LOVE:)
31 דקות? נראה לי זה הפרק הכי ארוך שכתבתי עד עכשיו. גאות בי? שבוע טוב יפות שלי, מצטערת שנעלמתי לכן. לכל מי ששואלת הבגרות בספרות הלכה ממש טוב, כתבתי הרבה. עדיין כואבת לי היד מרוב שכתבתי חחח לקח לי דיי הרבה זמן לכתוב את הפרק, אז מה אתן חושבות על הפרק? לינוי ואבא שלה סופסוף נפגשים ומשלימים, לידור ואביב שבורים נזכרים בזוגיות שהייתה להם יחד. יש סיכוי ששניהם עוד יחזרו? אביתר ולינוי מאושרים יחד. חושבים שאליאר ולידור ישלימו? בהמשך צפויות לכן עוד מלאמלא הפתעות. מקווה שאהבתן את הפרק והתרגשת. אני רוצה להודות לכולכן על כל התגובות ועל הפרגון את מדהימות. אני אוהבת את כולכן אחת אחת.♥♥♥ אני מקדישה את הפרק לאחותי הקטנה שרי♥ מקווה שאהבתן את הפרק. שיהיה שבוע מקסים, נשיקות ♥

כל הדרכים מובילות אלייך -פרק 51

LOVE:) 10/01/2015 1915 צפיות 11 תגובות
31 דקות? נראה לי זה הפרק הכי ארוך שכתבתי עד עכשיו. גאות בי? שבוע טוב יפות שלי, מצטערת שנעלמתי לכן. לכל מי ששואלת הבגרות בספרות הלכה ממש טוב, כתבתי הרבה. עדיין כואבת לי היד מרוב שכתבתי חחח לקח לי דיי הרבה זמן לכתוב את הפרק, אז מה אתן חושבות על הפרק? לינוי ואבא שלה סופסוף נפגשים ומשלימים, לידור ואביב שבורים נזכרים בזוגיות שהייתה להם יחד. יש סיכוי ששניהם עוד יחזרו? אביתר ולינוי מאושרים יחד. חושבים שאליאר ולידור ישלימו? בהמשך צפויות לכן עוד מלאמלא הפתעות. מקווה שאהבתן את הפרק והתרגשת. אני רוצה להודות לכולכן על כל התגובות ועל הפרגון את מדהימות. אני אוהבת את כולכן אחת אחת.♥♥♥ אני מקדישה את הפרק לאחותי הקטנה שרי♥ מקווה שאהבתן את הפרק. שיהיה שבוע מקסים, נשיקות ♥

•לינוי •
אביתר קשר סביב עיניי מטפחת אדומה, לא יכולתי לראות לאן הוא לוקח אותי. הדבר היחידי שנותר לי הוא לסמוך עליו ולתת לו להוביל אותי.
אחרי כל צעד שאביתר הוביל אותי, ההתרגשות אצלי רק הלכה וגברה. הייתי כל כך סקרנית כבר לדעת מה אביתר מתכנן.
לא רציתי להתלונן כל הדרך, אבל כל כך רציתי לדעת כבר לאן הולכים.
“הכל בסדר, נסיכה?” שאל בדאגה.
“כן.” השבתי. “אנחנו נמשיך ללכת עוד הרבה?”
אביתר שתק. שמתי לב שגם הפסקנו ללכת. “אביה?”
“הגענו.” הוא אמר.
הוא הסיר את המטפחת האדומה מעיניי.
הבטתי לכל עבר, בחנתי כל פינה ופינה, עמדנו מול שער גדול. “א-איפה אנחנו?” שאלתי בבלבול.
“בואי.” הוא לקח את ידי ופתח את השער.
“רגע,” עצרתי אותו. אביתר הביט בי בשאלה. “ל-לאן הולכים?” שאלתי בחשש.
“את סומכת עליי, נכון?”
“תמיד.” מלמלתי.
“אל תדאגי.” הוא חייך חיוך מעודד. החזרתי לו חיוך ועברתי דרך השער.
שנינו נעמדנו מול דלת העץ החומה. “מה עכשיו?” שאלתי.
“עכשיו מחכים שמישהו יפתח אותה.” ענה בגיחוך. חייכתי חיוך קטן.
לפתע, הדלת נפתחה. בפתח עמדה בחורה בסביבות גיל העשרים לחייה, מוכרת לי כל כך.
“לינוי…” היא הביטה בי בחיוך ובעיניה בצבצו דמעות.
“אני…. אנחנו מכירות?” שאלתי בחשדנות.
היא הייתה כל כך מוכרת לי, הרגשתי שאני מכירה אותה. אבל… אבל לא זכרתי אותה.
“התגעגעתי אלייך נוני.” אמרה בחיוך.
נוני, יש רק אחת בעולם שקוראת לי ככה.
“אוריאן.” התנפלתי עלייה בחיבוק.
אוריאן היא בת דודה שלי, היא כמו אחותה הגדולה.
מאז… מאז שאבא ברח, לפני שלוש שנים. מאז לא ראיתי אותה.
אחרי שאבא ברח, לא רק הוא נעלם לנו מהחיים, גם כל שאר המשפחה.
“כל כך התגעגעתי אלייך.” מלמלתי אל תוך החיבוק.
“יואו, תני לי לראות אותך.” אוריאן הביטה בי בחיוך. “איזה יפה את.” היא העבירה את ידה בשיערי.
“אני יפה? תסתכלי על עצמך.” צחקקתי.
“תפסיקי.” היא צחקקה.
מדהים, גם אחרי שלוש שנים שלא נפגשנו, אנחנו ממשיכות בדיוק מאיפה שהיינו לפני שלוש שנים.- החברות הכי טובות.
אני לא כעוסת על אוריאן שהיא התרחקה ממני, אני מבינה אותה. לא הייתה לה ברירה אחרת.

נכנסנו אל תוך הבית, בחנתי את הבית בעיניי. שלושתנו התיישבנו בסלון. “אני, אני לא מאמינה שאני כאן.”
“אני לא מאמינה שאת כאן.” היא חייכה.
אוריאן היא כמו אחותי הגדולה.
לפני שלוש שנים, כשאבא שלי עזב. התחולל סכסוך במשפחה בעקבות העזיבה של אבא, המשפחה של אבא ניתקה איתנו קשר.
אף אחד לא באמת יודע את סיבת העזיבה של אבא.
אימא אסרה על אמיר ועליי לדבר עם המשפחה של אבא. וככה המצב נשאר במשך שלוש שנים.
“איך, איך מצאת אותי?” שאלתי אותה.
“זה לא שאני מצאתי אותך, אביה מצא אותי.” היא הסיטה את מבטה לאביתר.
“אתה עשית את כל זה בשבילי?” הבטתי בו בחיוך.
“זה לא הכל.”
לפני שהספקתי לשאול את השאלה שרציתי לשאול, צלצול הפעמון קטע את השיחה שלנו.
“אני אפתח.” אמרה אוריאן.
מה, מה קורה עכשיו?” שאלתי את אביתר.
“עכשיו השלב השני.” ענה בחיוך.
“שלב שני? אוקיי.” מלמלתי.
אחרי ההפתעה הראשונה אין כבר משהו שיכול להפתיע אותי. לפחות זה מה שחשבתי.
אוריאן חזרה לסלון, אבל היא לא חזרה לבד. היא הייתה יחד עם אבא. רגע, אמרתי אבא?

“לא, אין מצב.” נענעתי בראשי. “אני הוזה, נכון?”
“לינוצ’קה.” אני לא יכולה לתאר את מה שהרגשתי כששמעתי את השם הזה. שם החיבה שאבא נתן לי.
עברה בי צמרמורת כזאת בגוף, ניסתי להחזיק את הדמעות שעמדו לי בגרון.

***
“אבא,” ירדתי במדרגות עם ספר חשבון ביד אחת וביד השנייה עיפרון.
“היי לינוצ’קה, באת לראות כדורגל עם אבא?” אבא פרע את ראשי.
“אני צריכה עזרה בשיעורים.” השבתי.
“אויש, לינוצ’קה, אבא עייף.” הוא נאנח. “אולי תבקשי מאימא?” הציע.
“אימא אמרה לי לבקש ממך, שמספרים הם התחום שלך.” עניתי.
“אימא שלך צודקת.”
אבא נאנח וכיבה את הטלוויזיה. “בואי נראה מה הבעיה.” הוא סימן לי לשבת לידו על הספה.
“עמוד שלושים ושמונה, תרגיל שש.” פתחתי את הספר והראיתי לאבא את התרגיל.
“לרון היו שישה שקלים. הוא קנה סוכרייה בשני שקלים ומסטיק בשקל. כמה שקלים נשארו לרון?” אבא קרא את השאלה מתוך הספר.
“אם לרון היו שישה שקלים, והוא קנה סוכרייה בשתי שקלים ומסטיק בשקל, אז כמה כסף הוא בזבז?” שאל אבא.
“שתיים ועוד אחד, זה שלוש.” ספרתי דרך האצבעות שלי.
“שלושה שקלים.” עניתי.
“אז כמה כסף נשאר לרון?” שאל אבא.
“צריך להוריד משש שלוש.” עניתי.
“וכמה זה יוצא?” שאל אבא.
“שש פחות שלוש,” ספרתי שש אצבעות והורדתי מהן שלוש. “שלוש.” עניתי.
“כל הכבוד לינוצ’קה, גאונה של אבא.” אבא נשק לראשי.
***

“א-אבא.” קולי החל לרעוד. כמה זמן לא הוצאתי את המילה הזו מפי. ניסיתי להחזיק את הדמעות בעיניי, השתדלתי שלא לבכות.
הדבר שהכי רציתי לעשות עכשיו הוא לקפוץ על אבא בחיבוק ולחזור למה שהיינו פעם.
“אבא, זה באמת אתה?” שאלתי בקול רועד.
“לינוצ’קה,” הוא קירב אותי לחיקו וחיבק אותי.
“טוב, נראה לי כדאי שנשאיר אתכם לבד.” אמרה אוריאן בחיוך.
הסטתי את מבטי לאביתר, הוא חייך אליי חיוך מעודד. חייכתי אליו חזרה.
נותרנו רק אבא ואני. כמה התגעגעתי אליו, לאבא שלי. לחיבוק שלו. התאפקתי לא לבכות.
התנתקנו מהחיבוק אבל עדיין היינו קרובים. הסתכלנו אחד על השנייה. “לינוצק’ה שלי.” אבא הביט בי בחיוך.
“למה?” הרחקתי אותו ממני. “למה נעלמת לי?” התחלתי לפרוץ בבכי.
“קטנה שלי,” אבא העביר את ידו בשיערי.
“איפה היית כל הזמן הזה?” צעקתי. הוצאתי את כל הכעס והתסכול שהיו בי כל השנים.
“אני מצטער, ילדה שלי.”
“אתה בכלל יודע מה עבר עלינו כל הזמן הזה?” נלחמתי עם הדמעות. “לא, אתה לא יודע כלום.”
“אני כן, אני…”
“אתה לא יודע כלום, כלום!” צעקתי. “אתה יודע למה?”
“כי לא היית כאן.” עקצתי אותו.
“אני תמיד הייתי איתך, קטנה שלי.”
“איפה?” שאלתי. “בלב?” גיחכתי.
“אני יודע הכל, אני יודע על אימא, על אמיר. כל מה שקרה.” ענה.
“אם אתה באמת יודע הכל, אז אתה בטח יודע על מה שעבר עליי במשך השלוש שנים האלו.”
“שלוש שנים, שלוש שנים שאמיר ואני היינו צריכים לגנוב, לרמות, לשקר לכולם בשביל לפרנס את הבית. שטויות, מה אני מספרת לך את זה בכלל? אתה הרי יודע הכל.” צחקתי צחוק מזויף.
“לא הייתה ברירה, לינוצ’קה, הייתי חייב.” הוא התגונן.
“לא משנה מה תגיד, שום דבר שתגיד לא יצדיק את העבודה שעזבת את המשפחה שלך,”
“את צודקת, אם רק תתני לי צ’אנס להסביר אני…”
“להסביר?” קטעתי אותו. “מה יש כאן להסביר? אתה עזבת אותנו, הקמת חיים חדשים בלעדינו.” צעקתי.
“תני לי לנסות להסביר לך הכל, אחר כך תחליטי את בעצמך מה את רוצה לעשות עם המידע הזה.” אבא התיישב על הספה וסימן לי לשבת לידו.
“אין מה להסביר.” מחיתי. “אתה עזבת אותנו, את המשפחה שלך, עם כל החובות, ברחת והקמת לעצמך חיים חדשים.”
“אני לא רציתי לעשות את זה,פחדתי.” הוא אמר.
“אז מה, היו חובות. זו סיבה מספיק טובה לקום וללכת?” שאלה בחצי צעקה.
“לינוצקה, את צודקת. אני הייתי האבא הכי גרוע בעולם, אני פישלתי, הרסתי הכל.”
“הייתי אידיוט וטיפש, אין יום שאני לא מתחרט על מה שעשיתי.” ראיתי את החרטה שהייתה בעיניו.
“אז למה, למה לא חזרת?” שאלתי בבכי.
“בעיקר בגלל שהתביישתי, פחדתי מהתגובה שלכם.”
“אין לך מושג כמה אני מצטער, ילדה שלי.” אמר. “על הכל.” מחיתי כמה דמעות מלוחות מעיניי.
כל הכעס שהיה לי עליו במשך השנים, הכל התפוגג. את מקום הכעס מילאו געגועים ואהבה.
כל כך התגעגעתי אליו, לאבא שלי.
את העצב והמבט העצוב, החליפו חיוך ושמחה.
הרצון לקבל את המשפחה שלי חזרה, היה מעל הכל.,
“אני שמחה שאתה כאן.” חיבקתי אותו חזק.
“גם אני קטנטונת, גם אני.” הוא מלמל אל תוך החיבוק.
“תבטיח לי שמעכשיו אין יותר סודות ושאתה לא עוזב יותר.”
“מבטיח.” הוא חייך ונשק לראשי.

•אביב•
הסתכלתי על עצמי במראה, לבשתי שמלה לבנה קצרצרה, שיערי היה אסוף לצמה רופפת.
יופי, עוד כמה דקות כולם יגיעו, מאושרים, שמחים, מאוהבים ורק אני לבד. ממש אין לי כוח לשאלות של כולם.
הדבר הכי מדהים הוא שעד לפני עשרים וארבע שעות לידור ואני היינו יחד, היינו הכי מאושרים בעולם.
יכול להיות שכל זה בכלל תירוץ, יכול להיות שהייתי משחק בשבילו, שיגעון חולף.
מדהים כמה נאיבית אני יכולה להיות לפעמים, כשאני חוזרת אחורה למה שקרה לפני כמה שעות, אני באמת מרגישה שיצאתי דיי מטומטמת.
הוא שיקר לי, הוא אחראי לכל מה שקרה לי ואני כמו סתומה מוכנה לשכוח הכל, רק שיהיה איתי.
מדהים עד כמה אהבה עושה אותנו עיוורים…
“אביב.” קריאה שנשמעה ברחבי הבית קטעה את מחשבותיי.
“אני יורדת.” צעקתי אל חלל הבית.

“איפה כולם?” שאלתי את אימא. כשירדתי למטה אף אחד לא היה, מלבד אימא, אבא ואני.
“אביה ולינוי, יצאו. אליאור עם ירדן,” אמרה אימא.
“הבנתי.” מלמלתי והתיישבתי על יד השולחן.
רק רציתי לגמור עם היום הזה כבר. לשים את הראש על הכרית, לשקוע בשינה ולשכוח מהיום הזה.
לפתע, הדלת נפתחה. אליאור נכנס הביתה. לבד. הוא היה נראה עצבני.
“אליאור, עיוני, חשבתי שלא תגיע.” אימא ניגשה לאליאור.
“היו לי כמה עניינים.” הוא ענה והסתכל עליי.
“איפה ירדן?” שאלה אימא.
“היא… היא נסעה עם ההורים שלה למשפחה שלהם בצפון.” הוא ענה. הוא לא הוריד ממני את העיניים.
אוקיי. הוא יודע משהו, אני מרגישה את זה.
ארבעתנו נעמדנו סביב השולחן לקידוש. אבא קידש ולאחר מכן, עזרתי לאימא להגיש את האוכל וארבעתנו התיישבנו סביב השולחן.
כל הארוחה לא הכנסתי אפילו פירור לפי, שיחקתי עם האוכל בצלחת. “הכל בסדר, אביבי?” שאלה אימא. אליאור הביט בי בעיניים מכווצות.
“הכל בסדר.” שידלתי חיוך ודחפתי לפי בכוח כף אורז.
אני חייבת לדבר עם אליאור בתום הארוחה, זה ברור לי שהוא יודע משהו.

בסוף הארוחה פניתי את הצלחות מהשולחן ואליאור רחץ כלים.
עמדתי במטבח, חיכיתי שאליאור יסיים עם הכלים כדי שאוכל לדבר איתו. “אתה כועס עליי?” שאלתי אותו. לא יכולתי להתאפק, הייתי חייבת להבין מה עובר עליו ומה הוא יודע.
“אני אמור לכעוס עלייך?” הוא שאל.
“לא, לא נראה לי.” השבתי.
“אם לא, אז לא.” ענה ביובש והמשיך לרחוץ את הכלים.
שתקתי ובלעתי את רוקי. “אתה בטוח שהכל בסדר?” שאלתי שוב.
“למה, משהו צריך להיות לא בסדר?” הוא שאל.
“אתה מסתיר ממני משהו?” שאלתי אותו.
“את מסתירה ממני משהו?” הוא שאל.
“אולי מספיק לענות לי על כל דבר בשאלה?” ביקשתי.
“אני אפסיק אם תשאלי את מה רצית לשאול. ויש משהו אחר שרצית לשאול, לא?”
“מה אתה רוצה?” שאלתי. “אם יש לך משהו להגיד אז תגיד.”
“לא, אין לי מה להגיד לך, אביב.” הוא סגר את הברז, ניגב את ידיו במגבת ויצא מהמטבח.
נותרתי לבדי במטבח.
גם אם לפני כן היה לי ספק שהוא יודע משהו, עכשיו אחרי השיחה המאוד מוזרה שהייתה כאן, אני בטוחה שהוא יודע משהו.

“אפשר?” עמדתי בפתח חדרו של אליאור.
“כנסי.”
התיישבתי על המיטה שלו. במשך כמה דקות שתיקה שררה בנינו. “לידור ואני נפרדנו.” שברתי את השתיקה
“מצטער.”
“זה בסדר.” עניתי ביובש. “אני מניחה שהוא כבר סיפר לך.”
“מפתיע אותי שאת לא סיפרת לי כלום.” הוא אמר.
“לא רציתי להרוס לכם.” עניתי בכנות. “אתה כועס?” שאלתי.
“לא כועס, רק חבל לי שהיית צריכה להתמודד עם כל זה לבד.”
“יש לך מספיק בעיות להתמודד איתן גם ככה, אתה לא צריך גם אותי על הראש.” גיחכתי.
“פה הטעות שלך. את אחותי, רק אותך אני צריך על הראש שלי.” הוא חייך.
“אני אזכור את זה.” חייכתי.
“ואל תשכחי את זה אף פעם.” הוא משך אותי לחיבוק.
“אף פעם.” הנחתי את ראשי על כתפו וחייכתי לעצמי.

•לינוי •
“תודה.” הודיתי לאביתר בזמן שהיינו בחדר, הורדתי את נעלי העקב והנחתי אותן בצד. “על הכל.” הסטתי את מבטי אליו.
“את מאושרת עכשיו?” שאל.
“כשאני איתך כבר אני מאושרת, אבל עכשיו… עכשיו אני הכי מאושרת בעולם.” עניתי בחיוך.
“אני אעשה הכל בשביל שתהיי מאושרת.”
“אבא שלי צדק, אתה באמת מתנה. אני כל כך שמחה שיש לי אותך.” נשקתי לשפתיו נשיקה חטופה.
“אני אוהבת אותך.” אמרתי לאחר שהתנתקנו מהנשיקה.
“כמה?” שאל בהתגרות.
“מממ…. מעט מאוד.” התגריתי בו חזרה.
“מעט, הא?”
“בסדר, אז אני אוהב אותך יותר מעט מהמעט.” השיב..
“יש דבר כזה?” צחקקתי.
“כן, אני חושב שכן.” הוא ענה.
“איך אני חולה על השטויות שלך.”
“איך?” הוא התגרה בי.
“ככה.” עניתי ונישקתי אותו.
“מממ… טובה.” אמר בהתרשמות לאחר שהתנתקנו מהנשיקה. “אבל אני יותר.” הוא הצמיד אותי לקיר ושנינו נסחפנו לעוד נשיקה סוערת וארוכה יותר מהקודמות.
התחלתי לפתוח את הכפתורים בחולצתו של אביתר. “מה את עושה?” הוא עצר.
“מה נראה לך שאני עושה?” שאלתי בגיחוך.
“את בטוחה בקשר לזה, לינוי?” הוא שאל.
“יותר בטוחה מזה אין.” נישקתי אותו נשיקות קטנות באזור הצוואר.
“את רצינית?”
“לא, אני צוחקת.” עניתי בציניות. “ברור שכן.”
“כי, כי אם לחכות עם זה עוד קצת. את רוצה.” הוא אמר.
“תסתכל עליי, אני נראית לך כמו אחת שרוצה לחכות?” לאט לאט התחלתי לפתוח את הריצ’רץ’ משמלתי.
“אנחנו נוכל להפסיק מתי שתרצי.”
“האמת, אני עוד שואלת את עצמי מתי מתחילים.”
“ממש, עכ-שיו.” נסחפנו לנשיקה ארוכה ולוהטת מלאת תשוקה, משם העניינים התחממו יותר ויותר.
אביתר נישק אותי נשיקות קטנות בצוואר שגרמו לי לצחקק. “אני אוהבת אותך.” מלמלתי בין נשיקה לנשיקה.
“גם אני אוהב אותך.” אמר בחיוך.
זה בהחלט ערב שאני לא הולכת לשכוח הרבה זמן.

•אביב•
״אני בחיים לא אפגע בך, אביב״.
״אם רק היית יודע כמה אנשים אמרו לי את זה ומסתבר שהכל היה שקר אחד גדול״ סיפרתי.
״את צודקת. אני לא יכול לדעת מה יקרה איתנו בעוד חודש. למעשה אני אפילו לא יודע מה יקרה מחר.” הוא אמר. ״אבל, אני יכול להבטיח לך שאני אתן את המקסימום שלי לשמור עלייך.” הוא אחז בשתי ידיי והביט אל תוך עיניי.
הבטתי בעיניו הירוקות, הוא ממכר!
מה שאני אוהבת בעיניים של לידור זה כשברגע שמביטים בהן רואים את האמת, רואים את לידור האמיתי.
אני רואה לידור שאף אחד לא רואה. לידור שלי.
הנהנתי בראשי בחיוך, לידור חייך אליי חזרה. .
כרכתי את ידיי סביב צווארו והוא כרך את ידו סביב מותניי והתנשקנו.
***

מדהים כמה מילים יכולות להיות מטעות לפעמים.
איך שדווקא הבנאדם שהכי לא ציפינו שיפגע בנו, פוגע בנו הכי חזק מכולם.
התיישבתי על המיטה בחדר שלי, מדהים איך כל דבר מזכיר לי אותו. החלטתי לעשות קצת סדר בחדר.
גם כדי להסיח את דעתי וגם כי צריך לסדר מידי פעם.
פתחתי את ארון הבגדים שלי, הוצאתי כמה בגדים מהארון, קיפלתי והנחתי על מיטתי.
בין כל הבגדים נתקלתי בחולצה של לידור, הריח שלו עוד נשאר עליה. למשך כמה דקות הסנפתי את הריח שלו, הדבר היחיד שנשאר לי ממנו. הריח שלו.

***
“אתה מוכן?” שאלתי את לידור.
“רק עוד שנייה.” הוא ענה בזמן שהיה עסוק לפוצץ את עצמו בבושם.
“איח, חנקת אותי עם הריח הזה של הבושם שלך.”
“רגע, שאני אבין. את לא אוהבת את הריח?” שאל בפליאה. אני כתגובה צקצקתי בלשוני.
“איך לא?” שאל בתדהמה. “כל הבנות מתות עליו.”
“חשבתי שכבר הבנת שאני לא כמו כולן.”
“ברור שהבנתי את זה.”
“בכל זאת, דברים רעים על הבושם הזה עוד לא שמעתי עד שאת הגעת.” אני בתגובה עשיתי פרצוף חמוץ.
“סתם, יפה שלי. את יודעת שאני אוהב אותך.” הוא קירב אותי לחיקו ונשק לראשי.
“כן, אבל זה תמיד כיף לשמוע את זה שוב ושוב.” התגריתי בו. הוא חייך.
“רגע, שאני אבין, את באמת לא אוהבת את הבושם?” שאל.
“תראה, בקשר לזה… זה…” לפני שהספקתי להוציא מילה נוספת מפי לידור הצמיד אותי לקיר. “תבקשי סליחה.” הוא האיץ בי.
“לבקש סליחה?” התחכמתי.
“כן, העלבת את הבושם האהוב עליי.”
“אם כבר, מישהו צריך לבקש ממישהי סליחה, זה אתה ממני.” התגריתי בו.
“מה זה?” שאל בפליאה.
“מה שאתה שומע.” עניתי בהתגרות.
“את תבקשי סליחה עכשיו!”
“לא.” נענעתי בראשי.
“ל-לידור, ד-די.” צחקקתי כשלידור השכיב אותי על המיטה והתחיל לדגדג אותי.
“אני לא מפסיק עד שאת לא נכנעת.”
“כנראה זה יימשך עוד הרבה זמן.” צחקקתי.
***

“חולצה ארורה.” מלמלתי וזרקתי את החולצה על המיטה.
אולי לסדר את הארון זה לא כל כך רעיון טוב. חשבתי לעצמי.

***
לא ייאמן, המקום הזה מעלה בי כל כך הרבה זיכרונות נעימים מפעם.” אמרתי בחיוך. לידור לקח אותי לנמל.
בעבר היינו באים לכאן הרבה.
“כן… אני זוכר איך תמיד אליאור ואני אהבנו להעיף עלייך חולות ואז לברוח.”הוא צחק.
“היי!” אמרתי בקול פגוע. “היה לוקח לי שעות להתנקות מהחול המגעיל הזה.” אמרתי. לידור בתגובה פרץ בצחוק.
“אתה רע,”רטנתי.
“די, יפה שלי. קצת זיכרונות מפעם.” הוא משך אותי אליו לחיבוק מפייס.
ישבנו במשך כמה דקות על אחד הספסלים, השקפנו על הים.
“קר לך?” הוא שאל כשהבחין בגופי שהחל לרעוד מקור ובשיניי שנקשו. הוא הוריד את הז’קט שלו וכיסה אותי בו, השענתי את ראשי על חזהו.
“רגע, מה איתך?” שאלתי בדאגה. “שלא תתקרר.”
“כשאני איתך אין מצב שיהיה לי קר, כשאני איתך אני מרגיש חום בכל הגוף.”
***

מדהים, כל פינה שאני מסתכלת אני רואה אותו.
אני כל כך אוהבת אותו וכל כך מתגעגעת אליו.
פתחתי את המגירה שלי, הוצאתי הקופסה הסודית שלי מאז כיתה ג’. אני מחביאה בה את כל הדברים הכי חשובים שלי.
כמה תמונות של לידור ושלי היו בתוכה. המשך כמה דקות הסתכלתי על התמונות.
כמה מאושרים היינו.
“זה כל כך לא פייר!” מלמלתי וקימטתי את התמונות, זרקתי אותן לפח.
אני חייבת לשנות אווירה, לשכוח ממנו, הכל!

•לידור•
התיישבתי על המיטה שלי, ניגנתי קצת על הגיטרה. הראש עוד כאב לי.
לפעמים, במצבים כאלה שאני עצוב, מדוכא, עצבני, יש רק אחת שיכולה להבין אותי, הגיטרה.
אותה גיטרה שאיתי כבר מגיל שלוש עשרה.

״יופי דורי, אתה רואה לעשות כלים זה לא כל כך קשה.״ אמרה אביב בזמן שרחצתי את הכלים.
״כיף לך לראות אותי ככה, הא?״ שאלתי ברטוריות.
״איך ככה?״ שאלה בחיוך.
״סובל.״ עניתי.
לומר את האמת, אני לא אחד שאיי פעם עזר בעבודות בבית. אבל אני חושב שזה אף פעם לא מאוחר מידי להתחיל.
״ברור.״ היא חייכה.
״תמיד ידעתי שאת מתה עליי.״ התגריתי בה.
״מתה ממך יותר נכון.״ היא ענתה.
״טוב, את מתכוונת להמשיך להסתכל עליי עוד הרבה?״ שאלתי.
״אני יכולה ללכת אם זה מה שאתה רוצה.״ היא ענתה.
״לכי.״ התגריתי בה.
״אז ביי.״ היא הסתובבה ללכת ואני פרצתי בצחוק.
***

כמו שהחיים יכולים להפתיע אותך לטובה, הם יכולים לעשות בדיוק ההיפך.
עברו רק כמה שעות בלעדיה, אני משתגע.
אני מתגעגע אליה, אין דקה שאני לא חושב עליה. איפה היא, אם היא הספיקה להמשיך הלאה, בלעדיי.

***
״דורי?״ אביב קראה בשמי.
״מממ…״ המהמתי.
״אני אוהבת אותך.״ היא מלמלה. חייכתי לעצמי.
אולי זו לא הפעם הראשונה שאני שומע את המילים האלו יוצאות מפיה, אבל אני חייב להודות שזה מרגש כל פעם מחדש לשמוע את זה.
״גם אני.״ השבתי בחיוך.
״גם אתה מה?״ אביב הסיטה את מבטה אליי.
״אוהב אותך, מאוד.״ עניתי ונשקתי לשפתיה ברכות.
התנתקנו מהנשיקה, אביב השעינה את ראשה על חזהי. למשך כמה דקות שררה שתיקה, אבל שתיקה טובה כזאת.
“תראה אותנו, הייתי מאמין שזה מה שיהיה איתנו בסוף?” אביב שברה את השתיקה.
“האמת, ממש לא.” עניתי בכנות. “אבל מי אמר שאין הפתעות בחיים?”
***

אני כל כך אוהב אותה, אני לא רואה את החיים שלי עם מישהי אחרת שהיא לא אביב.
גם אם לפני כן היה את הסיכוי הכי קטן שנחזור, עכשיו אני יודע בוודאות שזה כבר לא יקרה. עדיף ככה.

***
״דורי,״ אביב העירה אותי ממחשבות.
״כן?״ הסטתי את מבטי אליה.
״אני שמחה שסיפרתי לך.״ היא אמרה.
״גם אני שמח.״ חייכתי. ״ותזכרי, שלא משנה מה, אני תמיד אהיה שם בשבילך.״ הזכרתי.
״אני יודעת.״ היא חייכה.
שמחתי לראות שאביב סומכת עליי. אני יודע כמה קשה היה לה לספר לי את זה.
שנינו הסתכלנו אחד לשנייה בעיניים, מחיתי עם אגודלי עוד דמעה שעמדה בעיניה, הנחתי את ידי על לחייה.
היא הקריבה את פנייה לפניי, עשיתי את אותו הדבר. שפתינו רפרפו זו על זו ותוך שניות אחדות שנינו נסחפנו לנשיקה.
***

אני זוכר את הנשיקה הראשונה שלנו, זו הייתה נשיקה עדינה ולא ממש ארוכה, אבל היה בה איזשהו ניצוץ.
כשחושבים על זה, אביב שינתה אותי. היא לימדה אותי מה זאת באמת אהבה, החודש שלנו יחד היה התקופה הכי יפה בחיים שלי.
את כל הטוב הזה שהיה לי, הרסתי. אני בעצמי, במו ידיי.
לא נשאר לי כלום יותר. את האהבה הכי גדולה שהייתה לי, איבדתי. לתמיד.
גם את החבר הכי טוב שלי איבדתי.
הדבר היחידי שנותר הוא הזיכרון.
את הסדק הגדול שנשאר לי בלב, אף אחת לא תצליח לחבר שוב מחדש.

כל הדרכים מובילות אלייך -פרק 51
דרוג הסיפור 5 | 9 מדרגים

תגובות (11)

את כותבת מהמם! גם לי הייתה את הבגרות בספרות והיא הייתה קלה (:

10/01/2015 20:03

ואווווו מדהים !!
את כל כך חייבת להמשיך .. אביב ולידור חייבים לחזור הם כל כך אוהבים אחד את השני

10/01/2015 20:50

תמשיכיי

10/01/2015 21:09

מהמםםםם , איזה תותחית פרק ארוך ומדהים!!! תמשיכיייי

10/01/2015 21:37

הצחקת אותי יש לך שם טעות כתבת עם לידור ואביב יחזרו שוב וסימן שאלה.
זה ממש לא ככה הם בסוף יהיו ביחד והזוג הכי יפהההה שייששש
תמשיכייי ❤️

10/01/2015 22:45

כוסאמק דיר בלאק הם לא משלימים (לידור ואליאור) תמשיייכייי

10/01/2015 23:16

יש לי הרגשה שלידור ואביב יהיו יחד, איזה חמודים אביתר ולינוי כל כך ריגש שהיא פגשה את אבא שלה, יצא לך פרק מושלם

11/01/2015 09:54

תמשיכי
<3<3<3

11/01/2015 09:55

יפה שלי, פשוט פרק מדהים !
פשוט אי אפשר להפסיק לקרוא!!
אני אומרת לך, צפוי לך עתיד דיי גדול עם הכתיבה חחח ;)
תמשיכי אהובתי! אני כבר מתה לדעת מה יהיה עם אביתר ולינוי, משהו באבא של לינוי מסקרן אותי. כאילו יש מאחוריו איזה סיפור!
לאב יו ♥

11/01/2015 17:12

לא הספקתי כלכך להגיב אבל עקבתי אחריי הסיפור וקראתי כל פרק ביום שהעלת אותו, אז ככה, אהבתי את הדרך בה מתחת את הקורא על מה יתרחש בפגישה שבין לינוי ואביה, הדרך בה אליאור גילה את האמת ואפילו את הדרך בה לידור ואביב נפרדו.
אני בהסתייגות פנימית עם עצמי, מצד אחד אני שמחה שהאמת נחשפה על ידי לידור, ושאביב לא שמעה זאת מדולב.
אבל מצד שני האמת הזו היא הגורם לפרדת הזוג האהוב עליי. וכרגיל הכתיבה יוצאת מן הכלל, מוטעמת, וישנו תוכן מעניין ומרתק .
בנוסף הפרק היה מאוד רגיש, התלוו אליו שירים עדינים שהכניסו את הקורא לאווירה המתאימה .
מחכה להמשך בכליון עניים .

11/01/2015 23:25

אחותתייי הגדוללההה הפרק יצצאא כלכך מושלםםם הזכרונות פשוט פרקווו אותתיייאניכלכך מאוהבת
מצטערת שרק עכשיו אני כותבת תגובה פשוט הארנבת שלי מתה ואני לא במצב הכיטוב ואני על 38 חום.
את כלכך מוכשרתת סיסס
וברור שגאהה
כלכך עצוב לי על לידור הם כאלה יפים יחד
תמשייכייי סיסושש
אוהבת המוניםם❤❤

13/01/2015 16:29
סיפורים נוספים שיעניינו אותך