עדן ♥
אוקיי. אז זוהר לא ככ נחמד כמו שחשבנו. החיים של לורין לא ככ מושלמים כמו שזה נראה מבחוץ. בפרק הזה החלטתי לשלב נקודת מבט שלי, של הכותבת. אבל לא לכתוב את זה. אני מקווה שהבנתן איפה החלטתי לעשות זאת, ולמי שלא הבינה עשיתי זאת בחלק האחרון.\

והלוואי שהייתי מתעוררת בעולם חדש, והכל היה נשכח – פרק שבע

עדן ♥ 29/07/2015 479 צפיות אין תגובות
אוקיי. אז זוהר לא ככ נחמד כמו שחשבנו. החיים של לורין לא ככ מושלמים כמו שזה נראה מבחוץ. בפרק הזה החלטתי לשלב נקודת מבט שלי, של הכותבת. אבל לא לכתוב את זה. אני מקווה שהבנתן איפה החלטתי לעשות זאת, ולמי שלא הבינה עשיתי זאת בחלק האחרון.\

-פרק 7-

נקודת מבט לורין
קמתי בבוקר, כשדמעות יבשות על לחיי.
ושוב, תחושה מגעילה מילאה את גופי. אני לא יודעת מה לעשות… לספר ליקיר? אני מפחדת. אני מפחדת מהתגובה שלו.
הוא אח שלי הגדול. זה הדבר שהכי יאכזב אותו בעולם. ורק עכשיו חזרנו לקשר, סוף סוף אנחנו חיים ביחד, כמו שהיינו אמורים. הוא ישנא אותי. הוא יכעס, יתאכזב ואולי… ואולי אפילו לא יוכל להסתכל בעיניי שוב.

“את לא מבינה כמה חיפשנו אותך אתמול” אמרה לי אבישג, שישבנו שתינו בשולחן בחדר האוכל.
“חיפשנו?” שאלתי אותה.
“כן, אני יקיר, זוהר ויניר” אמרה לי. ומיד התחלתי להשתעל.
“מזאת אומרת יניר וזוהר?! הוא הבטיח שייתן לי לספר להם!” התעצבנתי כ”כ באותו הרגע.
“אני יודעת… הוא אמר שהוא היה חייב לספר להם, אחרת הם לא היו באים איתו.” ניסתה להרגיע אותי אבישג. שתקתי. לא היה לי מה להגיד. כי אני יודעת שזה אומר שאם אני אספר ליקיר, אני אצטרך לספר גם ליניר וזוהר. והדבר היחידי שהרגשתי, הוא פחד.
“לורין… מה את לא מספרת לי?” חשדה אבישג.
“כלום” התחמקתי, מחפשת נקודה שאוכל להסתכל עליה.
“לורין” אמרה לי בקול חזק.
“לא פה” לחשתי. “אחרי בית ספר, ניסע לאינשהו ואני אספר לך. מבטיחה…” אמרתי. והיא הנהנה.
שמענו את צלצול הפעמון, ואני מיהרתי ללכת לכיתה.

בסוף היום, ניסיתי להתחמק מאבישג ללא הצלחה. היא מצאה אותי במהירות, ומחתה על כך שאני אספר לה.

“אז… מה שבעצם את אומרת זה ש… את זונה?” אמרה בחוסר טקט אמיתי, אחרי שסיפרתי לה הכל.
הנהנתי והפלתי את מבטי.
“יפה שלי, את מתחילה חיים חדשים! למה את לא עוזבת את זה? מגיע לך הרבה יותר מי זה” מחתה.
“אני לא יכולה שוגי… הוא, הם הם אומרים שאם אני אעז לעזוב, הם יפגעו בכל מי שקרוב אליי.” אמרתי לה בקול שקט. לא הייתי מסוגלת להסתכל בעיניה.
“תסתכלי עליי” אמרה לי בקול שקט ורגוע.
“אני לא אתן ששום דבר יקרה לך! אני מבטיחה. אבל את צריכה לספר לאחים שלך” אמרה לי ברצינות רבה, כשהרימה את פניי כדי שתוכל לראות אותן.
הסתכלתי בעיניה היפות לכמה שניות, והנהנתי במהירות.
“תלכי להתקלח, ואז אני אקרא להם לפה, אוקיי?” אמרה, וליטפה את כתפי. הנהנתי אליה, הנהון כמעט ובלתי נראה.
וניכסתי אל המקלחת לוקחת איתי בגדים, שהיו טייצ שחור וגופיית בטן לבנה וצמודה.
נכנסתי אל המקלחת, ופשטתי את בגדיי נותנת לשטף המים החם והנעים, לשטוף כל חלק וחלק בגופי.

יצאתי מהמקלחת, כאשר שיערי אסוף בצמה רופפת לצד, ופניי נקיות מאיפור.
“קטנה שלי…” שמעתי קול לא מאמין, וכשהרמתי את ראשי ראיתי את יניר, זוהר ויקיר יושבים על מיטתי. כשיניר הוא זה שדיבר.
“היי” אמרתי בקול חלש, משפילה את פניי כהרגלי.
פתאום הרגשתי זוג ידיים חסונות נכרכות סביב גופי.
קפאתי.
לא זזתי.
לא מצאתי את הכוח לחבק אותו בחזרה. לעומתו, זוהר פשוט ישב שם ובחן אותי. כאילו עושה לי מבחן גופני. בפניו היה מבט קר, שלא שיקף לי כלל מה הוא מרגיש או חושב.

“אבישג אמרה שאת צריכה לספר לנו משהו… אז… דברי” אמר יניר. כבר ישבנו שלשתינו על המיטה, וזוהר עדיין עם אותו מבט קר.
“עזבו… היא…היא סתם הגזימה… זה לא דחוף” התחמקתי שוב, מהנושא הזה.
“דברי לורין” אמר יקיר ברצינות שלא אפיינה אותו.
ניסיתי לפתוח את פי ולהוציא את כל אשר על נשמתי. אבל לא הצלחתי. הפחד, הפחד של התגובה שלהם עצר אותי.
“לורין!” הרים יניר את קולו.
לקחתי נשימה עמוקה, ופתחתי את פי, מספרת הכל כולל הכל בלי להסתיר כלום.
שקט.
אף אחד לא פצה את פיו.
שקט.
לאף אחד אין מה לומר.
שקט, שרר באוויר. שקט מלא במתחים, ברגשות.
אכזבה, רחמים, כעס ועצב. עצב רב.
‘מה איתך אולי ספרי גלים, שתיקתך כמו נצח בשבילי…’ כמו סימן מה’, הפלאפון שלי צלצל ושמו של מושיק הופיע על המסך.
מבטיהם הופנו אליי. מחכים לראות מה הצעד הבא שלי, מה אני אעשה.
‘מאז הלכת לקחת איתך הכל, ואני לא יכול! מה איתך אולי ספרי גלים…’ הפלאפון המשיך לצלצל.
לקחתי אותו מהשידה, ועניתי.
“הלו” אמרתי בקול שקט, שכמעט ולא שומעים.
“טבו שנזכרת לענות!” קולו של מושיק, נשמע עצבני מהרגיל.
“אל תשכחי את ההסכם שלנו לורין, לא אכפת לי מה אני זה שתמיד בסדר העדיפויות שלך, ושאני מתקשר אני לא מחכה יותר מדקה כדי שתעני, אני ברור?!” שאל.
“כ-כן” קולי רעד.
“עכשיו, היום בערב המועדון הושכר למסיבת רווקים, בשמונה את פה” אמר וניתק את השיחה.
הורדתי את הפלאפון מאוזני, והסתכלתי מה השעה.
השעה הייתה כבר 19:06 בערב. מה שאומר שהייתי צריכה כבר להתחיל להתארגן.
קמתי מהמיטה, שהבנים מסתכלים עליי במבטים לא מבינים.
הוצאתי מהארון, שמלה כחול רויאל, קצרה שכל הגב פתוח, ומקדימה היא סגורה. נכנסתי למקלחת ולבשתי אותה עליי, כשיצאתי אותו מבט שיחק על פניהם, חוץ מעל פניו של זוהר, שעדיין אותו מבט אדיש ומזדיין היה על פניו.
רציתי להגיד לו משהו. רציתי שיגיב! כוסאמק, אחרי כ”כ הרבה זמן אין לו מה להגיד לי? לא הייתי חסרה לו?! מצדי, שהיה אומר לי שהוא מאוכזב ממני. פשוט רציתי לשמוע את קולו, אפילו רק לרגע.
סירקתי את שיערי שארך, ותפסתי שתי קצוות שיער מאחוריי ראשי בקליפס קטן. שמתי אודם בורדו, איילינר, רימל, סומק, ומעט צללית שתבליט את עיניי הכהות.
שמתי נעליי עקב שחורות. התג של אביאב שאף פעם לא ירד ממני, שעון זהב, צמיד עדין, עגילים זהובים נופלים, ואליקס שתואם לצבע השמלה.
השעה הייתה כבר 19:42, ואני לקחתי את התיק השחור שלי, ובאתי לצאת מהחדר.
“לאן… לאן את הולכת?” שאל יקיר בקול חלש.
“עבודה” אמרתי, ובמילה הזאת יצאתי מהחדר לכיוון תחנת האוטובוס.

הגעתי חזרה לפינמייה אחרי יום עבודה מעייף. הבנים היו שיכורים וכמובן איך לא חרמנים.
כל הגוף כאב לי.
התקדמתי בקושי רב, לחדרי ולהפתעתי כשנכנסתי זוהר ישב על מיטתי.
כשפניו מושפלות לריצפה.
כאשר נכנסתי לחדר הוא הרים את מבטו אליי, וכמובן איך לא, שתק.
מבטו לא השתנה, ונשאר קר ללא שום אפשרות להבנת רגשותיו.
מכיוון שהוא המשיך לשתוק, עשיתי זאת גם. נכנסתי למקלחת, והחלפתי את בגדיי לפיג’מה, של בובספוג שהייתה קצרצרה ביותר.
נכנסתי לחדר, תולה את השמלה בארון, אוספת את שיערי לקוקו נמוך, והתחלתי מורידה את האיפור הרב מפניי, מתעלמת ממבטיו הרבים של זוהר.
“למה?” שאל בקול צרוד ושקט.
“למה מה?” שאלתי בשקט גם אני, לא מסירה את מבטי מהמראה, כדי שאוכל להמשיך להוריד את האיפור שלי.
“תסתכלי עליי כוסאמק” צעק, ואחז בידי בחוזקה, מסובב אותי, ומרים אותי מהכיסא כדי שאעמוד כמוהו ואסתכל עליו.
“למה מה?!” צעקתי עליו בחזרה.
“למה חזרת?!” המשיך לצעוק ששנאה ממלאת את פניו.
שמעתם את זה?
זה היה הלב שלי, שנסדק.
“מזאת אומרת?…” קולי פתאום הפך לשקט.
“היה לנו טוב מאוד בלעדייך. לא היית צריכה לפה! לא היית צריכה לחזור לחיים שלנו!” אמר בעצבים.
“את לא אחותי. אין לי אחות. אחותי מתה ביום שעזבתי את הבית” אמר בשנאה גלויה.
כאב. הרגשתי את הכאב ממלא את כל גופי.
“לא היית צריכה לחזור! אני לא רוצה אותך בחיים שלי!! את כלום בשבילי. כלום. את סתם זנזונת שמנסה להיכנס למשפחה שלי. למשפחה היחידה שנותרה לי. ואני לא אתן לך” אמר בכעס, וחיזק את אחיזתו בידי.
דמעה ירדה מעיניי, אני לא יודעת מאיזה כאב. הנפשי, או הפיזי.
“והדמעות שלך? אני שם עליהן אלף זין!” אמר והמשיך.
“לא עושה לי כלום לראות אותך בוכה. כמו שכבר אמרתי את כלום בשבילי. אני אני מציע לך להתרחק ממני ומאחים שלי.
ואני כרגע רק מנומס. את הולכת להתרחק אלף שנות אור, ממני ומהאחים שלי. אחרת את לא תראי אור יום יותר. מילה של זוהר אדרי” אמר, ושחרר את ידי במהרה כ”כ שנפלתי על הרצפה, כשראשי חובט בקיר.
הוא נתן לי מבט אחרון, ויצא במהירות מחדרי כשהוא טורק את הדלת.
הרגשתי נוזל סמיך וחמים זולג ממצחי.
הרמתי את ידי לאותו מקום, והנוזל החם והסמיך הזה, התגלה כדם.
קמתי במהירות מהרצפה, והלכתי למקלחת שוטפת את ראשי מנסה להעלים כל טיפת דם, שיורדת לי.

אחרי שסוף סוף הצלחתי להפסיק את זרימת הדם, המשכתי להסתכל במראת האמבטיה, על הנערה שעומדת מולי.
עמדה מולי נערה בעלת שיער חום, ועור כהה. עינייה היו כחולות כמו האוקיינוס, וכרגע הן נצצו ודמעות בצבצו מהן.
אותה נערה הייתה גבוהה, ובעלת נקודת חן מעל שפתה, ריסיה ארוכים וגופה היה שופע, עגול ונשי.
אותה נערה הייתה יפה חיצונית, אך פנימית היא הייתה מכוערת. היא הייתה ריקה.
נערה ריקה, שאם רואים אותה מבחוץ חושבים שיש לה הכל. חושבים על מה שאומרים עליה.
‘נערה יפהפיה.’
‘ספורטיבית’
‘הייתה בפנימייה צבאית, והצטיינה!’ ‘
כולם רוצים אותה’
‘חכמה’.
היא כבר שמעה הכל. אבל הם לא רואים כלום. הם לא רואים שהיא ריקה, הם לא רואים שרק העטיפה שלה יפה, חושבים שהכל מושלם אצלה. שהכל הולך לפי בקשה.
הם לא רואים שהיא לבדה, ריקה מתוכן. הם לא רואים שלא הכל מושלם כמו שהם חושבים.
איך אפשר להיות על גג העולם, ולהרגיש כ”כ למטה?
איך?
תענו לי…

והלוואי שהייתי מתעוררת בעולם חדש, והכל היה נשכח – פרק שבע
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך