הקדמה – stay stronge

אמא : " תקשיבי לי עכשיו, גברתי. תביני, אני דואגת לך. את חושבת שאת יכולה סתם ככה להיעלם ? להתנתק ? זה שעברנו דירה לא אומר שאת לא צריכה לצאת לבלות עם חברים ! לכי ! תהני ! למה זה כל כך קשה ? את מקשיבה לי בכלל… ? יולי ? יולי ?? תביטי בי ! את עושה את זה שוב ! "
– אין תגובה –
אמא : " יולי מאמי, תעני לי, בבקשה. את רוצה שאני אתחנן ? "
ראיתי בעיניה של אמא שנקוות לה דמעות. העיניים החומות-בהירות המושלמות שלה נצצו כנגד הנברשת שנתלתה ברוב פאר מעלינו. היא ניתקה אותי מהכול – מהחברות שלי, מהמשפחה, ועברה לאיזה עיר ענקית שאת לא מכירה אפילו את הילדים בשכונה שלך.
– " אבל אסור לך ללכת ! פשוט אסור ! איך אני אשרוד בלעדייך… ? " –
מילותייה של חברתי הטובה, אורי, הדהדו במוחי שוב. ושוב. ושוב. זהו, הכול הלך לפח. ההורים שלי ניתקו אותי מהמציאות התמימה שחייתי בה, מהמסגרת שלי, בבועה העדינה של הקיבוץ… וכשבדיוק עמד להתחיל משהו ביני לבין הידיד-הנצחי שלי, כפיר… לא, אסור לי לחשוב עליו. כפיר הוא העבר. המטרה שלי היא לסיים את ה- 3 שנים המחורבנות הבאות בצללים, לא למשוך תשומת לב. אוי ואבוי לי, כמה שטעיתי…