הקרון הנטוש – פרק ב'

"בואי"

"מה רגע לבוא לאן?"

הוא תפס את ידי להתחלתי לרוץ אחריו לאורך פסי הרכבת עד שהגענו לקרון אחד, מלוכלך, שבור, קירות הפח שלו המעוקמים כלפי פנימה נתנה ל תחושה של חום כלשהו. הקרון עמד לו ליד הפסים, רחוק מהרכבות הפועלות.

עמדנו שם והתבוננתי בקרון, טל התבונן בי, שמתי לב לזה בזווית העין אבל עשיתי את עצמי כאילו שלא.

"בואי" הוא תפס אותי ונכנסו יחד אל תוך הקרון.

התיישבנו על מושביו המפוחמים בשחור, כנראה משריפה.

"מה זה פה?" שאלתי.

"קרון" הוא ענה לי בציניות.
"אני רואה אותך פה לפעמים את יודעת"

"כן.. אה יפה פה"

"אני יודע, יש פה פרדס לא רחוק מכירה?"

"לא" עשיתי את עצמי לא מבינה. חשבתי אולי זה יפתח שיחה.

החלונות היו מנופצים, שברי זכוכית על הרצפה וריפודי הבד על המושבים קרועים.

"מה הלך כאן?!" שאלתי בעודי מעיפה מבט בקרון.

"סתם.. אה.. איזה שריפה, בטח שמעת על זה בחדשות"

"אמ כן בטח, שמעתי" מה שלא נכון.

"רוצה ללכת לפרדס?"

"למה לא" עניתי.
__________________________________________________________________

צעדתי לכיוון דלתו של הקרון והוא אחרי.
הסוודר הדק שלי נתפס בחתך חד בדלתו של הקרון ועפתי אחורה, בדיוק במקום, לזרועותיו של טל.

"אוי סליחה" צחקקתי והתנתקתי ממנו מהר.

"זה בסדר" "בואי"

והנה אנחנו בפרדס שלי המוכר והטוב. נכנסים בדיוק מאיפה שיצאתי לכיוון הרכבות.

התיישבנו על החול הלח ושתקנו. עד שנשברה השתיקה.

"אממ שיר"

"מה"

"חכי רגע" הוא אמר ודחף את ידו לכיסו.

"קחי" הוא הושיט לי מגבון לח. לא מבינה למה.

"אני לא מבינה" אמרתי במן זלזול שכזה.

הוא לקח את המגבון מידי, הוא התקרב אליי, יותר קרוב ויותר עד שכבר הצלחתי לשמוע את נשימותיו.
פניו התמקדו בזרועי כאילו בוחן אותה.

"יורד לך דם" הוא אמר.
הוא אחז בזרועי בכזו רכות בידו השניה תפח על השריטה עם המגבון.

"תודה" הסמקתי.

הוא קם ממקומו "זה בסדר" הוסיף וקטף מן העץ מעלינו שני תפוזים.

"בואי נחזור, מחפשים אותי בטח" הוא אמר ועזר לי לקום ממקומי.

בדרך חזרה אל הפסים הוא סיפר לי שהוא מתכוון ללמוד שנה הבאה בתיכון של הישוב.
השפלתי מבט. ידעתי שלא אזכה כנראה ללמוד איתו. רציתי לכעוס עליו, זה הכל בגללו. אבל לא יכולתי. הוא היה כל כך נחמד אליי.