SiporSipor
פרק 16!! יאייייי! הארות, הערות, ביקורת בונה, הכל יתקבל בברכה. קריאה נעימה! :)

הנה באה השמש 16: הלו? כדור הארץ לסאן!

SiporSipor 18/02/2021 132 צפיות אין תגובות
פרק 16!! יאייייי! הארות, הערות, ביקורת בונה, הכל יתקבל בברכה. קריאה נעימה! :)

החדר מסביבה נעשה פתאום חשוך, הלב שלה דופק כל כך מהר עד שהוא מרגיש כאילו בכל רגע הוא עלול לקפוץ לה מהחזה.
הנשימה שלה כמו נתקעת בתוך החזה, והפה שלה נעשה יבש.
היא מאלצת את עצמה לנשום כמו שצריך, זה לוקח לה כמה רגעים.
היא לוקחת נשימה עמוקה אל תוך הריאות שלה, דוחפת את האוויר בגרון ומתחת אל הבטן.
בראש שלה מסתחררות מחשבות, החל בלמה הייתי צריכה את זה בכלל, ועד לאיזו טעות ענקית עשיתי.
“הלו.” היא שומעת את הקול העבה מהצד השני.
הלב שלה כמעט עוצר.
היא בולעת רוק בכוח, מביטה סביב החדר ומחפשת ישועה. כשהיא מבינה שאין דרך חזרה מפה, היא מכריחה את עצמה לשמור על קור רוח ולדבר.
“היי סאן.” היא שומעת את עצמה אומרת לבסוף.
אלה בסך הכל שתי מילים פשוטות, אבל הן מרגישות כמו קוצים שעוברים לה בגרון כשהיא משחררת אותן אל האוויר.
“זו אוולינה.” היא ממהרת לומר מיד אחרי.
היא עוצמת עיניים, מקללת אל האוויר בלחש כשמהצד השני היא לא שומעת שום קול יותר. הגוף שלה נעשה תזיזתי פתאום והיא לא מסוגלת להשאר בנקודה אחת למשך זמן ארוך יותר משתי שניות.
מהצד השני, סאן שותק לרגע.
“אוולינה?” הוא שואל, מעמיד פנים שאין לו מושג עם מי הוא מדבר. “אוולינה, אוולינה?” הוא שואל.
אוולינה פולטת צחוק קצר.
“כן, כן. אוולינה, מבית הספר.” היא אומרת, שמחה שהוא מזהה אותה.
“כמה אוולינות אתה כבר מכיר?” היא שואלת בשעשוע, מנסה להשמע קלילה.
“רק אחת האמת.” עונה סאן. “רק אותך.”
“את צריכה משהו?” הוא שואל בזריזות, מנסה לא להשמע מבולבל מהעובדה שהיא מתקשרת אליו פתאום.
“אממ…” היא עוצרת רגע, לא בטוחה איך להגיב.
“לא.” היא מתחילה. “זאת אומרת… כן, בערך.” היא עוצרת רגע, ואז ממשיכה.
“רציתי להודות לך, על היום.” היא אומרת. “לא כל כך יצא לי להודות לך על העזרה שלך עם דבון וארתור.” היא עוצרת שוב, אחר כך ממשיכה. “רציתי להודות לך גם על הקרח.”
סאן שותק.
“אם לא היית מגיע, יכול להיות שהייתי מאבדת עין.” היא אומרת, מצחקקת מעט.
היא שומעת את סאן מצחקק, והלב שלה נרגע מעט. “אני חייבת לך.” היא ממשיכה.
“את באמת חייבת לי.” הוא משיב. “רגע, מה עם הלחי שלך? היא עוד נפוחה?” הוא שואל.
“כן. היא נפוחה וכואבת, אבל פחות ממה שכאבה בהתחלה.”
“אני שמח לשמוע.” הוא אומר. “תני לזה כמה ימים וזה יעבור.” הוא מהסס לרגע, לפני שהוא ממשיך לדבר. “דרך אגב, דבון התנצל בפנייך?”
“כן, כן.” היא ממהרת להשיב. “הוא חיכה לי מחוץ לכיתה בסוף היום והתנצל.”
“אני שמח לשמוע שהוא התנצל בפנייך.”
“הוא ילד טוב בסך הכל.” היא אומרת. “פשוט, לפעמים… הוא קצת מאבד את זה, במיוחד כשמדברים על אמא שלו.”
סאן מהמהם רגע, הוא נזכר במה שדבון סיפר לו, ובסיבה שבגללה התחיל הריב הזה מלכתחילה.
“זה נכון מה שאומרים על אמא שלו?” הוא שואל, סקרן.
“אני לא בדיוק יודעת, אבל אני גם לא אתפלא אם זה נכון.” היא אומרת, מעטה דק של עצבות חולף לרגע בקולה.
“וואו.” הוא אומר. “הבנתי.”
אוולינה מחייכת לעצמה. “כן, יש הרבה תלמידים עם סיפורים כאלה אצלנו, עדיף לך לא לדעת.”
סאן שותק, הוא חושב רגע על מה שאוולינה אומרת, ומגיע למסקנה שאולי באמת עדיף שלא ידע.
“בכל מקרה…” היא מפרה את השתיקה, צועדת עכשיו אנה ואנה בחדר שלה.
“רציתי לשאול אם אוכל להזמין אותך לקפה, אתה יודע, כדי להחזיר לך טובה.”
“קפה?” הוא שואל, מרגיש כאילו מישהו הטיח בו דלי מלא מים קרים היישר אל תוך הפרצוף, הוא לא ציפה לזה.
“את מזמינה אותי לקפה?” הוא שואל, וכדי להסתיר את הבלבול שהוא חש הוא מקניט אותה לגבי זה מיד אחרי. “את מזמינה אותי לדייט במסווה של פגישת קפה, אוולינה?”
“לא!” אוולינה כמעט צווחת, היא שומעת את סאן צוחק מהצד השני של הטלפון.
“את בטוחה?” הוא מתריס.
“כן!” פוסקת אוולינה, היא כמעט צועקת שוב, והיא שונאת את איך שהוא מצליח להוציא אותה מדעתה בכזו קלות.
“זה רק כדי להחזיר לך טובה.” היא מתעקשת, מנסה לא לתת למבוכה שהיא חשה להשתלט עליה.
“בסדר, בסדר.” משיב סאן. “קפה נשמע מצוין, אני בעניין.”
אוולינה מצחקקת, היא נושכת את השפה התחתונה שלה בעדינות.
“אוקיי. מצוין.” היא אומרת. “ושוב תודה. באמת.”
“אין בעד מה.” הוא משיב.
אוולינה מהנהנת בזריזות, ורגע אחרי, כשהיא נזכרת שסאן לא יכול לראות אותה היא מחייכת לעצמה.
“נתראה, מחר.” היא ממלמלת, ובלי לחכות לתשובה של סאן, היא ממהרת לנתק את השיחה.
הלב שלה מנתר ומקפץ בחזה שלה, והיא עומדת רגע קפואה במקומה- לא מאמינה למה שעשתה הרגע.
“אומייגד. מה עשיתי?” היא שואלת אל החלל הריק.
“אוי, אלוהים.” היא ממלמלת. “אוולינה, מה עשית?”
היא מכריחה את עצמה לשאוף אוויר ולנשוף אוויר, מאלצת את עצמה לא לחשוב על מה שעשתה הרגע ועל התגובה של סאן כשיפגשו מחר בבית הספר.
היא מרגישה לא רגועה, לכן היא צועדת הלוך ושוב בחדר שלה, מצד ימין לצד שמאל.
שניה אחרי, היא עוצרת וצווחת בתוך תוכה.
היא מרגישה בתוך מערבולת, לגמרי מסוחררת.
היא לא מאמינה שבאמת אזרה אומץ וחייגה לסאן, ולא רק שחייגה אליו, אלא היא גם הזמינה אותו לקפה!
היא מניחה לעצמה ליפול אל תוך המיטה שלה, ואז היא זוחלת מתחת לשמיכה, הבטן שלה מתהפכת כשהיא חושבת על מחר, ועל כך שתצטרך לפגוש את סאן.
“זה לא דייט.” היא ממלמלת לעצמה. “זה לא דייט.”
היא מחבקת את השמיכה קרוב לחזה שלה, ומנסה לא לחייך אך נכשלת.
“זה לא דייט.” היא ממשיכה למלמל לעצמה, עד שבשלב מסוים, היא נרדמת.

למחרת, הראש של אוולינה בעננים.
היא לא מצליחה להתרכז אפילו בארגון התיק שלה כמו שצריך בבוקר, והיא חוזרת הביתה פעמיים.
פעם אחת כדי לקחת את הארנק שלה, ופעם שניה כדי לקחת את היומן שלה.
בבית הספר, היא מוצאת את עצמה מרחפת מספר פעמים במהלך השיעורים ואפילו התלמידים מעירים לה על כך וצוחקים עליה.
בהפסקה, היא עושה הכל כדי להתחמק מסאן.
היא לא מסוגלת לדמיין את הרגע הזה שבו תפגוש בו ותצטרך להביט בו, זה מביך אותה.
אין לה מושג איך היא אמורה להסתכל עליו, אחרי שהזמינה אותו אתמול לקפה.
היא אף פעם לא עשתה דבר כזה, ועצם העובדה שעשתה זאת הביכה אותה.
אבל מה שהביך אותה אפילו עוד יותר זה שסאן והיא עובדים באותו מקום.
אם לא היו עובדים ביחד, היא לא הייתה צריכה לראות אותו יום אחרי שהזמינה אותו לקפה, אבל במקרה הנוכחי, היא לא חשבה על זה שתצטרך לראות אותו יום אחרי.
לכן, היא פשוט חייבת להתחמק ממנו. רק עד שיקבעו מתי להפגש לקפה.
מצד אחד, היא לא רוצה להתקל בסאן, ולהפוך לגוש מגושם ומסמיק כמו שקורה לה בכל פעם שהייתה לידו לאחרונה.
ומצד שני, היא גם יודעת שלא תוכל להתחמק ממנו לנצח.
וכנראה שזה היה די ברור שהיא מנסה להתחמק מסאן, כי כשאוולינה נכנסת לחדר המורים בהפסקת הצהריים, ג’וד אומרת לה בחיוך משועשע, שסאן בדיוק יצא.
“יש לך אור ירוק.” היא לועגת לה.
אוולינה מעווה את פרצופה לעומת ג’וד, כדי להראות לה כמה היא לא מרוצה מהמצב הזה ומהלעג שלה.
“זה מגיע לך.” אומרת ג’וד, ממשיכה לפשפש בתוך התיק הגדול שלה, זה שהיא סוחבת בתוכו כמעט את כל הבית שלה.
“מה את מחפשת?” שואלת אוולינה, היא מתיישבת לצידה, ומביטה בה בסקרנות.
ג’וד מעיפה בה מבט קצר, וממשיכה לחפש, היא נראית מוטרדת.
“הארנק שלי, אני לא מוצאת אותו.” היא אומרת.
אוולינה מכווצת גבות.
“איפה שמת אותו?” היא שואלת.
ג’וד מנידה ראש, אחר כך היא מרימה את ידייה לאוויר. “אין לי מושג, אין לי מושג איפה הוא יכול להיות.”
“אולי הוא נפל לך באחת הכיתות.” מציעה אוולינה. “באילו כיתות לימדת היום?”
ג’וד חושבת רגע, היא מנסה להיזכר לאיזה כיתות נכנסה מלבד כיתת הספרות שלה.
“לימדתי בכיתה שלי היום, רוב היום הייתי שם.” היא ממהרת לומר. רגע אחרי, היא מתרכזת ומנסה להיזכר אם הייתה בעוד כיתות ושניה אחרי עינייה נפערות.
“אוי אוולינה, כיתת המדעים!” היא כמעט צועקת. “הייתי בכיתת המדעים היום!”
“מה עשית בכיתת המדעים?” שואלת אוולינה.
“החלפתי את דנקן, הוא חולה היום.” היא מסבירה. “אוי אוולינה, תוכלי בבקשה לעשות לי טובה וללכת לבדוק אם הארנק שלי נמצא שם בכיתה?”
אוולינה מהנהנת, לג’וד לא היה ספק שאוולינה תסכים.
“בטח, אין בעיה. אני כבר חוזרת.” היא אומרת, ממהרת לעמוד.

ברגע שאוולינה עוזבת את חדר המורים, ג’וד מחייכת לעצמה ברצון, היא מפסיקה לחפש את הארנק שלה.

אוולינה עושה את דרכה בזריזות אל כיתת המדעים.
כיתת המדעים ממוקמת בקומה השניה של בית הספר, והיא החדר הראשון בקומה לכן לא לוקח לאוולינה יותר מדי זמן להגיע לשם.
כשהיא מגיעה לשם, להפתעתה דלת הכיתה פתוחה, היא צועדת פנימה ומעיפה מבט זריז ברחבי הכיתה.
לפתע, מבין אחד השולחנות, על הרצפה היא מבחינה בראש מגיח.
לוקח לה רגע אחד בדיוק כדי לזהות את האדם שכורע מתחת לשולחן, וכשהיא קולטת מי זה היא עומדת שם מופתעת.
“סאן?” היא קוראת. “מה אתה עושה?” היא צועדת פנימה, עומדת על יד הכניסה לכיתה.
סאן, מרים את מבטו אל עבר דלת הכיתה, אל הכיוון שממנו בוקע הקול שקורא בשמו.
הוא מחייך כשהוא מבחין באוולינה, וממהר לעמוד.
“ג’וד ביקשה ממני לבדוק אם הארנק שלה נמצא פה.” הוא מסביר, מנקה את ברכייו מהאבק שעל הרצפה שדבק בהם ועושה את דרכו אל קדמת הכיתה.
אוולינה פוערת זוג עיניים.
“מה פשר הפרצוף?” הוא שואל, מבולבל לגמרי כשהוא רואה את הפרצוץ שלה.
“אכפת לך להסביר?” הוא צוחק.
“זה בדיוק מה שהיא אמרה לי!” היא אומרת. “היא ביקשה ממני לחפש את הארנק שלה פה בחדר.”
“אוקיי.” ממלמל סאן בזהירות.
“הערמומית הזו! היא-” היא עוצרת באמצע המשפט, מובכת פתאום.
המבט המבולבל על פניו של סאן, מתחלף אט אט בהבנה.
“אוו.” קורא סאן, מחבר לאט לאט את חתיכות הפאזל לשלם. “היא תיכננה את זה.” סאן מצחקק, הוא משלב את ידייו על החזה.
“כנראה אני לא היחיד ששם לב שאת מתחמקת ממני.”
אוולינה נחנקת לרגע מהרוק של עצמה, היא מביטה הצידה כאילו אין לה מושג על מה סאן מדבר.
נעשה לה חם פתאום.
“אין לי מושג על מה אתה מדבר.” היא ממהרת להתגונן.
“ברור. ברור.” הוא אומר.
הוא מעביר את משקלו מרגל שמאל, לרגל ימין ואז נשען על שולחן המורה, הוא מביט באוולינה.
“בהתחשב בכך שהזמנת אותי לקפה אתמול, את ממש ביישנית היום.” הוא מקניט.
לחייה של אוולינה מתחילות להאדים, היא רוצה לומר משהו שנון ולהחזיר לו, אבל היא יודעת שזה אבוד כי המוח שלה לא מסוגל לחשוב בהיגיון.
לא עכשיו, לא כשהיא מנסה לא לבהות בו.
“תפסיק.” היא ממלמלת, לא יודעת מה עוד תוכל להגיד.
סאן משחרר צחוק עליז.
“אני?” הוא מיתמם. “מה עשיתי?”
אוולינה מביטה בו במבט מעט כועס, היא יודעת שלא משנה מה תגיד, הוא הולך לנצח אותה. הוא טוב מדי במילים.
היא פתאום רוצה שהאדמה תפתח ותבלע אותה, כי אין לה מושג מה היא אמורה להגיד.
היא לוקחת נשימה עמוקה, סאן מביט בה בסקרנות.
“אוקיי, אוקיי. אני פשוט אשאל.” היא מתחילה לומר, נושמת עמוק.
היא מסדרת את השיער שלה, מסיטה אותו אחורה, כאילו מתכוננת לקרב.
היא עושה שני צעדים לכיוונו של סאן, ואז עוצרת.
סאן מביט בה משועשע.
“מה התוכניות שלך לשבת?” היא שואלת, מנסה להיישיר אל סאן מבט.
סאן סורק אותה לרגע, ואז חיוך שובב עולה על שפתיו.
“את.” הוא עונה בפשטות, החיוך על שפתיו מתרחב.
הלב של אוולינה צונח אל הבטן שלה, מתהפך ואז עולה בחזרה אל החזה שלה.
היא מרגישה כאילו היא הולכת להתעלף, וכאילו מישהו מנער לה את כל האיברים הפנימיים.
היא פותחת את פיה כדי לדבר, אבל שום צליל לא בוקע ממנו.
“את לא חייבת להיות, אם את לא רוצה.” הוא ממהר לומר, נהנה מהתגובה של אוולינה, ומהעובדה שהוא יכול לבלבל אותה בכזו קלות.
“אני חייבת לזוז!” היא פתאום מצהירה, פונה במהירות לכיוון הדלת.
סאן, שהרבה יותר זריז ממנה, מצליח לחסום אותה, הוא נעמד מולה, חוצץ בינה לבין הדלת.
“את לא רוצה להיות התוכנית שלי לשבת?” הוא שואל.
צעד אחד בלבד מפריד בינה לבינו, ומספיק שמישהו מהם יעשה את הצעד והם יהיו אחד בתוך המרחב האישי של השני.
הלב של אוולינה משתולל.
היא לא מסוגלת לחשוב בצלילות והיא שונאת את זה, היא שונאת את זה שהוא יכול לגרום לה להתבלבל בכזו קלות.
“א-אני…” היא מגמגמת, רגע אחרי היא משפילה מבט, לא מסוגלת להביט בו כי היא מרגישה שכשהיא מביטה בו הוא פשוט רואה דרכה.
“את מה?” הוא שואל, מחכה לתשובה, ונהנה מכל רגע.
“א-אני… כן.” היא מגמגמת.
“כן, מה?” הוא לוחץ.
אוולינה מכווצת את גבותיה לעומתו, רוטנת מעט.
“אני רוצה להיות התוכנית שלך לשבת!” היא חצי אומרת חצי צועקת.
סאן כובש חיוך.
“בסדר בסדר.” הוא אומר, מצחקק מעט. “את לא צריכה לצעוק.”
אוולינה יורה בו מבט כועס, מחפה על המבוכה האדירה שהיא חשה.
“בכל מקרה, חשבתי על זה, ואני משנה קצת את התוכנית.” הוא מתחיל לומר, חיוך שובב על שפתיו. “אני לא רוצה קפה.” הוא אומר.
אוולינה מביטה בו בבלבול, היא מחכה שימשיך לדבר.
“אני מכיר איזה מקום נחמד, בואי איתי לשם.” הוא אומר.
אוולינה בולעת קצת רוק.
המוח שלה מסתחרר בלי הפסקה, לפני שניה היא חשבה שהיא בשליטה על המצב, אבל עכשיו ברור לה שאיבדה את השליטה מזמן.
“אוקיי.” היא שומעת את עצמה מגמגמת.
“את אפילו לא יודעת מה המקום.” אומר סאן, לוחץ לה על הכפתורים בכוונה.
“את לא רוצה לדעת מה המקום?” הוא מרים גבה.
“לא.” היא ממהרת לומר, רוצה לסיים את השיחה הזו כמה שיותר מהר.
“זה בסדר. תפתיע אותי. אני אוהבת הפתעות!” היא אומרת בקול רם מדי.
סאן צוחק שוב.
“תפסיקי לצעוק.” הוא מעיר, מושך את השיער שלו אחורה בתנועה ארוכה.
“אני לא צועקת!” מתגוננת אוולינה.
“אוקיי, בסדר.” הוא מגלגל עיניים בשובבות מלאת חן. “בסדר. את לא צועקת.” הוא אומר, מתאפק לא לצחוק.
“בכל מקרה, שבת באחת עשרה בבוקר?”
היא אפילו לא חושבת על זה, היא פשוט מהנהנת במהירות.
“סגור.” הוא אומר, ובזאת הוא זז הצידה ומניח לה לברוח מהכיתה במהירות.
“אני אאסוף אותך!” הוא קורא אחריה, נושך את השפה התחתונה שלו.
“שכחתי משהו בחדר המורים!” היא מתרצת, מסתערת החוצה מכיתת המדעים, מרוב בלבול היא ממהרת בכיוון ההפוך מחדר המורים.
“חדר המורים בכיוון ההפוך!” הוא קורא אחריה, והיא ממהרת לחזור על עקבותיה לכיוון חדר המורים.
“נתראה!” הוא קורא , וצופה בה נעלמת בקצה הפרוזדור.
הוא מחייך לעצמו בשביעות רצון, מביט לעוד רגע קצר במקום שבו אוולינה עמדה עד לפני רגע.
אחר כך, הוא עושה את דרכו אל אולם הספורט, מחכה לכיתה הבאה שלו.

מאוחר יותר באותו היום, כשסאן מפזז בין הלקוחות השונים בבית הקפה של לונה, הוא מוצא את עצמו נודד שוב ושוב אל אוולינה.
גם עכשיו המחשבות שלו נודדות והארי, ששם לב לחולמות שאפיינה את סאן לאחרונה נוזף בו.
“הלו? כדור הארץ לסאן!” הוא קורא לעברו.
מאז שלונה ילדה, הארי וסאן לקחו על עצמם לעזור לה עוד יותר וככה יוצא שהשניים מבלים יותר זמן ביחד מבדרך כלל. וכפועל יוצא, סאן מוצא את עצמו מספר לו על אוולינה, ועל “הדייט.”
“אז זה דייט?” שואל הארי בפעם השלישית.
סאן מוזג כוס קפה ללקוח, ואז מגיש לו אותה.
אחר כך, הוא מביט בהארי במבט חולמני.
הוא לא יודע אם זה דייט או לא, הוא רק יודע שהוא אוהב את זה.
מה שזה לא יהיה.
“היי.” קורא הארי.
הוא מנופף יד מול פניו של סאן, מנסה למשוך אותו בחזרה אליו.
“אתה כאן?” הוא שואל, מביט בו בגיחוך. “אלוהים אדירים.”
סאן מכחכח בגרונו, הוא מתנער רגע מהמחשבות שלו ומושיט יד למטלית שמונחת על הדלפק.
“מה שאלת?” הוא שואל.
הארי מושך כתפיים ואז מצחקק.
“אתה לא איתנו, אחי.”
סאן מצחקק, הוא נאנח רגע אחרי.
“אני לא יודע מה קורה לי.” הוא אומר.
“אני אגיד לך מה קורה לך.” מתחיל הארי. “אתה יוצא לדייט, עם בחורה שאתה מחבב.”
“זה לא בדיוק דייט.” ממהר סאן לומר. “היא בסך הכל רצתה להודות לי על משהו שעשיתי.”
“נכון, אבל אתה לגמרי הפכת את זה לדייט.” מתעקש הארי. “אתה בוחר את המקום, ואתה אוסף אותה. אם זה לא דייט אז מה זה?”
סאן מניד בראשו לשלילה שוב. “מפגש בין שני אנשים?” הוא שואל בשובבות.
“מפגש שקוראים לו דייט.”
“זה לא דייט!” מתעקש סאן.
“בוודאי.” מצחקק הארי. “אם אתה מתעקש שזה לא דייט, זה כנראה לא דייט.”
“זה מה שאמרתי.” חוזר סאן.
“אוקיי.” אומר הארי, הוא מרים ידיים כנכנע. “ומה אתה חושב שהיא חושבת?” הוא שואל. “היא חושבת שזה דייט או לא?”
לרגע, סאן נבהל. הוא מביט בהארי במבט מבוהל, הוא לא העלה על דעתו את האפשרות שאוולינה תחשוב שזה דייט.
“פאק.” הוא אוחז בראשו, מבוהל מהאפשרות שאוולינה תחשוב שהם נפגשים לדייט.
“אני לא מבין אותך.” מתלונן הארי. “אני באמת לא מבין אותך. אתה לא רוצה לצאת איתה?”
“אני כן. אבל… אני לא יודע. ” הוא נאנח. “אני רוצה לצאת איתה, אני רק לא יודע איך.”
“אתה גרוע יותר מבחורה.” פוסק הארי, הוא לוקח מסאן את המטלית שהוא אוחז בידו ומתחיל לנגב איתה את הדלפק. “אתה רוצה לצאת איתה, אבל לא רוצה לצאת איתה לדייט. מה קורה עם ההיגיון שלך לאחרונה?”
“לא אמרתי שאני לא רוצה לצאת איתה לדייט, אני פשוט קצת חושש.” מתגונן סאן.
“ממה?” שואל הארי. “מהמילה הגדולה הזו ‘דייט’?” הוא מעיף מבט בסאן.
“אני לא יודע, כשקוראים למשהו ‘דייט’ זה הופך למשהו מחייב.”
הארי מנענע את ראשו לשלילה.
“יש לך בעיות של מחויבות? כי אם כן, אל תצא איתה פשוט.”
“אני לא יודע.” ממלמל סאן, הוא נשענן על הדלפק ומביט בהארי, צופה בו מנגב את הדלפק.
“איך אני אמור לדעת אם אף לא יצאתי עם מישהי יותר מחודשיים?”
“אתה מקרה אבוד.” מצחקק הארי, הוא משליך על סאן את המטלית.
“היי!” מתגונן סאן. “במקום לצחוק, תעזור לי.”
“אני לא עוזר לך יותר. אתה לא מקשיב!” קורא הארי, תוך כדי הוא מתחיל לעבור על העוגות בחלון הראווה על הדלפק.
“בסדר. בסדר. אני מקשיב.” מכריז סאן.
“אני הולך להגיד את זה רק פעם אחת, ואם אתה לא מקשיב, זו בעיה שלך.” מאיים הארי, הוא דואג לנעול את מבטו עם זה של סאן לפני שהוא מדבר.
“פשוט לך על זה.” הוא אומר. “לך על זה, ואל תחשוב יותר מדי כי זה הורג אותך.”
מתחשק לסאן לרטון מעט, כי אם זה היה כל כך פשוט הוא כבר מזמן היה עושה את זה. ולמרות זאת, הוא יודע באיזה שהוא מקום שהארי צודק.
הוא חייב ללכת על זה ופשוט לעשות את זה, בלי לחשוב יותר מדי ובלי להתעכב יותר מדי על כל מיני פרטים קטנים.
הוא מחייך לעצמו, שוקע שוב מחשבות שלו.
“איבדנו אותו שוב.” ממלמל הארי, הוא פורץ בצחוק.
סאן מגלגל עיניים לעומתו.
“אף פעם לא ראיתי אותך ככה.” מתוודה הארי. “זה חמוד לך.”
“חמוד לי?”
“כן, אתה הופך לגוש גדול של קיטשיות. תסתכל עלייך, אתה מחייך כמו מישהו מאוהב.”
“אני לא מאוהב.”
“לא אמרתי שאתה מאוהב, רק אמרתי שאתה כמו מאוהב. הנה אתה מבין? אתה אפילו רגיש לכינויים.”
“מה? אני לא.”
“הנה , שוב הוכחת את זה.” הארי מניד את ראשו בשעשוע. “אוי ואבוי.”
סאן ממשיך לחייך, לא ממש אכפת לו מה הארי אומר. ולא אכפת לו גם שהוא מקניט אותו, הוא כבר רגיל לזה.
“אתה חולה אהבה.” מכריז הארי. “ברוך הבא למועדון שבו גברים מאבדים את הראש ולעולם לא מקבלים אותו בחזרה.” הוא טופח לסאן על הכתף, מצחקק.
סאן מביט בו , חצי משועשע, חצי מזועזע.
“אני הולך לאבד את הראש?” הוא שואל, לא נשמע מבוהל במיוחד.
“או, במקרה שלך, זה כבר קרה מזמן. אתה מקרה אבוד.”
“זו הרגשה מוזרה.”
“אהבה זה דבר מוזר.” הוא אומר, מושך בכתפיו.
פתאום סאן נזכר בצורה שבה אוולינה הסמיקה, והפכה לנבוכה כשהקניט אותה מוקדם יותר.
מסתבר שהוא ממש הוא אוהב לעשות את זה, הוא אוהב את הפרצוף שהיא עושה כשהיא מובכת.
הא חושב שזה גורם לה להראות יותר חמודה מבדרך כלל, הוא מכור לזה בצורה מסוימת. והוא לא יכול להפסיק עם זה.
הוא לא יכול לחכות לשבת, הוא רוצה ששבת תגיעה מהר כדי לפגוש אותה.
הוא רוצה לומר לה כל מה שהוא מרגיש לא משנה כמה חסר היגיון זה או משוגע.
“אני באמת אבוד.” הוא שומע את עצמו ממלמל, ולצידו, הארי מחייך בסיפוק.

הנה באה השמש 16: הלו? כדור הארץ לסאן!
דרוג הסיפור 5 | 4 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך