כל הדרכים מובילות אלייך – פרק 34

•אביב•
הנשיקה עם לידור הייתה שונה מכל שאר הנשיקות שהיו לי עם ליאב.
היא הייתה עדינה יותר, ארוכה יותר. הרגשתי איך אני מתחילה להתמכר למגע שפתיו. היא… היא הייתה מיוחדת.
שנינו התנתקנו מהנשיקה והבטנו אחד בשנייה במבט נבוך.
כל כך חיכיתי שהוא יגיד משהו כבר. השפלתי את מבטי לרצפה ושיחקתי בקצוות שיערותיי.
״זה לא היה צריך לקרות.״ הוא שבר את השתיקה. הבטתי בו במבט שואל. ״הנשיקה, זו הייתה טעות.״ הוא הסביר.
טעות, זה מה שהייתי בשבילו. זה מה שהרגע הקסום הזה היה בשבילו. רק טעות.
״כן.״ כחכתי בגרוני. ניסיתי להראות לו שזה לא ממש מזיז לי, למרות שבתוכי רציתי לצרוח.
״בכל זאת, את האחות הקטנה של אליאור, גדלנו ביחד.״ הוא הסביר.
״זה בסדר.״ חייכתי חיוך מזויף.
האמת, לידור צודק. אנחנו שנינו כמו אחים, הוא החבר הכי טוב של אליאור. שלא נדבר על זה שאנחנו בכלל אמורים כביכול ׳לשנוא׳ אחד את השניה. הרגשתי את הדמעות עומדות בעיניי ומאיימות לפרוץ החוצה.
״אני… אני חושבת שאני אלך.״ קמתי ממקומי בכוונה ללכת.
״כבר?״ שאל בפליאה,
״כבר מאוחר.״ השבתי.
״טוב, אז…״ 
״תודה על הכל, לידור.״ הודיתי לו ולאחר מכן מיהרתי לעזוב את ביתו.
יצאתי מביתו של לידור עם דמעות בעיניים. ראשי היה טרוד במחשבות, בכל זאת היו לי לא מעט דברים לחשוב עליהם, אבל הדבר שהכי תפס את מחשבותיי היה הנשיקה עם לידור.
למעשה, גם אני כמו לידור אמורה לחשוב שזו הייתה טעות. אז למה לעזאזל אני לא חושבת ככה?
אוף, אביב מה קורה לך? תתאפסי על עצמך, הוא כמו אחיך הגדול, הוא החבר הכי טוב של אליאור, הוא הבנאדם שהכי מעצבן אותך בעולם. את לא יכולה להתאהב בו!
דחק בי הקול שבראשי.
נכנסתי לבניין. ובמי נתקלתי יושב בכניסה אם לא בליאב?
״חיכיתי לך.״ אמר בחיוך.
״אני… אני דיי ממהרת.״ השבתי בהתחמקות.
״את כועסת עליי?״ שאל בפליאה.
״אתה יודע, יש לי את כל הסיבות שבעולם. שיקרת לי, הרבצת לי.״ הסברתי.
״אפ אפ, אני ממש לא הרבצתי לך. זה שקר!״ הוא התגונן.
״זה,״ הצבעתי על ידי החבולה. ״זה בטח לא קרה ככה סתם.״ אמרתי.
״את איבדת שיווי משקל אז נפלת.״ הוא ענה.
״אנחנו רק שנינו כאן, לפחות תהיה גבר ותודה בטעויות שלך מולי.״ הבטתי עמוק אל תוך עיניו החומות, שעד לא מזמן הן היו העיניים שהכרתי כל מבט שלהן בעל פה, עכשיו הן ממש זרות לי.
״אני מאוד מקווה שלא הפצת את השקרים שלך לאף אחד. בסוף עוד באמת מישהו עלול להאמין לך.״ אמר והביט בזלזול.
לא האמנתי למילים שכרגע יצאו מפיו, איך הוא מעז בכלל?
״זה לא משנה איך תסתכל על זה, ליאב. אתה אשם, בכל זאת השתמשת בסמים.״ הזכרתי.
״אף אחד לא יאמין לך כשתספרי את זה.״ הוא גיחך.
״גם לא לזה?״ הצבעתי על ידי החבולה. ״כי אני בניגוד אליך חושבת אחרת.״ חייכתי חיוך ארסי.
להגיד שלא כאב שהייתי צריכה להתעמת עם ליאב? זה כאב לי, כאב לי מאוד. חוץ מזה שהיה החבר שלי הוא גם היה חבר ילדות שלי, הבנאדם שסמכתי עליו, שאהבתי אותו.
״לחשוב שאני עוד חשבתי שאתה האחד שלי.״ אמרתי בזלזול.
״אביב, תסתכלי עליי. אני אוהב אותך ואני יודע שגם את אותי.״ הוא הניח את ידו על פניי.
״אני צריכה זמן.״ עניתי ומיהרתי לברוח לפני שליאב יספיק לומר עוד משהו.
נכנסתי הביתה, מיהרתי להסתיר את ידי הפצועה, מחיתי כמה דמעות שעמדו בעיניי.
״היי אביבי, מותק.״ קולה של אימא בקע מכיוון המטבח.
״היי אימא,״ השבתי ומיהרתי לעלות לחדרי בריצה.
נכנסתי לחדרי, טרקתי את הדלת והחלקתי במורדה.
אני לא אחת שאיי פעם מודה בקשיים שלה, בחסרונות שלה. אבל עכשיו הרגשתי שאני פשוט לא יכולה, עברתי יותר מידי דברים ביום אחד.
פעם ראשונה בחיי שאני פשוט מעדיפה לברוח מאשר להתמודד. זה גם מה שנראה הדבר הכי נכון והכי קל לעשות במצבי.

•אביתר•
הייתי בדרכי לחנות הצעצועים שלינוי עובדת בה. כל הדרך הלב שלי היה על מאתיים, הייתי עצבני, מתוח שלא לדבר על לחוץ.
כל כך קיוויתי שהיא תאמר שהכל שקר אחד גדול או שיש עוד ילדה בשכונה בשם לינוי אמזלג. רק שזו לא הייתה היא.
העפתי מבט בחנות, דרך חלון הראווה. הבחנתי בלינוי מסדרת כמה בובות על המדפים.
נכנסתי לחנות, המתנתי ללינוי על יד הקופה.
״צריך עזרה?״ שמעתי את קולה העדין של לינוי מאחוריי.
״האמת שכן.״ הסתובבתי אליה.
״אביתר…״ היא בלעה את רוקה. כאשר ראתה אותי.
״אני רק צריך שתעני לי על שאלה אחת, אחר כך אני נשבע לך שאני לא אטריד אותך יותר אף פעם.״ אמרתי.
״אביה, זה נגמר בנינו. תשלים עם זה.״ היא אמרה.
״בגדת בי מתי שהיינו ביחד?״ שאלתי.
כל כך קיוויתי שתשובה תהיה לא. שהיא תגיד לא.
״אביתר, אני…״ היא החלה לגמגם.
״הבנתי.״ לפי התגובה שלה הבנתי, הבנתי שזו האמת.
״מסתבר שצדקת, באמת מגיעה לי מישהי טובה יותר ממך.״ אמרתי בכנות.
באותו רגע הרגשתי טמבל, נבגד, בדיחה.
״תבין, אני הייתי צריכה כסף.״ הסבירה, דמעות הציפו את עיניה.
״תחסכי ממני את ההסברים, אמזלג.״ הבטתי בה בפרצוף נגעל.
״אני באמת אהבתי אותך, לא הייתה לי ברירה.״ היא פרצה בבכי.
״היית מספרת לי, הייתי יכול לעזור לך!״ צעקתי. ״עזבי, מה זה משנה בכלל, זה נגמר.״ ריככתי את קולי.
״אביה,״ לינוי מלמלה בבכי.
״שיהיו לך חיים יפים, לינוי.״ חייכתי חיוך מזויף ויצאתי מחנות הצעצועים.
כנראה שכל השתלשלות האירועים לא קרו במקרה, זה מחזק את העובדה שלינוי לא בשבילי, שאני צריך לשכוח ולהמשיך הלאה.
החלטתי לחזור הביתה מוקדם הפעם, הרגשתי שהדבר שאני הכי צריך עכשיו זו איזו שינה טובה שתשכיח ממני הכל, לפחות כמה שעות.

•אליאור•
פקחתי את עיניי, ירדן הייתה מכורבלת בין זרועותיי. נזכרתי במה שקרה אתמול, חייכתי לעצמי.
במשך כמה דקות התבוננתי בה ישנה, היא הדבר הכי יפה שראיתי.
כל כך שלווה, נינוחה שלא נדבר על כמה היא יפה. והיא שלי.
לאט לאט ירדן החלה להתעורר, היא הסתובבה אליי. כך שפנינו פונות אחת לשנייה.
״בוקר טוב.״ אמרה בחיוך.
״בוקר מצויין.״ השבתי בחיוך.
״אליאור…״ ירדן קראה בשמי.
״מה, יפה שלי?״ שאלתי וליטפתי את שיערה.
״סתם. רק רציתי להגיד לך שאני אוהבת אותך.״ היא ענתה.
״גם אני אוהב אותך, המון.״ השבתי.
״ירדן,״ לפתע נשמעה דפיקה על הדלת.
ירדן ואני הסתכלנו אחד על השנייה בפרצופים מבוהלים.
״מה לעשות?״ היא לחשה לי.
״תבדקי מי זה.״ עניתי.
״כן?״ היא שאלה.
״ההורים שלך כאן, וגם אוהד.״ אמרה העוזרת.
״אוקיי. אני רק מתלבשת ויורדת.״ היא ענתה.
״צריכה ללכת, הא?״ שאלתי באכזבה,
״חייבת.״ ענתה בעצב.
״תגידי, מי זה אוהד?״ שאלתי את ירדן.
״הארוס שלי.״ ענתה בעצב.
״אה.״ עניתי בעצב. קמתי מהמיטה והתלבשתי בזריזות.
מה חשבתי לעצמי, שהסיפור הזה ייעלם ככה פתאום. היא איתי אבל מיועדת למישהו אחר.
״היי, אתה יודע שלא בחרתי הזה.״ ירדן הניחה את ידה על גבי.
״אני אוהבת אותך.״ היא הזכירה. ״ורק אותך.״ הדגישה.

״לפעמים זה לא מספיק.״ עניתי בעצב.
״אליאור,״ ירדן הביטה בי בפה פעור.
אני אוהב אותה, אוהב אותה יותר ממה שאני אוהב את עצמי, אבל זה לא שאיי פעם היה סיכוי אמיתי לאהבה של שנינו להתממש.
היא לא שלי וגם אף פעם לא באמת תהיה, בהתחלה זה יכאב, אבל, אין ברירה בסופו של דבר אצטרך להשלים עם האמת.
״אני אוהב אותך ותמיד אוהב.״ נשקתי למצחה.
״אליאור, חכה שניה.״ היא עצרה אותי.
״אני רוצה שתהי מאושרת, מאושרת באמת.״ אמרתי.
״כשאני איתך אני הכי מאושרת בעולם.״ היא ענתה.
״את יודעת שמלכתחילה לא היה לשנינו סיכוי,״ אמרתי בעצב.
״אנחנו נילחם, אתה עליי ואני עליך.״ היא התחננה.
״זה מסובך מידי.״ מחיתי.
״אליאור,״ ירדן מלמלה.
הצמדתי את פניי לפנייה, רציתי להרגיש את שפתיה עוד פעם אחת אחרונה.
התנשקנו נשיקה אחרונה, זוהי למעשה הייתה נשיקת פרידה.
״אני סומך עלייך שתמצאי את הדרך לאושר שלך.״ אמרתי בחיוך, ירדן הביטה בי עם דמעות בעיניים.
״בהצלחה.״ אמרתי בחיוך ומיהרתי לעזוב את ביתה לפני ששמעון או אחד מהאורחים יבחין בי.