חיים על הקצה – פרק 25

פרק 25- אמת
•אריאל•
״אתה קולט שזו הסיגריה השלישית שהדלקת בשעה?״ שאלה המומה. שתקתי ומשכתי בכתפיי באדישות. ״טוב… זה כבר מתחיל להימאס עליי.״ היא החמיצה את פניה ורקעה ברגלה ברוגז.
אנחת ייאוש נפלטה מפי. הוצאתי עשן מפי ומידי פעם הגנבתי לעברה מבט חטוף. ״אולי די?״ שאלה בעצבים.
עצמתי את עיניי וכפות ידיי לחצו על עיניי. ״מה את רוצה, אביה?״ שאלתי ברוגע.
״זו בדיוק השאלה שלי, מה אתה רוצה, אריאל.״ השיבה באותו המטבע.
״מה אני רוצה?״ חזרתי על שאלתה באדישות.
״לא יודעת.״ היא משכה בכתפיה. ״זה בדיוק מה שאני מנסה להבין.״ ענתה מיואשת. ״אתה הגעת אליי היום הביתה, רצית לדבר, כשאמרת שתבוא אליי ונדבר, חיכיתי לך, לא הגעת.״
בלעתי את רוקי והשלכתי את הסיגריה על הרצפה ודרכתי עליה ברגלי. ״מה קורה איתך ועם הבחור ההוא?״ שאלתי בישירות.
גיחוך קל נפלט מפיה והבעת הלם התפשטה על פניה. ״סליחה?״
״מה לך ולו?״ שאלתי שוב מתעלם לגמרי מתגובתה.
״אני לא עונה לך על זה!״ אמרה בביטול.
״אביה!״ הגברתי את קולי.
״זה לא עניינך!״ היא צעקה ונעמדה במקומה כאשר זוג ידיה מונחות על מותניה.
״את מתנהגת כמו ילדה קטנה.״ התגריתי בה.
״הילדה הקטנה הזאת רוצה ללכת הביתה.״ הודיעה.
״סו?״ שאלתי באדישות. ״את רואה כאן מישהו שעוצר בעדך?״ עקצתי אותה.
היא הביטה מצדדיה ולאחר מכן הניחה את מבטה עליי. ״כנראה שלא.״ היא משכה בכתפיה באדישות אך עם זאת גם עם מעט אכזבה. ״ואני עוד חשבתי שאחרי הערב הדברים בנינו ישתנו.״ היא זרקה.
״מה זאת אומרת ישתנו?״ שאלתי בתמימות.
היא נענעה בראשה. ״מסתבר שלא השתנית בכלל, היית מגעיל ונשארת כזה.״ היא הביטה בי בסלידה. ״לילה טוב, אריאל.״
״חכי!״ עצרתי אותה ברגע האחרון. אחזתי בידה והושבתי אותה חזרה על הספסל.
״מה אתה רוצה ממני, אריאל?״ היא נראתה מבולבלת.
שתיקה.
השפלתי מבט והדלקתי עוד סיגריה.
״טוב… הבנתי.״ היא הנהנה בראשה וקמה מהספסל. ״לילה טוב, אריאל.״
"ביי," אמרתי והבטתי בה מתרחקת ממני מעט, ידעתי שאם אספר לה היא גם ככה לא תאמין לי? או גרוע מזה היא… רגע, יש גרוע מזה בכלל?
"מעצבן אחד!" היא נעצרה במקומה, קילומטר ממני לפחות, היא הסתובבה בעצבים, רקעה ברגלה והתקדמה אליי בעצבים.
"תספר לי מה אתה רוצה!" צעקה ואנחת יאוש נפלטה מפיה. ואז הבנתי, הרצון לשמור עליה ולהגן עליה, גדול עוד יותר מהשנאה שלי כלפיה.
"אני מצטער בסדר?" שאלתי באדישות, היא הביטה בי בפליאה.
"מצטער, באמת. מכל הלב." אמרתי בשקט והבטתי באופק החשוך.
"התנהגתי כמו אידיוט? זה לא הגיע לך, טוב.. עכשיו את יכולה ללכת, לילה טוב, אביה." אמרתי בכנות וחיכיתי שתקום שוב מהספסל אך להפתעתי היא עדיין נותרה ישובה על הספסל משלבת את זוג ידיה על החזה וזוג עיניה החומות כשקד נועצות בי מבט חד ורציני מעורר פחד ואימה.
גלגלתי את עיניי בשעמום ואנחת ייאוש נפלטה מפי. ״מה?״ שאלתי בתמימות. ״מה את רוצה, אביה?״ שאלתי מיואש.
זוג ידייה תפסו בראשה ומבטה הושפל אל הקרקע. ״אני לא מבינה למה, למה אתה עושה את זה.״ שאלה.
״עושה מה?״ שאלתי מבולבל.
״משגע אותי ככה!״ צעקה בייאוש וזרקה את ידיה לצדדים. ״מה אתה רוצה ממני?״
בלעתי את רוקי. קדימה אריאל, זה הזמן!
״אני…״ כשהסתכלתי עליה לא היה לי את האומץ לספר לה את הכל.
אבל רגע! לפתע הופיעה בי תקווה קטנה בלב שאולי זה סתם, אולי הם בכלל לא ביחד ועוד לא מאוחר מידי. ״את והבחור ההוא…״ כחכתי בגרוני. ״אתם ביחד?״ שאלתי בחשש.
אנחה נפלטה מפיה והיא גלגלה את עיניה באדישות. ״סוג של.״ היא ענתה בקצרה וחיוך מתוק התלבש על שפתיה הורדרדות והבשרניות.
פאק! זה מאוחר מידי.
״אה.״ מלמלתי חלושות והתחלתי לנוע באי נוחות על הספסל.
״טוב… מה העניין אריאל?״ שאלה בחשדנות.
״שום עניין!״ התגוננתי.
היא נענעה בראשה. ״נו באמת,״
״מה?״ שאלתי בתמימות.
״מה יש לך?״ שאלה לבסוף.
״מבטיחה לא להתעצבן?״ שאלתי בזהירות.
״תלוי עד כמה מעצבן תהיה.״ השיבה בציניות.
״טוב, לא משנה.״ אמרתי בחוסר חשק.
״נו!״ היא לחצה עליי. ״תגיד כבר!״
״סתם. הבחור ההוא… הוא לא בא לי טוב בעין.״ תירצתי.
״לא בא לך טוב בעין?״ שאלה בפליאה. אני בתגובה הנהנתי בראשי. גיחוך קטן נפלט מפיה. ״אתה אפילו לא מכיר אותו.״ היא גוננה עליו.
אוהו אין לך מושג כמה שאת טועה. לצערי אני מכיר את היצור הזה יותר מידי טוב.
״כאילו שאת מכירה אותו.״ זרקתי.
״מה שבטוח אני מכירה אותו טוב יותר ממך.״ היא השיבה.
״מה את בכלל יודעת עליו?״ שאלתי אותה.
״אני…״ היא התחילה לגמגם.
״בדיוק כמו שחשבתי.״ שילבתי את ידיי על חזהי וחיוך מתגרה התפשט על שפתיי.
״יואווו!״ היא רטנה. ״מה קרה פתאום? הא?״ שאלה בחשדנות. ״לפני שניה לא סבלת אותי, למה פתאום כל כך אכפת לך ממני?״
״את חושבת שאכפת לי ממך?״ עקצתי אותה. ״את ממש אבל ממש לא מעניינת אותי למען האמת.״ השבתי באדישות.
״אז מה אתה רוצה ממני לעזאזל?״ שאלה בייאוש.
״אני פשוט קצת מרחם עלייך.״
זוג עיניה החומות נפערו בתדהמה. ״אתה…״ היא בלעה את רוקה. ״אתה קצת מרחם עליי?״ שאלה המומה.
״בדיוק.״ השבתי בקרירות.
היא הנידה בראשה. ״אתה רשע, אריאל.״ היא הביטה בי בעיניים דומעות. ״אני שונאת אותך, אני מצטערת על כל דקה שנשארתי כאן ושמעתי את ההתנצלות המטופשת שלך, שהאמנתי שסוף סוף העניינים בנינו מתחילים להסתדר.״
״אני מצטער בשבילך.״ השבתי באדישות.
״מסתבר שאחרי הכל אנשים לא באמת משתנים, אני רק לא מבינה מה יוצא לך מכל הרוע הזה כלפיי.״ היא אמרה. היא מחתה את הדמעות מעיניה. ״לילה טוב, אריאל.״ היא סיננה מפיה ואני הבטתי בה הולכת ומתרחקת.

״אתה אידיוט או מה?״ צעק ינון.
״מפגר!״ הנחתי את כף ידי על פיו. ״אתה עוד תעיר את אחותי עם הצעקות האלה שלך על בוקר.״ לחשתי.
״אפרופו אחותך…״ חיוך פלרטטני התפרס על שפתיו.
״שלא תחשוב על זה אפילו!״ צעקתי וידי הכתה בעורפו.
״לא אמרת לא לצעוק?״ שאל בגיחוך. ״ששש…״ הוא הניח אצבע על פיו. ״יש אנשים שעוד ישנים בבית הזה.״
״כן, כן…״ הנהנתי בראשי. ״מה שתגיד.״ מלמלתי. התיישבתי על אחד מכסאות הבר במטבח כשמולי על הבר מונחת כוס קפה שחור ולידה כמה עוגיות בודדות וכוס פלסטיק שקופה מלאה במים קרים. ינון התיישב בדיוק מולי.
״טוב… אז איפה הפסקנו?״ שאלתי.
״אממ… תן לי רגע להיזכר.״ ינון החל לחשוב. אולי אפילו יותר מידי כי הוא גרם לי קצת להשתעמם. טוב… קצת הרבה אפילו.
״טוב… כשתחזור מהסיור מוחות שלך תודיע לי, אני בינתיים נותן עוד איזה שעה שינה.״ הודעתי לפני שקרסתי על השיש.
״אה!״ ינון קפץ בהתרגשות וגרם לי לבהלה אשר גרמה לי להרים את ראשי מן השיש במהירות.
״מה קרה?״ שאלתי בהיסטריה.
״נזכרתי!״
״מפגר,״ הנחתי את ידי על ליבי ונשמתי לרווחה. ״הבהלת אותי.״
ינון החל לפרוץ בצחוק. ״מה אתה צוחק, דביל?״ שאלתי בעצבים.
״היית צריך לראות את עצמך, איך קפצת כמו טמבל.״ אמר בגיחוך.
״אני מאוד שמח שאני משעשע אותך על הבוקר.״ נחרתי בבוז.
״תירגע אחי,״ ינון הניח את ידו על כתפי. ״מה אתה לקחת קשה?״
״נו?״ שאלתי בסקרנות. ״איך היה בסיור מוחות שלך?״ שאלתי בציניות. ״מה מצאת?״
ינון פרץ בצחוק מזויף. ״אתה ממש מצחיק, אתה יודע?״ שלא בעצבים.
״טוב… אחי, מה לקחת קשה?״ החזרתי לו על מקודם. ״מצחיק איך שהגלגל מסתובב, לא?״ התגריתי בו.
״מצחיק, זה בדיוק מה שראם אמר לך פעם.״ הוא זרק.
״מה… מה קשור ראם עכשיו?״ שאלתי בחצי צעקה.
״נו, אז אתה לא זוכר את הלילה ההוא במועדון לפני חמש שנים?״ שאל בפליאה.
״כ_כן… ברור.״ גירדתי בעורפי.
״טוב, תרגיע למה אתה כולך נהיית חיוור פתאום.״ הוא גיחך.
״חיוור? אני? כן בטח!״ התגוננתי.
״נשבע לך.״ הוא צחק.
״אין מצב!״ מחיתי.
״נו, אני קולט שיש משהו שמציק לך, שפוך הכל ועכשיו!״ הוא לחץ עליי.
טוב… אני לא אתנגד לכתף תומכת.

״אתה לא מבין שהוא עושה לי דווקא?״ שאלתי ברטוריות.
״וואו, תקשיב נראה לי מישהו שכח לקחת את המנה היומית.״ הוא צחקק.
״אתה לא שומע מה אני אומר לך?״ שאלתי בצעקה. ״הוא יהרוג אותה, בדיוק כמו שהוא הרג את ליה.״
״אריאל…״ ינון הניח את ידו על כתפי. ״׳תירגע, אתה… זה לא יכול להיות.״
״זאת האמת, אני נשבע לך, אני עקבתי אחריו!״
״אם כל מה שאתה אומר זה נכון, אז… אז למה דווקא אביה?״ שאל. ״הרי, את ליה אהבת והוא ידע את זה, אבל אתה ואביה… תקן אותי אם אני טועה, אבל מה שיש ביניכם אפילו לא קרוב לאהבה.״
״אני לא יודע… אבל הוא כנראה חשב ש…״
״די!״ ינון התפרץ לדבריי. ״אתה מתחיל להשתגע שוב, ממש כמו שקרה אחרי המוות של ליה.״ אמר ינון בדאגה. ״תן להם לחיות את החיים שלהם ואל תתעסק בזה יותר מידי.״
״ומה אם אני צודק?״ שאלתי. ״מה אז?״
״אריאל… ליה מתה במהלך הטיול בהודו, זה בכלל לא קשור לראם.״ הוא גונן עליו.
״ומה אם אני אגיד לך שביקרתי בקבר של ליה?״ שאלתי.
״מה… מה זאת אומרת? נסעת עד להודו?״ שאל מבולבל.
נענעתי בראשי לשלילה. ״כאן בארץ.״ עניתי. ״ליה לא מתה במהלך הטיול שלה להודו, אולי מהסיבה שהיא בחיים לא טסה להודו.״
״אז איך אתה מסביר את זה שאפילו ההורים שלה אישרו את זה שליה מתה בהודו?״ הוא שאל. ״הם טסו עד להודו כדי לזהות את הגופה שלה!״
אני בתגובה שתקתי והשפלתי מבט אל הקרקע. ״מספיק אריאל, תפסיק להתעסק בזה.״ קולו החל להתרכך מעט. ״גם אני אהבתי אותה, היא הייתה הידידה הכי טובה שלי, גם אני מתגעגע אליה בדיוק כמוך, אבל די! החיים ממשיכים, תמשיך הלאה, תמצא אהבה חדשה ותהיה מאושר.״
״אם אני אשיג לך הוכחות מוצקות שליה לא טסה להודו ושראם הוא זה שאחראי למוות שלה, תפסיק לחשוב שאני משוגע?״ שאלתי.
הוא הניד בראשו. אנחת ייאוש נפלטה מפיו. הוא הביט בי במבט מרחם. ״אני לא חושב שאתה משוגע, אריאל.״ הוא אמר. ״אני רק… אז, כשליה מתה, במקום כמו כולם לבטא את כאב המוות שלה בבכי או בכאב, אתה בחרת להדחיק, להמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה, ורק עכשיו, כמה שנים לאחר המוות שלה, הכאב שלך יוצא החוצה.״
״הבנתי.״ הנהנתי בראשי להבנה. ״אז אתה לא מאמין לי.״
״אני לא אמרתי שאני לא מאמ-״
״עזוב ינון, הכל טוב.״ חייכתי לעברו חיוך מאולץ. ״אני את האמת יודע, אולי זה יהיה קשה אבל אני עוד אוציא את האמת לאור ואדאג שכולם יידעו אותה, אני אעשה את זה גם אם זה הדבר האחרון שאעשה איי פעם בחיים שלי!״