RedAngel
פרק שלישי:)

לילות הדממה (3)

RedAngel 05/06/2019 59 צפיות אין תגובות
פרק שלישי:)

הארמון שקק חיים.
ארתור הניח למנהלת המשק לבצע את כל התכנונים לחתונה. הוא לא הבין בדברים האלה וגם זה לא היה מתפקידו להתערב.
החודשים האחרונים עברו בתערובת של רגשות.
מצד אחד לחץ ופחד מהשינוי בחייו שקרב לבוא.
ומצד שני ציפייה חסרת סבלנות להרגשה של לאחוז אותה בזרועותיו בידיעה שהיא שלו.
הרגשות שלו כלפיה היו לא ברורים מבחינתו.
עד עכשיו הוא הרגיש כאילו היא אחותו הקטנה שעליה הוא צריך לגונן, ואילו עכשיו הוא החל לראות אותה בצורה אחרת.
להסתכל על תנועותיה החינניות בצורה שונה. לפתע הוא החל לראות את יופיה הפשוט והמרשים.
את הדרך שבה היא מנהלת את חייה ושהיא מתנהגת כלפי אנשים.
פתאום הוא החל להתרגש מכך שהיא זאת שאיתה הוא עומד לבלות את שארית חייו.
הוא בילה כל שניה שהייתה לו איתה.
בין ישיבות לישיבות, הוא הלך לחדריה שעברו לארמון בתור הארוסה המלכותית ופשוט הקשיב לה.
הקשיב לה מנגנת,
מדברת,
שרה,
צוחקת,
לוחשת.
פשוט הקשיב.
והלב שלו פירפר חרישית ברגש שהוא לא היה יכול אלא להתחיל להרגיש.
כשהוא דיבר על זה עם אדי, הוא רק חייך ואמר שידע שזה יקרה.
“למה אתה מתכוון?” הוא שאל אותו,
“לכך שהיא באמת מושלמת, אי אפשר שלא להתאהב בה”, אדי משך בכתפיו.
“אני שמח שלפחות זה אתה ולא אחד מבני האצילים הנפוחים האלה” הוא טפח על שכמו של ארתור בחיבה.
ארתור שתק.
“זה מפחיד” הוא אמר לבסוף.
“אני מפחד לפגוע בה, אני מפחד שלא יהיה לה טוב בארמון, שאני לא אהיה בעל טוב לה. שאני לא אוכל לתת לה את כל החופש שהיא צריכה.” הוא השפיל את מבטו.
“תדבר איתה על זה” אדי הביט בעיניו, “אני חושב שהיא תבין”.

והוא הלך ודיבר איתה.
הוא יצא איתה לרכיבה היומית.
לקח איתו סל לארוחת הערב והודיע למשרתו ג׳ים שהוא אינו מתכוון לחזור בקרוב.
הם רכבו בשתיקה. כל אחד שקוע במחשבותיו.
לבסוף, כאשר הגיעו אל קרחת היער שלהם ארתור הושיט את ידו כדי לעזור ליוליה לרדת מגב הסוס, וראה שלחייה שטופות דמעות, וכנראה בכתה כל הדרך.
הוא משך אותה לחיבוק מנחם ודמעותיה הרטיבו את אפודתו. הם התיישבו על יד גזע העץ שלהם והביטו סביבם.
ארתור לא התכוון ללחוץ עליה לדבר, אבל הוא ידע שהיא תפצה את פיה בשלב מסויים.
“זה לא מה שרציתי” היא לחשה.
“אני יודע” הוא הביט בה.
“אתה יודע מה רציתי, רציתי להיעלם ולהתחתן עם איזה כפרי שאני אוהב והוא יאהב אותי באמת. רציתי פשטות. רציתי שקט ומרחק מעיניי כולם הצופות בי.
רציתי חיים אחרים”, היא התייפחה.
ארתור שתק. לא היה לו כל מילים בכדי לנחם אותה. הוא רק קירב אותה אליו וחיבק אותה בזרועו.
“אני לא רוצה לגור בארמון, אני לא רוצה להיות המלכה,
אני לא רוצה שכולם יבחנו כל צעד שלי, או שידרשו ממני להביא ילדים.
אני לא רוצה להיות האישה שצריכה לציית לבעלה, אני לא רוצה להיות האמא שלא מגדלת את ילדיה.
אני לא רוצה להתחתן מחוזה ולא מאהבה”. דמעותיה החלו להתייבש ובשלב זה כבר הכעס דיבר מתוכה.
“היי היי,” הוא התיישב ממולה, מכריח אותה להביט בעינייו.
“אני גם לא רציתי את זה.
בחיי שלא רציתי להיות יורש העצר, אבל ככה נולדתי.
אף פעם לא רציתי לגור בארמון, או להיאלץ לבצע החלטות קשות אבל אלה דרישות התפקיד.
אף פעם לא רציתי לפחד מהאפשרות שאפגע באשתי.
כי אף פעם לא עלה בדעתי שהיא תהיה מישהי שאני מכיר. מישהי שאכפת לי ממנה.” הוא ניסה להעביר לה את רגשותיו במילים ודרך עיניו.
“אני לא יכול להבטיח לך שום דבר. כי אני באמת מפחד לפגוע בך.
אני מפחד שאני אשאיר אותך לבד לתקופות ארוכות.
שלא אוכל לספר לך דברים, שהילדים שלנו יכירו את אבא שלהם מהארוחות המשותפות פעם בשבוע.
אני מפחד שתכעסי עלי, שתביני כמה אני לא חזק כמו שאני נראה, אני מפחד מכל כך הרבה דברים.
אני מפחד שאולי לעולם לא תצליחי לאהוב אותי” הוא סיים בקול רועד, דברים שאף פעם לא סיפר לאיש.
עיניה הוצפו דמעות שוב, הוא הכיר אותה שנים וחוץ מאשר פעם אחת הוא מעולם לא ראה אותה בוכה. הוא הצטער על כך שהוא זה שגרם לה לבכות.
היא הצטופפה לצידו. הניחה את ראשה שמתאים בשלמות אל שקע צווארו והחלה לדבר.
“הבנתי את כל הדברים האלה ברגע שאד אמר לי שאנחנו הולכים להתחתן.
ידעתי שזה לא עומד להיות קל וכמו שאתה רואה עלי אני גם מאוד מפחדת.” כף ידו הגדולה עטפה את שלה בתמיכה,
“אני אולי עכשיו מתפרקת, משתפת אותך בפחדים שלי, שלנו. אבל אנחנו שנינו חייבים להבין דבר אחד, שאנחנו צריכים לעבוד ביחד.
אם יש לנו פחד ממשהו, אנחנו לא ננוח עד שנפתור אותו, ואם קשה לנו משהו אנחנו נתמוך אחד בשני.
אנחנו נצליח. אני מאמינה בנו.” היא הנהנה בסוף דבריה, כאילו מאשרת את אשר אמרה.
ארתור הביט בעיניה הירוקות-תכולות שהביטו בתמימות ותקווה וליבו הלם במהירות.
הוא רכן אליה ונשק לה ברכות על מצחה, ואז השאיר את סנטרו על קודקודה.
היא ליטפה את גבו במעגלים.
הוא רצה להישאר ככה לנצח.
“אני חושב שאני אוכל לאהוב אותך” הוא מלמל והרים את ראשו כדי שיוכל לשוב ולהביט בעיניה.
הוא רכן אליה שוב ונשק לה בעדינות על שפתיה, נשיקה רכה וקצרה.
כשהתנתקו הוא אמר, הפעם יותר בביטחון.
“כן, אני בטוח שאוכל לאהוב אותך”.

לילות הדממה (3)
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך