'חייל שלי,מלאך שלי' פרק 22

נכנסתי לבית בעייפות,מניחה את התיק הכבד על יד הדלת ומתקדמת למטבח,אמא עמדה שם כהרגלה ובישלה.
"שלום" חייכתי וחיבקתי אותה בחוזקה,מסרבת לשחרר
"ילדה שלי,הגעת" חייכה באושר,מנגבת את ידיה במטלית ומחזירה לי חיבוק חם.
"איפה אליאב?" שאלתי,מסתכלת לכיוון דלת חדרו שהייתה פתוחה למחצה
"ישן,הוא לא מרגיש טוב כבר כמה ימים" אמרה בשקט,מסתכלת גם היא לכיוון חדרו
"מה יש לו?" שאלתי,מקמטת את מצחי בבלבול
"יש לו חום וכלום לא עוזר,ניסיתי הכל" אמרה בייאוש,הנהנתי בראשי באיטיות והלכתי לעבר חדרו.
"מלאך קטן" חייכתי חיוך קטן והתיישבתי על המיטה לידו,מלטפת את שיערו בעדינות.
"אוצר" מלמל,פותח מעט את עיניו ומביט בי,נשקתי למצחו ברכות,מרגישה בחום שעוטף את שפתיי.
"איך אתה מרגיש?" שאלתי בשקט ונשכבתי לידו,הוא הסתכל עליי בחיוך
"אני מרגיש יותר טוב כי את פה" אמר,גורם לרעדים לעבור בגופי.אני כל כך אוהבת אותו.
"אתה צריך לנוח ולא להשתולל" חיבקתי את גופו הקטן והחם.
"תנוח עכשיו טוב?" חייכתי והוא הנהן במהירות,מנשק אותי נשיקה חטופה על השפתיים.
"לילה טוב" קמתי ממיטתו,מתקדמת לכיוון הדלת בשקט.
**********************
"אוצר,תקראי לאליאב שיבוא לאכול" אמא אמרה,מניחה את הצלחות בצורה מסודרת על השולחן.
קמתי מהספה באיטיות,הולכת לחדרו בשקט.הוא נראה שליו ורגוע כל כך עד שכאב לי להעיר אותו.
"אליאב" קראתי,מניחה את ידי על כתפו ומזיזה אותו מעט,הוא הסתובב לעברי ושיחרר פיהוק קטן מבין שפתיו.
"מה?" מלמל ושפשף את עיניו בעייפות,
"בוא לאכול" חייכתי ברכות ותפסתי בידו,הוא הניד בראשו לשלילה
"אני לא רעב" מלמל,נאנחתי מעט והתיישבתי לידו
"אכלת משהו היום?" שאלתי,מניחה את ידי על מצחו שבער,
"לא" אמר בשקט והחל להשתעל,
"אתה רוצה שאני יכין לך משהו לשתות?" שאלתי בדאגה,הוא הנהן והתרומם למצב ישיבה
"טוב,אני כבר באה" חייכתי חיוך סגור ויצאתי מחדרו.
"איפה הוא?" אמא יצאה מהמטבח,מביטה בי בבלבול
"הוא לא רעב,אני יכין לו תה" אמרתי,היא נאנחה בעייפות
"החום שלו ירד קצת לפחות?" שאלה ונכנסה אחריי למטבח,הנדתי בראשי לשלילה והרתחתי מים.
"הייתם אצל הרופא?" שאלתי,נשענת על השיש.
"כן,הוא אמר שזה לא משהו רציני" אמרה,גורמת לי להיאנח בהקלה.
"אני מקווה שהוא ירגיש יותר טוב בבוקר" חייכתי חיוך קטן,גוררת את חיוכה של אימי.
*****************
ירדתי מהאוטובוס המלא,מניחה את התיק על כפתיי ומתקדמת לכיוון הבסיס המוכר בעייפות.
רפאל ולירון עמדו בכניסה,שניהם צוחקים,הסתכלתי עליהם והרגשתי איך הזעם מתחיל להציף אותי.
"בוקר טוב שטרית" רפאל קלט אותי והעביר את מבטו אליי,
"בוקר טוב המפקד" אמרתי ביובש ועקפתי אותם במהירות,מתקדמת לעבר המגורים.
זה כל כך עיצבן אותי לראות אותו צמוד אליה כל הזמן,זה גרם לגל של קנאה להציף את כולי.
"היי" נכנסתי לחדר בכבדות,זורקת את התיק על הריצפה
"מה קרה על הבוקר?" מיקה צחקה מעט והתיישבה על מיטתי בנוחות,גוררת את מבטי.
"סוף שבוע משעמם,לא יצאתי בסוף" אמרתי והתיישבתי על ידה,היא הנהנה בהבנה
"יש לנו אפטר מחר ויש כאן פאב לא רחוק מכאן,אפשר ללכת" אמרה,גוררת את חיוכי
"קבענו" אמרתי,מביטה לרגע בשעוני וממהרת לקום מהמיטה.
"המסדר מתחיל עוד שלוש דקות" אמרתי בלחץ,פותחת את הדלת ומחכה שתצא.
נעמדתי במקומי בין כל הבנות בשקט,נאנחת בהקלה שאני מבינה שרפאל לא הגיע עדיין.
"בוקר טוב לכן" הוא נעמד מולנו בפנים רציניות,בודק בעיניו אם כולן נמצאות
"קודם כל רציתי להזכיר לכולכן שזה השבוע האחרון של הטירונות" אמר,גורר את חיוכן הנרגש של הבנות.
"וכמו בכל מחזור יש חיילים שנשארים לשרת כאן ויש כאלה שעוברים לבסיסים אחרים" הוסיף,כיווצתי את גבותיי בבלבול והעברתי את מבטי למיקה.
"אני רוצה להגיד לכולכן שהיה לי נעים לפקד עליכן,בשיא הכנות זה המחזור הכי טוב שהיה לי" חייך לרגע,גורם לי לגלגל את עיניי,כן בטח.
"יש לכן חצי שעה לסדר את הדברים שלכן ולהגיע לכאן,אני ברור?" צעק,
"כן המפקד" כולן צעקו פה אחד,חוץ ממני.
"אתן משוחררות,חוץ ממך שטרית" רפאל אמר והביט בי במבט שקשה לפענוח.
"מה המפקד?" שאלתי,נעמדת מולו
"הכל בסדר איתך?" שאל בבלבול,בוחן את מבטי
"הכל מצוין" גיחכתי והסתובבתי עם גבי אליו,מתכוונת ללכת
"חכי שנייה" אמר,גורם לי להיעצר במקומי ולהסתובב לעברו
"אני עשיתי לך משהו?" שאל,הנדתי בראשי לשלילה והרמתי את עיניי לעבר עיניו הירוקות שנראו פגועות מעט.
"אני מעדיפה שנתרחק,זה לא עושה לי טוב כל הדבר הזה" אמרתי בשקט ושיחקתי באצבעותיי,
"אוקיי איך שאת רוצה" אמר,מבטו השתנה לכועס ברגע והוא מיהר ללכת.
למה זה מרגיש לא נכון?