כל הדרכים מובילות אלייך – פרק 17

•אביתר•
״את שלי אני שלך, את איתי אני איתך…״ זמזמתי לי בדרך לכיתה.
הייתי מאושר, מאושר כמו שאף פעם לא הייתי, מי היה מאמין שתהיה לי אהבה, שאני אתאהב. החיים בהחלט יכולים להפתיע אותך.
״כמו השמש והים לעולם…״ זמזמתי כשנכנסתי לכיתה.
״כן אדון נהרי, מה סיבת האיחור הפעם?״ שאלה המורה.
אח, כבר הזכרתי כמה אני שונא אותה?
מכל המורות בעולם דווקא אותה הייתי צריך לפגוש על הבוקר? היום התחיל בטוב, למה לקלקל?
״השעון לא העיר אותי?״ עניתי בחצי שאלה וכל הכיתה צחקה בעיקר קלטתי את דור שחייך חיוך משועשע.
״שיעורי בית יש לך לפחות?״ שאלה המורה.
״תזכירי לי מה זה.״ עניתי בהתחכמות.
״הבנתי.״ היא מלמלה ורשמה איזה משהו במחברת שלה.
״קח את זה ותמתין לי בחדר המנהל בתום השיעור.״ היא אמרה ונתנה לי פתק קטן.
״ניפגש, המורוש.״ אמרתי בקול פקאצי ונופפתי לה ולכל חברי הכיתה לשלום.
הקפתי את החצר כבר בפעם החמישית, כבר התחלתי להשתעמם. לפחות כשאני בכיתה יש צחוקים, אבל פה… שומם.
העפתי מבט בשעון, יש לי עוד שעה שלמה. אוף, מה אני אעשה עכשיו כל כך הרבה זמן? חשבתי לעצמי.
 אז נזכרתי בציור שלי. הוצאתי את הציור מהתיק ולקחתי עיפרון.
כשאני מצייר אני מרגיש רגוע יותר, כאילו אני בעולם משלי.
דימיינתי את פניה היפות של לינוי וציירתי , בתחילה שרטטתי את פניה, נזכרתי בעיניה הכחולות כמו האוקיינוס ובשיערה הזהוב.
כששרטטתי את שפתיה נזכרתי בשפתיה הבשרניות, הורדרדות והרכות עם הטעם הממכר.
״נהיית פיקאסו אני רואה.״ אמר דור בגיחוך ונתן לי מכה בגב.
״סמלאק!״ צעקתי והנחתי את ידי על ליבי, ודור עמד לידי וצחק.
״מה אתה צוחק?״ שאלתי בעצבים. ״חתיכת מטומטם.״ סיננתי מפי.
״ילדה יפה,״ דור חטף את הציור מידי ובחן אותו בעיניו.
״תן לי את זה!״ ניסיתי לחטוף ממנו את הציור. ״אתה מודע לזה שהבחורה שציירת בציור לא באמת קיימת.״ הוא גיחך.
״היא כן.״ חייכתי חיוך חולמני כשנזכרתי בלינוי.
״מי זאת?״ הוא שאל בסקרנות.
״סתם, קמתי בבוקר וחשבתי עליה.״ עניתי בהתחמקות.
״חלמת עליה… אז היא לא קיימת.״ הוא התגרה בי.
״היא כן.״ צעקתי, דור הביט בי מבוהל. ״היא כן.״ אמרתי בקול רגוע יותר.
״אז אולי תגיד לי מי זאת לעזאזל.״ הוא אמר בחצי צעקה.
״סתם אחת.״ עניתי ביובש.
הייתי כל כך שמח שלא נתתי ליציאות המפגרות של דור לעצבן אותי, ביום אחר הייתי מתעצבן עד לרמה שזה היה מגיע לאלימות, אבל שאתה מאוהב החיים יפים.
רגע, מה אתה עושה פה?״ שאלתי בסקרנות והצצתי בשעון. ״יש שיעור בפנים.״ הצבעתי על מבנה בית הספר.
״מה אתה אומר?״ הוא שאל בזלזול.
״מה שאתה שומע.״ צחקקתי.
״תגיד, מה זה כל האושר הזה פתאום?״ הוא שאל בחשדנות. 
דור לא יודע על לינוי. עם כמה שדור הוא החבר הכי טוב שלי ואנחנו מספרים הכל אחד לשני את הסיפור עם לינוי אני מעדיף לשמור לעצמי בינתיים. לפחות עד שאני אדע בוודאות מה קורה איתנו.
״החיים יפים, צריך להינות מהם.״ עניתי בחיוך.
״תאמין לי אני לא מבין מאיפה נפלת עליי.״ הוא מלמל.
״זה בדיוק מה שאני שואל את עצמי לגביך.״ עניתי בחיוך.

•אביב•
״בשיעור שעבר למדנו על המהפכה הצרפתית, אני ממשיכים לכתוב מאיפה שהפסקנו.״ אמרה המורה.
האמת, לא היה לי כוח ומצב רוח לשיעור. נועה צודקת, אני צריכה לספר לאליאור עליי ועל ליאב, אני צריכה להפסיק לפחד ממה שהוא יגיד או יחשוב, אני ילדה מספיק גדולה בשביל לעשות את הבחירות שלי בעצמי.
״הכל בסדר?״ ליאב הפנה את מבטו אליי.
״הכל בסדר.״ חייכתי אליו חיוך חם ושילבתי את ידינו זו בזו.
אני הולכת לספר לאליאור עליי ועל ליאב, ואני אעשה את זה עוד היום, החלטתי.
״המהפכה הצרפתית התרחשה בשנת אלף שבעות שמונים ותשע…״ המורה הכתיבה.
אני אדבר עם אליאור בהפסקה. חשבתי לעצמי.
–
״וואו, לא נורמלית המורה הזאת, שברה לי את כל הידיים.״ אמרה נועה בזמן שיצאנו להפסקה.
״כן, הפעם זה באמת היה מוגזם.״ הבעתי הזדהות.
כל ההפסקה חיפשתי את אליאור בעיניים .
״מה קורה?״ שאל ליאב וחיבק אותי מאחורה.
״סתם. הכל בסדר.״ עניתי.
איפה הוא לעזאזל?
״נו מה?״ שאלה נועה כשהבחינה בהבעת פניי המודאגת.
״כלום.״ עניתי ביובש.
״אביב, אל תכריחי אותי להוציא את זה ממך בכוח.״ אמר ליאב באיום.
״איך אתה מתכוון להוציא את זה ממני בכוח?״ צחקקתי. ״מה, תרביץ לי?״ שאלתי בציניות.
״אם לא תדברי בחמש דקות הבאות אז כן.״ הוא ענה בציניות.
״מה זה?״ שאלתי בהרמת גבה.
״מה ששמעת.״ הוא ענה בהתגרות.
״וואו אביב, אני לא הייתי מוותרת.״ אמרה נועה בהתגרות.
״שבי בשקט את!״ אמר ליאב. ״מה את מחממת?״ הוא התגונן, נועה צחקקה והוציאה לו לשון.
״טוב, למזלי יש לי את החברה הכי חכמה בעולם והיא בחיים לא תקשיב לך.״ הוא אמר ונשק לראשי.
״אני לא מסכימה איתך.״ אמרתי והתרחקתי ממנו.
״מה, בקשר לזה שאת חכמה?״ הוא גיחך. ״כי את גאון מהלך.״ הוא החמיא לי.
״חנפן.״ נועה סיננה מבין שיניה.
״סתמי.״ ליאב התגונן.
״לא.״ צחקקתי.
״אז בקשר למה?״ הוא שאל.
״בקשר לזה שאני לא הולכת לוותר לך כל כך בקלות.״ אמרתי וחייכתי חיוך מתגרה.

•לידור•
״מוכן?״ שאלתי את אליאור כאשר נשמעה דפיקה על הדלת, זו קים.
סיפרתי לאליאור את כל האמת, על העבר המשותף של קים ושלי, הכל.
ועכשיו אני הולך להוכיח לו שצדקתי.
״אם אני מגלה שהכל היה שקר, אני לא רוצה שום קשר אליך יותר.״ הוא אמר.
״טוב, כדאי שתסתתר שהיא לא תראה אותך.״ אמרתי.
״אני אתחבא באחד החדרים.״ הוא אמר.
חיכיתי שאליאור יכנס לאחד החדרים, נשמתי נשימה עמוקה ופתחתי את הדלת.
קים עמדה בפתח כשהיא לבושה בלבוש מינימלי שאי אפשר להישאר אדיש אליה.
היא התקרבה אליי בכוונה לנשק אותי אבל אני התרחקתי.
״מה קורה?״ היא שאלה בפליאה.
״אחלה, מה איתך?״ עניתי באדישות.
״מה אני כבר לא יפה כמו פעם?״ היא שאלה.
״מה… מאיפה את…״ גמגמתי.
״אם אני לא יפה אז תגיד, כי בזמן האחרון גם אתה וגם אליאור מתרחקים ממני.״ היא אמרה.
״לא, את יפה מאוד.״ ניסיתי להישאר אדיש.
״אני לא מבינה, למה קראת לי לכאן.״ היא אמרה בבלבול.
״סתם, רציתי קצת לדבר.״ עניתי.
״אתה יודע שאני לא בעד דיבורים.״ היא אמרה בקול מגרה.
לידור, אתה חייב לשלוט בעצמך! הזכרתי לעצמי.
״אז בפעם ההיא שדיברנו לא סיימנו את השיחה.״ הזכרתי.
״מה אתה רוצה לדעת?״ היא הניחה את ידה על פניי
לעזאזל עם הצמרמורות שהמגע שלה מעביר בי.
״תגידי, את כל החיים גרת בהרצליה?״ שאלתי.
״ברור, שאלת אותי את זה כבר מאה ואחד פעמים.״ היא צחקקה.
״מה את עושה?״ שאלתי בבהלה שראיתי שהיא הכניסה כמה כדורים לפיה.
״זה?״ היא שאלה והצביעה על הקופסה של הכדורים. ״זה ויטמינים.״ היא ענתה.
״היי! תחזיר לי את זה!״ היא צעקה כשחטפתי את קופסת הכדורים מידיה.
״ויטמינים אעלק,״ מלמלתי כשקראתי את מה שהיה כתוב על הקופסה של הכדורים.
״חשבתי שהפסקת עם זה, זה מה שאמרת.״ אמרתי.
״זה רק פעם אחת.״ היא אמרה ברוגע.
״חוץ מזה, תודה שהתגעגעת לכדורים האלה.״ היא חייכה.
״לכדורים שהרסו לי את החיים?״ שאלתי בזלזול. ״ממש לא.״ עניתי.
״אתה סתם מגזים, זה ממש לא הרס לך את החיים.״ היא טיילה עם אצבעותיה על פניי.
״אנחנו כמעט מתנו מהכדורים האלה, קים!״ צעקתי והעפתי את ידה מפניי בגסות. ״ואת הלילה במעצר את גם שכחת?״ שאלתי בחצי צעקה.
״אוייש, אז היינו יומיים במעצר, אז מה.״ היא ענתה.
״אני פשוט לא מבין אותך, תהרגי אותי אני לא מבין אותך.״ נאנחתי.
״אל תשכח כמה טוב היה לנו אז בזכות הכדורים האלה.״ היא הצביעה על הקופסה של הכדורים.
״את פסיכית לגמרי, פשוט פסיכית.״ אמרתי בחצי צעקה.
״טוב, אני מציעה שנפסיק עם הדיבורים ונעבור למעשים.״ היא אמרה.
״לצערי את צריכה ללכת עכשיו.״ אמרתי ופתחתי את הדלת.
״מה קורה פה, לידור?״ היא שאלה בבלבול.
״שום דבר. אני צריך ללכת לבית הספר ואת צריכה ללכת.״ עניתי.
״שאני אבין, אתה מגרש אותי?״ היא שאלה.
״לא מגרש, יותר בכיוון של מבקש ממך ללכת, אבל בנחמדות.״ עניתי בחיוך. היא הביטה בי בשנאה ויצאה מביתי בטריקת דלת חזקה.
״וואו,״ אליאור היה המום.
״מצטער.״ אמרתי בהתנצלות.
״אתה מצטער?״ הוא שאל. ״אם כבר אני זה שצריך להצטער, שלא האמנתי לך.״ הוא אמר.
״ההתנצלות מתקבלת.״ עניתי בחיוך.
״אני פשוט לא מאמין שיצאתי עם המטורפת הזאת.״ אמר אליאור.
״כן הא, אם היית יודע כמה בנים נפלו בפח עוד לפניך.״ הודיתי.
״מה… גם אתה?״ הוא שאל.
״כן,״ עניתי והשפלתי מבט.
״אני לא מאמין איך הייתי כזה עיוור ולא שמתי לב.״ אליאור התחיל להאשים את עצמו והטיח את ידו על השולחן.
באותו רגע כל האהבה וכל רגש אפשרי שהיה לי לקים נעלם, כשהתחלתי להיזכר במה שקרה לפני שלוש שנים התחלתי להתמלא כעס ושנאה.
״חייבים לעשות משהו, שהכלבה הזו תשלם ביוקר על מה שהיא עשתה לנו ולעוד המוני בנים עוד לפנינו.״ אמרתי.
״אני איתך.״ אליאור הביע הזדהות. ״יש לך רעיון?״ הוא שאל.
״האמת שיש.״ חייכתי חיוך ממזרי.