כפילים – פרק 1 חלק ב’

I'mOk 10/07/2013 1115 צפיות 9 תגובות

*נק’ המבט של מאט*
בחרתי לשהות דווקא באי הנסיך אדווארד, בגלל שחשבתי שזה יהיה מקום אידיאלי לנופש מוצלח. ככה לפחות אמרו הפרסומות.
ידעתי שטעיתי, ברגע שהצלצול של פעמון בית הספר העיר אותי משנתי בשעה שמונה בדיוק. זה הולך להיות יום ארוך.
התמתחתי ונאנחתי קלות. הבטתי דרך חלון המרפסת שהיה פתוח לרווחה עוד מאמש.
כמה ציפורים צייצו מנגינות מורכבות מחוץ לחלון, וניתן היה לראות נחיל של נערים שועטים אל עבר בית הספר התיכון. המנגינה המעצבנת סוף סוף פסקה, ואחרוני התלמידים עברו דרך השער.
הילדים בקנדה ממושמעים יותר משחשבתי. אצלנו, בקליפורניה, גם אם היינו מגיעים שעה לאחר תחילת הלימודים, איש לא היה מבחין בכך.
זרקתי על עצמי חולצת טריקו ירוקה ומכנסי גי’נס וירדתי לארוחת הבוקר. חדר האוכל היה מלא באנשים. רובם היו שזופים. לפתע, פחדתי להתבלט בגלל העור הבהיר שלי . פסעתי בצעדים קטנים לעבר שולחן אוכל. היו שם מבחר מטעמים, החל מחביתות וגבינות וכלה בעוגות ומאפים.
העמסתי על הצלחת חביתה עם ירק ושני מאפים. בחורה בת גילי, שעמדה ליידי בחנה אותי בקפידה.
העפתי מבט חטוף ויכולתי להבחין שגם היא הייתה שחומת עור, ושערה היה צבוע בבלונד פלטינה. מצמצתי בחוסר עניין וחזרתי אל האוכל שלי. “מישהו כאן רעב,” היא אמרה בהתלהבות. גיחחתי קלות. מבט אחד על צלחתה ,שיווה לה מראה של שדה שכולו דשא. הבחורה העמיסה על הצלחת שלה בעיקר ירקות ועלים מוזרים. “אני אלכס,” היא אמרה כשראתה שאני שותק. “אני מאט,” עניתי שלחתי לה את ידי והיא לחצה אותה בחזרה. “אני רואה שאת מגדלת שדה, בתוך הקיבה,” אמרתי את הדבר הראשון שעלה לי לראש. והוא היה מטופש. אבל בכל מקרה לא התעניינתי בבחורה הזאת, למרות שהיא הייתה מדהימה ביופיה, לא ניסיתי להרשים אותה.
“שומרת על הגזרה,” היא השיבה בחיוך, למרות העקיצה שלי. “כן כן, בטח, גזרה זה חשוב” אמרתי ונתתי ביס במאפה שהיה בצלחת שלי. היא צחקקה קלות. הצחוק שלה התחיל לעצבן אותי. “אני חושב שאני אלך לשבת,” אמרתי והתקדמתי לעבר שולחן. “הו, בסדר. איפה יושבים?”
היא ביטאה את המילה ‘יושבים’ באותה מהירות כמו שביטאה את שאר המילים, אבל משום מה, היא נשמעה כאילו היא משכה אותה במשך חמש דקות לפחות. כמו בהילוך איטי. נשמתי עמוקות.
‘זאת רק ארוחת בוקר מאט, אתה תשרוד את זה’ . ניסיתי לעודד את עצמי בלב, אך לשווא.
התיישבנו לייד שולחן ריק והתאמצתי לבלוע כמה שיותר אוכל בבת אחת. אלכס פלטה בליל מילים שלא הספקתי לעקוב אחריו. אחרי שאכלתי את החביתה שלי כמו חיית פרא, ניגבתי את פי במפית. “אני ממש חייב לעוף” אמרתי וקמתי בזריזות. “אה. אוקיי,” אלכס השפילה את מבטה במין אכזבה. לא ידעתי איך לעודד אותה, לכן רק ברחתי מהחדר מהר ככל שיכולתי. עליתי בחזרה לחדר שלי ונשכבתי שוב על מיטתי, בניסיון לחלום בהקיץ. כמובן, שהדבר לא התאפשר לי, שוב. הטלפון בחדרי צלצל . “מאט ראיין?” קול של בחורה נשמע מהקו השני. “מדברים מההנהלה,” נשמתי עמוק. כמה גרוע זה כבר יכול להיות? “מסרת לנו חשבון בנק שברצונך לשלם בעזרתו, אך, אין בידך סכום מספיק על מנת לשלם על שהייה של חודשיים במלון.”
“מה את בעצם אומרת?” שאלתי
“שאם לא תמצא דרך לשלם לנו, עד סוף החודש הבא, תצטרך לעזוב את המלון” היא ענתה בחוסר סבלנות.
“רגע, את אומרת שאני צריך למצוא עבודה ?!”
“לא אכפת לנו איך תשלם. העיקר שתשלם. להתראות.” השיחה התנתקה.
התיישבתי ליד עדן החלון וניסיתי לחשוב על אפשרויות לעבודה, כשלפתע, התמקדה תשומת ליבי בבית הספר ממול. “הו,לא” מלמלתי לעצמי.
כעבור חמש דקות, מצאתי את עצמי בכניסה לתיכון שרלוט. פסעתי פנימה. בית הספר היה ענק והסתבכתי במציאת דרכי אל המזכירות. כשלבסוף מצאתי אותה, פקידה בגיל העמידה שאלה אותי אם אני צריך עזרה.
“כן בבקשה” עניתי בניסיון להשאיר רושם טוב.
“אתם מחפשים עובדים אולי?” שאלתי בחיוך.
“האמת היא…” היא חיפשה דבר מה ברשימה שהייתה מונחת על השולחן, ואמרה “או” כשמצאה.
“עובדי ניקיון”. באמת ?! עובדי ניקיון?! לא יכלתי לחשוב על עבודה יותר גרועה. אבל, זו הייתה האפשרות הכי קרובה שלי.
רק כשהמזכירה אמרה שוב “אפשר לראות כרטיס עובד בבקשה? ” נזכרתי שבעצם, אין לי כרטיס עובד, חוץ מהכרטיס שהגיע עם אשרת העבודה של סקוט. שלפתי אותו מארנקי והושטתי לה אותו.
דקות ארוכות היא בחנה את התמונה על הכרטיס, ואז הביטה בי, ושוב הביטה בתמונה, ובי.
“אתה בטוח שזה אתה?” היא אמרה בקול צרוד.
“ברור! אהמ.. לפני הדיאטה.. את יודעת…” פלטתי את הדבר הראשון שעלה בדעתי, והוא כמובן היה מטופש. “אה.” היא אמרה והנהנה בראשה. “אז, סקוט ווילסון, ברוך הבא לצוות העובדים של שרלוט היי. אתה מוזמן להתחיל כבר עכשיו”.
“תודה לך…” השתהיתי כי לא ידעתי את שמה.
“קלריס” היא עזרה לי.
“קלריס” חזרתי אחריה.
“בחור נאה” היא מלמלה למזכירה שישבה לידה בעוד שיצאתי מן המזכירות. זקנות מתות עליי.
חדר השרת היה סמוך למזכירות, לכן לא התקשיתי למצוא אותו. כשהדלקתי את האור, נבהלתי למראה בחור כהה עור, שישב בפינת החדר ושתה מבקבוק בירה. הוא לא הופתע לראות אותי.
“אתה מנקה חדש?” שאל בחוסר עניין
“כן, מאט ” השבתי. “מי אתה?”
“ניקו. השותף שלך” הוא התרומם על מנת ללחוץ את ידי.
הוא נראה עייף מהעבודה ושערו הארוך, הקלוע בצמות, התפרע על ראשו. נראה כי ניקו העביר את רוב הזמן שלו בחדר הזה.
“אתה מבלה כאן הרבה? ” שאלתי
“רק בהפסקות” הוא קרץ אליי.
“אוי, איפה הנימוסים שלי? רוצה בירה?” הוא הצביע לעבר ארגז בפינת החדר, שכנראה היה מלא כולו בבירות לא ממותגות, כמו האחת שהוא שתה.
הנדתי בראשי לשלילה. צלצול בית הספק נשמע, וניקו השליך את הבקבוק הריק חזרה אל הארגז.
“ההפסקה הסתיימה” הוא אמר בעוד שזרק מטאטא לכיווני.
“אני אתחיל בכיתות י’ הזוגיות, ואתה באי זוגיות” הוא אמר כשעלינו במעלה המדרגות. לפי התיאור של ניקו, כנראה יש בבית הספר הזה יותר כיתות משחשבתי. זאת כנראה גם הסיבה למיעוט העובדים במקום.
נכנסתי לכיתה י’ אחת, והיא עדיין הייתה מלאה בילדים שאספו את חפציהם לקראת החזרה הבייתה. בחורה בעלת תיק אדום משובץ, ושיער חום שופע, עמדה אל הגב אליי ומבטה עקב אחרי נער. הנער היה גבוה ביותר, ומבנה גופו היה דקיק. היה לו שיער חום ותספורת דיי עלובה שלא מצאה חן בעיניי.
“בק! אתה בא?” קראה אליו הנערה, בזמן שסידר ספרים בלוקר שלו.
“כן! רגע אחד! ” ענה לה בק בצעקה מהקצה השני של החדר.
“אני הולכת!” היא צעקה אליו בחזרה בעוד שצעדה אחורה. באיזשהו שלב, היא נתקלה בי.
“אוי סליחה..” מלמלה.
“זה בסדר” עניתי. היא בטח נבהלה מקולי הלא מוכר כי הסתובבה אלי בחדות.
היא הייתה מדהימה ביופיה. מהפנטת. היו לה תווי פנים חדים וברורים, עיניים ירוקות ושפתיים מלאות. היא נראתה עדינה ושברירית כל כך. היא הייתה ללא ספק, הנערה בת השש-עשרה הכי יפה שראיתי איי פעם.
“אה.. אתה המנקה החדש?” היא שאלה לבסוף וגרמה לי להפסיק לבהות בה . הנהנתי כתשובה.
“מה קרה לקודם?” שאלתי בסקרנות .
“נפטר מעבודת יתר” היא צחקקה. לא ידעתי אם זו הייתה בדיחה, אבל צחקתי בכל זאת.
“היי נינה,” בק התקדם לכיוונה. “זה בסדר אם אני אלך עם אפריל?” הוא שאל בתמימות.
“ברור” היא ענתה וקולה נשמע כאילו החניקה בכי.
לא ידעתי איזה מידע לעכל קודם, ששמה הוא נינה, או שהבחור שהיא אוהבת הוא אידיוט מוחלט.
הכיתות התרוקנו אט-אט מתלמידים עד שלבסוף, כולם הלכו הבייתה. בחצי השעה האחרונה, הספקתי לנקות שלוש כיתות אי זוגיות מתוך שלושים הכיתות. צדקתי לגבי גודל בית הספר, הוא באמת היה ענק.
תהיתי כמה כיתות ניקו כבר הספיק לנקות, ובנתיים עליתי קומה לנקות את השרותים.
בכניסה לשרותים הבנות, על הרצפה, נח תיק אדום משובץ. ידעתי שהוא שייך לה. האם הסתגרה כל הזמן הזה בשרותים? בכל זאת, לא יכולתי להגיד או לעשות דבר שינחם אותה, כי כל מה שידעתי עליה היה שהיא תלמידת כיתה י’, וכל מה שידעה עליי זה שאני המנקה.

כפילים – פרק 1 חלק ב’
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (9)

המשךךך :)

11/07/2013 00:21

בקרוב ( :

11/07/2013 03:41

מה אני כבר יכולה להגיד?!
כייף לי לקרוא, זה מעניין, זה כתוב טוב…סוף כתיבה באתר הזה שראויה שיקראו לה כתיבה! אין מה לעשות אני פשוט קוראת את זה בחיוך, והצורה שבה את כותבת, ההומור שלך גרם לי לחבב את הדמות הראשית תוך מעט זמן!
אז.. תמשיכי בקרוב פליז :*

11/07/2013 07:16

מה אני כבר יכולה להגיד?!
כייף לי לקרוא, זה מעניין, זה כתוב טוב…סוף כתיבה באתר הזה שראויה שיקראו לה כתיבה! אין מה לעשות אני פשוט קוראת את זה בחיוך, והצורה שבה את כותבת, ההומור שלך גרם לי לחבב את הדמות הראשית תוך מעט זמן!
אז.. תמשיכי בקרוב פליז :*

11/07/2013 07:16

אומייגאד תודה (: את לא מבינה כמה כיף לשמוע!

11/07/2013 10:32

זה כל כך יפה
אבל מה עם היילי?
תמשיכי!!!

11/07/2013 11:15

וואו!
במילה אחת: כישרון.
יש לך את זה =]
כתוב מעניין, וזה סוחף את הקורא עם כל העניין של מאט.מחכה להמשך.

11/07/2013 14:44

וואווו מהמם…תמשיכי מהר פליז…

11/07/2013 17:25

תודה לכולם ! (: ומאיה היילי היא רק דמות משנית לא ככך יסופר עליה

12/07/2013 04:16
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך