סוואגית סלינטור
איכסה. אוקיי, ההתחלה ממש לא הלכה לי כמו שרציתי אוף. כאילו יצא לי מגעיל כל הקטע שהוא התמוטט ושיקיר מצא אותו. אוף. לפחות הקטע עם לורין וזוהר יצא איך שרציתי. (בערך) אוקיי, אז זוהר מובל לבית החולים מכיוון שלקח מנת יתר? וואי וואי. אז פרק שכולו זוהרררר! רק אני מאוהבת בו? אז ככה, ההמשך הולך להיות מאוד מאוד מפתיע ;). אז בנות אני אשמח שתגידו לי מה אתן חושבות על הפרק :) אוהבת המון, עדן ♥

והלוואי שהייתי מתעוררת לעולם חדש, והכל היה נשכח – פרק עשר

סוואגית סלינטור 17/08/2015 1071 צפיות 2 תגובות
איכסה. אוקיי, ההתחלה ממש לא הלכה לי כמו שרציתי אוף. כאילו יצא לי מגעיל כל הקטע שהוא התמוטט ושיקיר מצא אותו. אוף. לפחות הקטע עם לורין וזוהר יצא איך שרציתי. (בערך) אוקיי, אז זוהר מובל לבית החולים מכיוון שלקח מנת יתר? וואי וואי. אז פרק שכולו זוהרררר! רק אני מאוהבת בו? אז ככה, ההמשך הולך להיות מאוד מאוד מפתיע ;). אז בנות אני אשמח שתגידו לי מה אתן חושבות על הפרק :) אוהבת המון, עדן ♥

נקודת מבט זוהר


טרקתי את הדלת של החדר שלי.
נכנסתי לתוך דלת חדר האמבטיה, והתמוטטתי על הרצפה.
הרגשתי דמעה נופלת מעייני.
"נמאס לי סאמק" מלמלתי, והעפתי את הסבון שהיה במקלחת.
הרמתי את ראשי לכיוון המראה, וראיתי את החתך שנוצר לי.
"אחח" נאנקתי, ברגע שהעברתי את ידי על החתך.
הוצאתי במהרה את שני השקיקים מלאי הקוקאין שהיו בתוך הציפית של הכרית שלי, ואת המזרק שהיה מתחת למיטה.
הכנסתי את הקוקאין לתוך המזרק והזרקתי.
תחושת אופוריה מילאה אותי, ואיתה מרץ שמילא את כל הגוף שלי.
יצאתי מהחדר אמבטיה, אל תוך החדר והפעלתי מוזיקה על הכי חזק שאפשר, שאני מתחיל לרקוד ולהשתגע.
"איך הייתי יושב ובוכה בלילות, בגללך מי יאמין לי מי?" שרתי את השיר בקולי קולות, כשאני קופץ ממיטה למיטה, וככה כל היום, עד הלילה.

השעה הייתה כבר 23:15.
ונכנסתי שוב למקלחת ממשיך להסתכל על החתך המכוער שכיכב על פניי.
"כוסאמק תרדו ממני" אמרתי, למילון הנמלים שפתאום עלו על גופי.
"סמאק תעופו!" צעקתי, והתחלתי לנסות להרוג אותן.
"די כבר!" המשכתי לצעוק.
"די!" צעקתי.
החדר התחיל להסתובב. ולפני ששמתי לב, הראש שלי כבר פגע ברצפה.

נקודת מבט יקיר

"זוהר" דיברתי בקול חלוש, שדפקתי על דלת חדרו.
"אני מצטער אחי… תיפתח לי את הדלת. אני יודע שאתה שם, ואנחנו צריכים לדבר" המשכתי לדבר, כשזוהר עדיין לא פתח.
"כוסאמק זוהר, אם אתה לא פותח עוד חמש שניות אני אפתח" אמרתי לו. לא היה בקולי שמץ של עצבים כלפיו. רק כלפי עצמי.
"חמש,
ארבע,
שלוש
שתיים
אחת" אמרתי, ופתחתי את הדלת.
הזדעזעתי ממה שראיתי באותו הרגע. כל החדר היה הפוך.
דברים על הרצפה, מיטות מוזזות, וכריות וציפיות מפוזרות בכל החדר.
"זוהר" צעקתי לו, כאשר לא ראיתי אותו בחדר. ואז הבחנתי באור מחדר האמבטיה.
"זוהר!" דפקתי על הדלת.
"אחי, אם אתה ערום מצטער כפרה." מלמלתי, ופרצתי את הדלת.
"פאק זוהר…" מלמלתי, כשרצתי לעבר גופו שהיה שרוע על הרצפה.
"תתעורר אחי" ניערתי אותו, והוא לא התעורר.
שמתי שתי אצבעות על הצוואר שלו, והדופק היה חלש.
"זוה- פאק. מה עבר פה?" שמעתי את קולו של יניר.
"יניר, תתקשר לאמבולנס! עכשיו!" צעקתי לו, ממשיך לנסות להעיר את זוהר.
"מה…" מלמל לא מבין, ונכנס למקלחת.
"פאק. א-אני מתקשר" גמגמם מהלחץ, וחייג למד"א.
"מה עשית אחי? מה עשית?" מלמלתי.
אחרי חצי שעה האמבולנס הגיע, והפרמדיקים שלהם יניר חיכה בכניסה, הגיעו לחדר והעלו את זוהר לאלונקה, כשאנחנו רצים איתם לכניסה.
כשיצאנו מהמבנה כל העיניים היו עלינו.
העיניים שראיתי הכי טוב, היו העיניים המתייסרות של אוראל.
נכנסנו לאמבולנס, כשהפרמדיק מחבר את זוהר לכל מיני מכשירים.
ואנחנו, נוסעים לעבר בית החולים.

נקודת מבט לורין
כבר שלוש שעות שאני יושבת על הכיסאות המעוכים, והלא נוחים בחדר ההמתנה של בית החולים.
לפני שלוש וחצי שעות קיבלתי פלאפון מיקיר, לא הבנתי כלום ממה שהוא אמר חוץ מ- 'את, אבישג, תל השומר, עכשיו.' כשהגענו, הבנו שזוהר התמוטט.
עד עכשיו שום רופא לא יצא לעדכן אותנו במצבו, והיינו כבר מיואשים.
"הוא ישמח שבאת" שמעתי את אבישג לוחשת לי באוזן.
"ישמח? הוא שונא אותי אבישג… אני באתי כי הוא אחי. כי אחרי הכל עברנו יותר מדי ביחד, בשביל שעכשיו אני אעזוב אותו." אמרתי לה חזרה.
דיברנו בשקט, כך שחוץ מאיתנו אף אחד לא שמע דבר.
הרגל של יניר רעדה, כאילו יש רעידת אדמה. ויקיר… הוא היה במצב הכי נורא. כי הוא שתק. פשוט שתק, הוא תפס נקודת ברצפה ולא הזיז ממנה את מבטו.
הוא היה מאוכזב מעצמו. הוא הרגיש מחויבות בתור האח הגדול. והוא הרגיש שהוא נכשל.
"הוא לא שונא אותך לורי…" אמרה לי אבישג.
"מזאת אומרת?" הפניתי אליה מבט מבולבל.
"מאז שהם באו לפנימייה… הוא לא הפסיק לדבר עלייך. הוא לא הפסיק לדבר על אחותו הקטנה, ועל כמה שהוא מתגעגע אליה. הוא היה מיוסר מזה שהם השאירו אותך לבד לורי.
הוא כ"כ שנא את עצמו. משהו קרה. זוהר שאת סיפרת לי עליו? הוא זוהר שעובר משהו.
לומר לך את האמת? אני חושבת שברגע שזוהר התמוטט, הוא חזר לעצמו. חזר להיות זוהר של פעם אני חושבת שהוא התמוטט כי עבר עליו יותר מדי." שיתפה אותי אבישג במחשבותיה
"אני רק רוצה את אח שלי שוגי…" מלמלתי בכאב, מניחה את ראשי על כתפה, ונותנת לעייפות למלא אותי, ולגרום לי לשקוע בשינה עמוקה.

"תתעוררי לורי, הרופא בא!" שמעתי את קולה של אבישג במעומעם. פקחתי את עיניי במהרה לשמע דבריה, והסתכלתי לכיוון הרופא שמתקרב ובא.
"המשפחה של זוהר אדרי" קרא ברחבי חדר ההמתנה.
"זה אנחנו" אמר יניר. הוא היחידי שהיה מסוגל לדבר באותו רגע.
"מה איתו?" שאלתי את הרופא לפני שהספיק לפתוח את פיו.
"תראו, זוהר הגיע אלינו במצב קשה מאוד. זה היה קשה, וכמעט בלתי אפשרי, אבל הוא בסדר." אמר הרופא.
"מה היה לו?" שאל יניר מבולבל.
"כן, זה החלק העיקרי. זוהר התמוטט מכיוון שלקח מנת יתר והוא היה על סף מוות" אמר הרופא ברצינות.
"סמים?" מלמל יקיר. כולנו הפינו את מבטינו אליו, מכיוון שזאת הייתה הפעם הראשונה היום שדיבר.
"כן, אני אתן לכם שמות של כמה מוסדות גמילה ו-" אמר ויניר קטע אותו.
"מוסד גמילה? המצב עד כדי כך רע?" שאל.
והרופא הנהנן.
"אני מאוד ממליץ לכם להכניס אותו למוסד גמילה. כמובן שזה לא חובה, אבל זאת הדרך הכי טובה לשקם אותו." אמר, והושיט לנו עלונים של מה שכנראה היה מוסדות גמילה.
אבישג לקחה את העלונים מידיו.
"אתם יכולים לבקר אותו, אבל אחד אחד. זה יעמיס עליו יותר מדי כולכם ביחד." אמר והלך.
"לכי" אמרה לי אבישג.
"אני?" שאלתי לא מבינה.
"אני לא יכול לראות אותו כרגע לורי… צעקתי עליו היום, וזרקתי עליו עציץ." אמר יקיר בשקט.
"אני- אני עוד צריך לעכל את כל מה שהולך פה. אני לא מסוגל לראות אותו כרגע, זה סתם יעשה לשנינו רע." אמר יניר באותו טון.
"ואני… אני רק ידידה שלו לור. את אחותו. יאללה, כנסי" אמרה לי אבישג בחיוך מעודד, כשהיא משפשפת את גבי לאות עידוד.
הנהנתי, והתקדמתי לעבר החדר של זוהר.
לקחתי נשימה עמוקה, ונכנסתי.

"היי" שמעתי את קולו החלש של זוהר.
הרמתי את ראשי לעברו, ושמתי לב שהוא חייך אליי חיוך קטן.
ראיתי, שריטה ארוכה על פניו והבנתי שעל זה יקיר דיבר.
"איך אתה מרגיש?" שאלתי אותו בשקט, כשהתיישבתי על ידו.
"את יודעת… חיים." אמר וגיחך, ואני אחריו מגחכת גם אני.
"תקשיבי לורי"
"תקשיב זוהר" אמרנו באותו הזמן, מה שגרם לשנינו לצחוק.
"תתחיל." אמרתי לו מסתכלת עליו בפנים רציניות.
"אני מצטער… על הכל. באמת שאני מצטער. בחיים לא רציתי לגרום לך כזה כאב, לא פיזי ולא נפשי. אין לך מושג, כמה לילות לא הייתי נרדם וחושב עלייך. חושב על הטעות הענקית שעשינו בזה שהשארנו אותך שם לבד. אנחנו אחים לורי. אחים צריכים להיות שם אחד בשביל השני, לא משנה מה. ואנחנו לא עשינו את זה. אני כ"כ מצטער, בחיים לא היינו צריכים לעזוב אותך. בחיים אלה הייתי צריך לצעוק עלייך ככה, ובטח שלא להרביץ. אני נשבע לך שאני לא רציתי לעשות את זה, אבל לא הייתה לי ברירה." אמר לי, וראיתי את הכאב בעיניו.
"מזאת אומרת לא הייתה לך ברירה זוהר?" שאלתי אותו לא מבינה.
"כבר שנה וחצי שמאיימים עליי לורי. מאז שהתחלתי לקחת סמים לא היה לי תמיד כסף לשלם. אז הם היו אומרים לי לעשות דברים, במקום לשלם. בין אם זה לאיים, להרביץ להתאגרף הכל. אני כ"כ מצטער אוחתי. אני כ"כ מצטער" אמר ומלמל את החלק האחרון, באותו הרגע משכתי אותו אל תוך החיבוק שלי, והוא פשוט התפרק.
בחיים זוהר לא בכה ככה. לפחות אני לא ראיתי אותו בוכה ככה.
ליטפתי את גבו וחיבקתי אותו בחוזקה.
"זה בסדר חיים שלי, זה בסדר. אני פה עכשיו, ואני אעזור לך. אני, יקיר, יניר ואבישג. אתה לא לבד אהוב שלי, אתה לא תהיה לבד בחיים." אמרתי לו.
"תחזיק מעמד, הכל יהיה בסדר. אני מבטיחה לך יפה שלי. אני מבטיחה לך".


תגובות (2)

וואו הפרק שלך גרם לי לדמוע.. כל כך הזוי מה שהסמים האלו עושים לבן אדם.. מכירה את התופעה מקרוב.. :/ נגמר מהמם. מדהים

17/08/2015 15:26

תדה על הפרק היפיפה. את מוכשרת. מחכה לפרק הבא :)

17/08/2015 15:26
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך