זאת שאוהבת לכתוב
מקווה שאהבתם ????

הקדמה

מקווה שאהבתם ????

אני קמה מהמיטה שלי, שבה שכבתי ימים ארוכים.. כבר הפסקתי לספור. איך שאני מניחה את כפות רגלי על הפרקט הלבן הן מתחילות לרעוד ואני לא שולטת בכך. אני קמה ועושה כמה צעדים לעבר הדלת, אבל מועדת בדרך. ניסיתי לקום, אבל זה כאב כל כך. אני לא בטוחה מה יותר, הלב השבור שלי או הגוף התשוש שלי. אני מצליחה לקום ולעשות כמה צעדים אל הדלת ועוצרת מול המראה הגדולה. אני מביטה בעצמי. הלחיים שלי מלאות במסקרה שחורה שהתייבשה כבר ממזמן והפכה למוצקה. עיני אדומות והאישונים שלי כבר בהירים הרבה יותר. השפה התחתונה שלי רועדת ויבשה, אני נראת נוראי. כל מה שעשיתי בימים הארוכים האלה זה לשכב במיטה שלי, בחושך ולחשוב על כל מה שעברנו ביחד. אם הוא היה פה הוא בחיים לא היה נותן לי להישאר ככה, אבל הוא לא. הוא הלך והוא לא יחזור. אני בחיים לא ארגיש את הזיפים שלו מתחככים עם עורי, בחיים לא השפתיים הרכות שלו עוברות על גופי, בחיים לא אביט יותר בעיניו הירוקות ואתחיל לתהות, למה הוא דווקא איתי ? היה לו את כל האפשרויות שבעולם.. והוא בחר בי. רק מהזכרון של פניו היפות עולות דמעות בעיניו. אני כל כך שבורה, אני מרגישה ריקנות שאין כמותה. אבל מצד שני, אני כועסת. הוא עזב אותי בלי הסבר. הוא אמר לי להמשיך בחיי, ושהוא אוהב אותי. הוא השאיר אותי לבד. הוא יכל להילחם, הרופאים יכלו להילחם, ההורים שלו יכלו להילחם. ואני, שוב הדמעות זולגות. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני נשכבת על הרצפה ועוצמת את עיני, יודעת שמחר יהיה נוראי.

הקדמה
דרוג הסיפור 5 | 4 מדרגים

תגובות (2)

מצטערת על חוסר הטאקט אבל לא אהבתי. אני שונאת מחלות. ואני שונאת שאנשים מתים מהם. ואני שונאת שהקרובים למתים סובלים. ואני שונאת שהם מתדרדרים למצב של דיכאון ושהם נעשים אדישים ומרעיבים ומענים את עצמם בגלל שמישהו מת. צר לי אבל הכנסת בקטע הזה את כל הדברים שאני שונאת אז לא נשארת לי ברירה אלא לשנוא את הקטע

31/12/2015 01:29

אהבתי ממש. מהמם.
בניגוד לזו שמעליי אני דווקא אוהבת לקרוא על סבל של אנשים בעקבות אובדן..ב מיוחד כשכותבים את זה טוב כל כך-כמוך

31/12/2015 18:43
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך