RedAngel
פרק שני:)

לילות הדממה (2)

RedAngel 05/06/2019 71 צפיות אין תגובות
פרק שני:)

הם נשארו שם זמן מה. ישובים אחד על יד השני, כשראשה מתחפר אל שקע צווארו וסנטרו שעון על קודקודה. הם דיברו בשקט.
לא על החתונה אלא על חייהם.
הקשר ביניהם היה קשר משונה במקצת.
כיוון שארתור היה חברו הטוב ביותר של אדוארד, בעצם חברו היחיד, הוא היה ליולי מעין עוד אח גדול במשך כל השנים.
היא הרגישה פתוחה לידו, כאילו היה לא צריכה להסתיר דבר, ושהוא תמיד יקשיב לה ולא ישפוט.
והוא גונן עליה מכל דבר שרק יכל. הוא ראה מעבר למסיכה שלה. מסיכת הליידי שמתכחשת להיותה כזו. היא התעקשה ללכת עם מכנסיים ועם שיער משוחרר-דבר שנשים רגילות היו נכנסות לכלא בעקבותיו.
היא העמידה פני אדישה וקשוחה. אבל ארתור הצליח לראות את הנערה שהיא באמת. היוליה שפחדה ללכת לישון. זאת שהצטערה על כך שהיא אינה פשוטת עם, וזו שהיא כל כך תמימה ופגיעה למרות שהיא מקרינה אחרת.
מאז ומתמיד הם היו שלישיה.
אף פעם הבנים לא הרגישו שהם לא רוצים להיות בחברתה.
אביו של ארתור, המלך תומאס העריך את אדוארד עד מאוד ואף הציע לו להיות אחד מהאבירים שלו עד שירש את תואר הלורד מאביו. יוליה תמיד נהגה להיות מנומסת, אבל לא יותר מדי, ותמיד הצליחה לשעשע את המלך בפרץ המילים ללא ריסון שיצאו לה מהפה.
ארתור פחד. הוא היה הלוחם הכי טוב בממלכה. הוא היה יורש העצר היחידי.
והוא פחד כל כך.
הוא פחד ממות אביו. ממותו שלו ללא יורשים. הוא פחד ממה שיקרה לנתיניו האומללים אם הממלכה תיפול בידיים זרות.
הוא פחד מהאחריות העצומה הזו.
אבל כשישב על יד יוליה, ושיחק בתלתל אדמוני של שערה, הוא הרגיש כאילו הכל עומד להיות טוב.
כאשר השמש החלה לשקוע הם עלו על סוסיהם ורכבו צד אל צד אל כיוון הטירה. שם באמת חייהם עומדים להסתבך.

השערים נפתחו לעברם והשומרים בכניסה הנהנו כלפיהם בהערכה.
ארתור שלח אליהם חיוך קטן, ויוליה רק בהתה בדרך שלפניה.
כשהגיעו לאורוות ארתור ירד מסוסתו והושיט את ידו אל יוליה כדי לעזור לה לרדת, והיא לקחה את ידו למרות ששניהם יודעים שהיא מסוגלת לעשות את זה לבד.
זאת הייתה מן נחמה כזאת. להיעזר אחד בשני, כשכל השאר מתמוטט.
נישואים של בני מלוכה הם אף פעם לא פשוטים. הזוג נאלץ להתחתן בפומבי, לחוות את הלילה הראשון שלו מול המשפחה, ולעמוד בציפיות של הבאת יורש מלכותי לממלכה.
גם חיי הנישואים של הזוג המלכותי אינם פשוטים..
למלך יש חובות גדולות שגורמות לו להיעדר רבות. במלחמה הוא צריך לעמוד בראש. תחושת מתיחות גבוהה בכל רחבי הארמון.
ארתור השפיל את עיניו כאשר חשב על כל זה.
זה לא מגיע לה.
אם הוא רק היה יכול להיות בן כפר. שהיה בוחר לו ביריד המחול את הנערה שמצאה חן בעיניו, הוא היה מבקש מאביה את ידה והם היו מתחתנים בפשטות וחיים באושר.
אבל זה לא היה בשליטתו, ולפני שהספיק לשים לב הם הגיעו אל דלתות הטירה, שם עמד אביהם של יוליה ואדוארד וחיכה.
“שלום לך לורד לואיס”, ארתור נעמד בפניו.
“שלום לך הוד מלכותך”, הוא קד קידה קטנה ואז החווה כלפי ביתו. “יוליה,” הוא הביט בה, חוקר את הבעת פניה.
היא המשיכה לבהות בחלל.
רק לאחר שחזר על שמה וארתור נגע במרפקה בעדינות היא התנערה ענתה לו. “כן אבי,” אביה נאנח.
“אני מניח שהחדשות האלה השפיעו עלייך קשה” הוא מלמל בעצב. “אני מצטער שלא סיפרנו לך. אני והמלך חשבנו שככה נכון לעשות”.
היא הנהנה בשתיקה.
“היא תהיה בסדר,” אמר ארתור ועינייו החומות הסתכלו אליה בתחינה שכך יהיה.
“אם כך כבוד יורש העצר, אלווה את ביתי את חדר האוכל. ארוחת הערב מחכה לה.” אמר לורד ג׳יימס.
“אני אחזור לארמון. אבי ודאי מחכה לחדשות.” ארתור הזדקף. נשק ליוליה על מצחה ברכות והסתובב בחזרה אל האורוות.

לילות הדממה (2)
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך