחשוב קדימה, היא לא יכולה שלא לחשוב על מה שיקרה אם זה יצליח, אם הבחור כן ימצא חן בעינייה. אם הוא ימצא חן בעינייה, היא תצטרך להיפתח אליו ולהיות פגיעה ואז הסיכוי שהיא תפגע שוב יהיה קיים.
היא נאחנת כשהיא חושבת על זה, מרגישה לחוצה עם כל דקה שעוברת ואיתה הדייט שמתקרב.

את ארוחת הצהריים שלה, היא אוכלת בקושי. אינדי, ששמה לב לכך שהיא לא אוכלת שואלת אותה אם הכל בסדר איתה.
“כן.” היא מלמלמת. “אני פשוט לחוצה, ג’ולי סידרה לי דייט הערב.” היא מסבירה.
אינדי פוערת את פיה, היא מניחה את המזלג שלה שחופר בתוך ערימת מקרוני.
“אומייגד! סוף סוף, כבר חשבתי שאת הולכת להתאבל על איידן עד שתהיי זקנה!” היא אומרת בגילוי לב. אוולינה לא יכולה שלא לצחוק.
“בחייך אינדי, אני לא עד כדי כך מפגרת.”
“זה לא היה נראה ככה.” היא ממלמלת.
אוולינה יורה בה מבט כועס, אינדי צוחקת.
“נו, תספרי לי. מי הבחור? הוא חתיך?”
“זהו שאין לי מושג, אני רק יודעת שהוא עובד עם ג’ולי במשרד. ג’ולי אומרת שהוא חתיך, אבל אני לא יודעת. הטעם שלה שונה משלי.”
“זה נכון, הטעם שלכן באמת שונה אחת מהשניה. אבל היי, תראי בזה הזדמנות פשוט לבלות עם מישהו חתיך.”
אוולינה צוחקת, היא מתה על זה שאינדי עדיין כל כך תמימה בנוגע לכל מה שקשור לבחורים ואהבה.
“את צודקת. אני באמת פשוט צריכה להנות מזה שאני פוגשת גבר חתיך. זה הרי לא קורה לי כל יום. נכון?”
“בדיוק. ומי יודע? אולי זה יצליח והוא יהיה הנסיך שלך.”
אוולינה חושבת על מה שהיא אומרת, היא מהנהת ואז דוקרת כמה חתיכת מקרוני עם המזלג שלה.
“הלוואי שהוא חתיך.” היא אומרת לפני שהיא אוכלת את המקרוני.
“אני מקווה בשבילך שהוא חתיך. אם הוא לא חתיך את הולכת סבול.”
אוולינה צוחקת, לועסת תוך כדי צחוק.
“היי, אל תעשי לי מזל רע. ג’ולי אמרה שהוא חתיך, בואי נסמוך על זה שהוא חתיך.”
אינדי מחייכת, חוזרת לאכול את המקרוני שלה.
“באיזה שעה הדייט?” היא שואלת.
“קבענו לשעה שמונה.”
“שמונה זה מצוין, לא מאוחר מדי. מה את הולכת ללבוש?” מתעניינת אינדי.
“האמת שעוד לא חשבתי על זה. רוצה לעזור לי לבחור מה ללבוש?”
עינייה של אינדי זורחות כשהיא שומעת את אוולינה, אם יש משהו שאינדי חיה בשבילו זה בשביל להתעסק באופנה.
“ברור!” היא צווחת. “אני אעזור לך!”
אוולינה צוחקת קצרות ואת שאר הארוחה שלהן הן מבלות בפטפוטים על היום של אינדי, היא מספרת לה על המורה למתמטיקה שלה שמציק לכל התלמידים ומעמיס עליהם שיעורי בית. ועל חברה שלה, שמנסה להיות מישהי שהיא לא, ואוולינה מאזינה בתשומת לב, אוהבת את הרגע הזה שבו היא יכולה פשוט לשכוח מעצמה ולהיות בשביל אחותה הקטנה.
אחרי שהן מסיימת לאכול, אוולינה רוחצת את הכלים שלהן בכיור בזמן שאינדי רצה אל החדר של אוולינה כדי לחפש לה תלבושת מתאימה.
אוולינה לוקחת את הזמן עם הכלים, היא אוהבת לרחוץ כלים, זה מרגיע אותה והיא מרגישה שהיא בסוג של מדיטציה כשהיא עושה את זה.
בדיוק כשהיא מנגבת את הידיים שלה היא שומעת את הדלת הראשית נפתחת, ושניה אחרי היא שומעת את הקול של קרלה, אמא שלה.
“היי, אמא.” היא קוראת.
אמא שלה, פושטת מעליה את המעיל ותולה אותו לפני שהיא ניגשת למטבח אל אוולינה. “היי, אווי. איך היה היום בעבודה?” היא שואלת, נושקת לראשה קצרות.
אוולינה מסיימת ליבש את הידיים שלה ואז נפנית אל אמא שלה.
“האמת שהיה לי יום ממש טוב, הילדים התנהגו יפה, והייתה לי היום שעה חופשית.” היא מצחקקת. “אך היה היום שלך?” היא שואלת.
“היה לי יום לא פשוט, משמרת לא פשוטה.” משתפת קרלה.
אוולינה מכווצת את גבותיה, כשאמא שלה אומרת שהייתה משמרת לא פשוטה היא באמת מתכוונת לזה. היא לא מהאנשים האלה שמגזימים או מנפחים דברים.
“מה קרה?” היא שואלת בדאגה.
“היה פשוט עומס במיון, ובגלל שיש הרבה אחיות חסרות, העומס מתחלק בין אלה שכן עובדות.” היא מסבירה בקצרה.
אוולינה זוכרת איך בתור ילדה, היא הייתה גאה לספר לחברים שלה שאמא שלה היא אחות בבית חולים, היא סיפרה לכל מי ששאל שאמא שלה מטפלת בחולים ועוזרת להם להבריא. היום, כשהיא כבר אישה, היא עוד יותר מעריצה את אמא שלה ואת מה שהיא עושה. היא יודעת שזה לא פשוט.
“מצטערת לשמוע אמא, את רוצה לאכול? אינדי הכינה מקרוני, ונשאר גם קצת סלט.”
“אני אשמח, מתוקה.” היא אומרת ומתיישבת בפינת האוכל כשהיא מעסה את הכתפיים שלה.
אוולינה ממהרת להכין לאמא שלה צלחת עם מקרוני וסלט טרי. היא מניחה את הצלחת מול אמא שלה, וזו מחייכת בסיפוק.
“תודה, אווי.” היא אומרת, ומתחילה לאכול.
בדיוק באותו רגע, אינדי מסתערת אל הסלון. “אוולינה!” היא צורחת. “סיימתי, התלבושת שלך מוכנה!”
כשאינדי רואה את אמא שלהן יושבת לשולחן, היא רצה אליה ועוטפת אותה בחיבוק. “היי אמא.” היא אומרת, מחייכת. “בתיאבון.” היא משחררת אותה מאחיזתה ואז מתיישבת לצידה.
“מה הולך פה?” שואלת קרלה, היא לועסת את המקרוני ומביטה בשתי הבנות שלה, כל אחת בתורה. “בשביל מה אוולינה צריכה תלבושת?”
אוולינה מעמידה פנים שאין לה מושג במה מדובר, ואינדי שקולטת את זה מתחילה לפטפט.
היא מספרת לאמא שלהן הכל על הדייט של אוולינה.
אמא שלהן צוחקת, היא שמחה לשמוע שאוולינה סוף סוף יוצאת לדייטים, בדיוק כמו אינדי.
אחרי כמה חילופי דברים בינהן, אוולינה מכריזה שיש לה כמה דברים לעשות ואז היא עוזבת אותן לנפשן כדי שיכולו לפטפט עוד.

********
בסביבות שש וחצי, אוולינה מחליטה שכדאי שתתחיל להתארגן אז אחרי שהתקלחה בזריזות, היא חזרה אל החדר שלה כדי להתלבש.
התלבושת שאינדי בחרה לה הייתה תלויה על דלת הארון שלה ואוולינה הביטה בה , היא התלבטה מעט לגביה.
היא סרקה את האוברול חצאית מבד קורדרוי, את חולצת הגולף הדקיקה שנחה עליו ואת מגפי העור עם העקב הנמוך, התלבושת מצאה חן בעינייה. היא נזכרה שבפעם האחרונה כשנתנה לג’ולי להלביש אותה היא קפאה כשיצאה החוצה בלי גרביון, אז היא החליטה שהפעם היא הולכת ללבוש גרביון.
היא התלבשה בזריזות, ואז סרקה את המראה שלה מול המראה, היא הייתה די מרוצה.
היא חייכה לעצמה מול המראה, ואז אספה את השיער שלה לקוקו באמצע הראש- דבר שלא עשתה הרבה. אחר כך היא הוסיפה זוג עגילי חישוק בצבע כסףומרחה מעט מסקרה וסומק. כדי להשלים את המראה היא מרחה שפתון בצבע ניוד.
היא לקחה נשימה עמוקה אל תוך הריאות שלה, הבטן שלה התהפכה מהתרגשות.
היא העיפה מבט אחרון בדמותה במראה ואז צעדה אל הסלון.
“מה דעתכן?” שאלה, את אמא שלה ואינדי שישבו וצפו בטלוויזיה.
שתיהן היו מופתעות, כי עבר הרבה זמן מאז שראו את אוולינה מאופרת ומגונדרת כל כך.
“את נראית נהדר, מותק.” הכריזה קרלה.
“את ממש יפה!” הוסיפה אינדי.
אוולינה חייכה, ואחרי שהיא הודתה לשתיהן, היא לקחה את המעיל השחור והעבה שלה ולבשה אותו. אחר כך היא לקחה את תיק הצד שלה, ויצאה אל הרחוב הקריר, בדרכה אל תחנת הרכבת הבטן שלה התהפכה בקרבה מהתרגשות.

הנה באה השמש- פרק 8: יש לי קסם כזה
דרוג הסיפור 4.5 | 2 מדרגים

תגובות (2)

תמשיכיי מושלם!;)

31/12/2020 18:14

    אמשיך! ותודה :)

    03/01/2021 00:02
סיפורים נוספים שיעניינו אותך