Sh.Sh
היי כולם! פיניתי קצת זמן והצלחתי לעלות את פרק 11 מקווה שתהנו!!!

לילי פרק 11

Sh.Sh 04/10/2019 63 צפיות אין תגובות
היי כולם! פיניתי קצת זמן והצלחתי לעלות את פרק 11 מקווה שתהנו!!!

***
התעוררתי בפנים לחות כשלשונה החמימה מלקקת את פניי.
“בוקר טוב גם לך קוקי” הבטתי על פנייה הקטנות כשזנבה הקטן מכשכש בשמחה לראות שהתעוררתי.
“כמה זמן את כבר ערה?” שאלתי בחיוך יודע שהיא לא יכולה לענות לי.
נבחה קוקי את התשובה, חייכתי בשל העובדה שהיא אכן מגיבה לי.
“מה שלומך חמודה?” ליטפתי את פרוותה הרכה צופה בה קופצת בשמחה ומלקקת את כולי.
“עכשיו אני חייב להתקלח!” התרגזתי, אך עם חיוך על פניי, איך אוכל אי פעם לכעוס על היצור החמוד הזה?
זינקתי על שתי רגליי מהמיטה, קוקי מידי אחרי, מסתובבת בין רגליי, מנסה למשוך את תשומת ליבי.
“קוקי, די” ציוותי, אך היא לא חדלה.
התקדמתי אל כיוון האמבטיה שבחדרי, מרגיש את פרוותה הרכה לנגד רגליי, מקרקרת סביבי.
החמימות של פרוותה פסקה, הבטתי אל כיוונה, צופה בה חופרת בארגז המשחקים שלי וחזרת בחזרה כשכדור אדום אל בין שיניה.
“לא קוקי” ציוויתי “אנחנו לא משחקים עכשיו, אני הולך להתקלח ואת הולכת לחכות שאסיים כמו ילדה גדולה”.
קוקי נעצרה, התיישבה על השטיחון האפור שבחדרי, מניחה את ראשה אל בין רגליה הקדמיות ומייבבת.
קשה לי לשמוע אותה בוכה.
“קוקי, קומי”.
היא נעמדה על ארבעת רגליה בזינוק מכשכשת בזנבה, שמחה הצליחה להשיג את מה שרצתה.
לקחתי את הכדור האדום שהיא הניחה בין רגליי וזרקתי אותו לכיוון השני של החדר, כמה רחוק שיכולתי.
קוקי רצה להביא את הכדור ובינתיים אני רצתי אל המקלחת, עברתי את הווילון הנמצא במקום דלת האמבטיה, פתחתי את ברז האמבטיה, מכוון את המים כרצוני, סותם את חור הניקוז בעזרת המכסה הלבן המיועד לכך, מחכה שהמים החמימים ימלאו את האמבטיה.
נביחה נשמע אל מאחורי הווילון.
“מה את רוצה?” שאלתי נאנח.
היא נבחה בשנית.
ניגשתי לראות מה הכלבה הזאת רוצה כבר וגיליתי שהיא בסך הכל מצאה את הכדור ורצתה שאזרוק לה אותו שוב, אז כך עשיתי, זרקתי כמה רחוק שרק יכולתי, על מנת להעסיק אותה קצת בזמן שאני אתקלח.
לקחתי חולצה לבנה, מכנסיים אפורים המגיעים עד לברך ותחתונים כחולים.
נכנסתי אל חדר האמבטיה, מחכה בקוצר רוח למקלחת החמימה שתוריד את רוקה של קוקי ממני.
טליתי את הבגדים על הוו וכך גם את המגבת, פושט את בגדיי בנמרצות, מוסיף קצת קצף אמבט בניחוח לבנדר, ומזנק אל תוך האמבטיה החמימה.
נביחה נישמע אל מעבר לווילון, קוקי יודעת שאסור לה להיכנס למקלחת בלי רשות, לכן חיכתה מחוץ לחדר אמבטיה.
“מה את רוצה שוב?” כמעט וכעסתי.
יבבות בכי נשמעו.
נאנחתי, מניח את ראשי על שפת האמבטיה, מתוסכל “טוב תכנסי ותשבי על האסלה!”
ראשה הקטנטן הציץ אל מתחת לווילון בחריץ קטן שנוצר מהרווח של הווילון שכמעט מגיע עד לרצפה, מהססת, אך נחושה. היא הרימה את ראשה בגאווה מזנקת על גבי מושב האסלה הסגור, לשונה זולגת אל מחוץ לפיה ועיינה מביטות בי.
“מרוצה?” שאלתי מביט אל תוך עיניה החומות.
קוקי נבחה בתגובה מכשכשת בזנבה, גלגלתי את עיניי נאנחתי משעין את ראשי אחורה בשנית, עוצם את עיניי, נותן לריח הלבנדר הנעים להציף את כולי.
משב רוח חמים אך קריר בו זמנית פגע בפניי.
פקחתי את עיניי, קופץ אחורנית מים נשפכו קצת על רצפה, ברגע שקלטתי את קוקי עומדת מולי,
קרוב מאוד…
“מה את עושה?!” כמעט וצעקתי לנוכח הבהלה שגרמה לי.
קוקי יבבה, אך אותי זה לא עניין, היא צריכה ללמוד.
“לכי לשבת על האסלה!” ציוותי מרים את קולי במקצת על מנת לחנך אותה, היא עוד גורה היא צריכה להבין וללמוד.
יבבותיה התחזקו.
נאנחתי, קמתי מהאמבטיה כשקצף האמבט מכסה את כולי, הרמתי את קוקי בידיים רטובות, מרטיב את פרוותה שמכוסה כעת בקצף אמבט, מניח אותה על מושב האסלה.
“קוקי” התכופפתי על מנת להסביר לה “את לא יכולה להיכנס למקלחת איתי, את תקבלי את המקלחת שלך כשאני אסיים.
היא הניחה את ראשה על המושב בעצב.
חזרתי אל האמבטיה, עצמתי את עיניי בשנית, נושם עמוק, מנסה להירגע שוב.
נתז מים פתאומי השפריץ לכל כיוון, פקחתי את עיניי בבהלה מביט על הכלבה הרטובה ששוחה לה באמצע האמבט וראשה מכוסה כולו קצף.
“קוקי!!” התעצבנתי, טוב, כנראה שמקלחת שקטה לא תהיה היום חשבתי לעצמי, לקחתי את השמפו מקרצף את ראשי, לקחתי את הסבון גוף וקרצפתי את גופי, צופה בקוקי נהנית מהמים החמים בכך ששחתה סביבי והשפריצה עם כפות רגליה הקדמיות את המים לכל כיוון, מכסה כמעט את כל ריצפת חדר האמבטיה במים וסבון.
שטפתי את ראשי וגופי במהירות, יוצא מהאמבטיה מנגב את ראשי וגופי ולבסוף קושר את המגבת על מותניי מכין את עצמי למקלחת של קוקי.
שלפתי את הסבון המיועד לה מהארון הנמצא מתחת לכיור, שופך כמות נדיבה על גבה, מוציא את מכסה הניקוז על מנת לתת למים לפנות את האמבטיה לכמות מים חדשה.
שפשפתי את פרוותה של קוקי, כמה שיכולתי, היא לא הפסיקה להסתובב סביב עצמה ולהתיז את השכבה הדקה של המים שנשארה באמבטיה לכל כיוון.
הכול מלחמה איתה, חשבתי לעצמי.
שלפתי את הדוש התלוי על הקיר בעזרת מתלה המיועד לכך, שוטף את הסבון מעל פרוותה בעזרת המים.
קוקי קפצה מחוץ לאמבטיה מנערת את פרוותה, מתיזה את המים לכל כיוון.
“קוקי!” התעצבנתי.
ניגבתי את פרוותה או לפחות ניסיתי היא לא חדלה מלזוז. גררתי אותה מחוץ לחדר האמבטיה. מתעכב בעצמי עוד חצי שעה, על מנת לנקות את כל הבלגן שעשתה בחדר האמבטיה ולבסוף התלבשתי ויצאתי גם אני אל החדר מביט בה מכורבלת בתוך עצמה על יד מיטתי.
התיישבתי על יד קוקי על הרצפה, מלטף את פרוותה שעכשיו כבר לא רכה כל כך, אלה סבוכה ורטובה.
שלפתי את המסרק המיועד לה שאמא קנתה במיוחד בשבילה מהמגירה הסמוכה למיטתי, מסרק את פרוותה שתהיה יותר מסודרת.
דייב צדק, חשבתי לעצמי, אני כן אוהב את קוקי כמו שהוא אוהב אותה, אני כל כך שמח שהוא נתן לי אותה, היא המתנה הכי שווה שקיבלתי.

….

ירדתי במדרגות אל כיוון המטבח כשקוקי אל בין רגליי על מנת לאכול משהו ולהאכיל את הכלבה.
“טום, אהובי, בוקר טוב” אמרה אמא במצב רוח טוב נושקת לראשי.
“בוקר טוב גם לך יפיפייה” אמרה לקוקי רוכנת לעברה “הבאתי לך משהו טעים”.
אמא שלפה מהארון קופסא חומה עם ציור של כלב בעל פרווה לבנה על גביה, שולפת עוגייה אחת בצורת עצם חומה ומושיטה אותה לקוקי הנרגשת שחטפה את העוגייה והלכה לפינה הקבוע שלה מאחורי הספה השחורה בסלון על מנת לאכול אותה בשקט ובהנאה.
“למה את כל כך שמחה היום?” שאלתי מסוקרן את אמא.
“אסור לי?” שאלה וחיוך ממזרי על פנייה.
“בטח שמותר, אך היום את שמחה באופן חריג מהרגיל” הבטתי על עיניה המסתירות סוד “מה את לא מספרת לי?”
“איזה יום היום טום?” החזירה לי בשאלה.
“שלישי” ציינתי
“ו…” מגלגלת את כף ידה קדימה בעדינות מסמנת לי להמשיך את הניחוש שלי.
“רגע…” עצרתי אותה “היום זה היום?” התרגשתי
“כן!” התלהבה גם היא.
“חג המולד!” הכרזתי.
“בדיוק!”
אחי הגדול דייב צריך לחזור הביתה בחג המולד, מרוב שהייתי עסוק עם קוקי היום בבוקר, שכחתי לגמרי מהחג.
“נכון!!!” התלהבתי נזכר בכל ההכנות שלנו בימים האחרונים, אם זה להשיג עץ אשוח ולמקם אותו בסלון, לקנות מתנות לכולם, אתמול אפילו הכנו עוגיות.
“בזמן שישנת, הכנתי ארוחת בוקר קטנה, אודי וסטפני כבר אכלו, השארתי לך קצת בצד”
אמרה תוך כדי הולכת למטבח מעמיסה משהו על צלחת וחוזרת בחזרה שבידה השנייה סירופ מייפל.
“זו ארוחת הבוקר שלך” אמרה אמא מניחה את הצלחת על שולחן פינת האוכל הגדול של ידו עמדתי וחיוך גדול על פנייה, חיוך ענק אפילו יותר קפץ על פניי ברגע שראיתי את הפנקייקים הטעים שהיא מכינה לעיתים רחוקות, חיבקתי אותה חוטף את הסירופ מייפל מידה, שופך כמות נדיבה על הפנקייקים ומתיישב לאכול אותם בהנאה.

….

“היום ערב חג המולד, את יודעת מה זה אומר?” שאלתי את קוקי בעודי מקשט עם אמא ואודי את עץ חג המולד, קוקי רק הביטה בי עם המבט התמים הרגיל שלה.
“דייב אחי הבכור, שהוא למעשה נתן לי אותך במתנה ליום ההולדת, צריך לחזור הביתה היום בערב מהצבא”
“אמממ…” המהמה אמא ומבטה עבר מקישוט העץ אלי ובחזרה.
“מה קרה אמא?” שאלתי מודאג.
“אמממ…איך אני אגיד לך את…., אבל בבקשה לא משנה מה אל תכעס עליו הוא…”.
קטעתי את דבריה של אמי ואמרתי “הוא לא מגיע היום בסוף נכון?”
“כן…, אני מצטערת חמוד שלי, זה פשוט בגלל שהמפקד שלו לא מסכים לשחרר אותו מהצבא כרגע, דיברתי עם דייב בטלפון ו… ” אמא השתתקה נושמת נשימה עמוקה כדי לעצור את הדמעות שהציפו את עיניה, נושמת עוד נשימה עמוקה וממשיכה “אני ממש מצטערת טום שלי, אני יודעת כמה חשוב לך שהוא יהיה פה היום ו…” דמעות קטעו את דבריה וזלגו מעיניה במהירות, למרות שניסתה לעצור אותם ללא כל הצלחה.
הנחתי את קישוטי העץ בצד ורצתי לחבק אותה, מנסה לנחם אותה.
“זה בסדר אמא, אל תדאגי, אני מבין ואני גם מנחש שאת מתגעגעת אליו יותר ממני”.
“מה הייתי עושה בלעדייך טום שלי” אמרה בחיוך, תוך כדי מנגבת את דמעותיה ומחבקת אותי חזק יותר.

….

“הארוחה עוד מעט מוכנה תסיים לערוך את השולחן ונשב לאכול”.
“בסדר” עניתי.
הבית השנה היה מקושט יותר מהרגיל, כל פרט של קטן המאפיין את חג המולד היה בבית. כמובן שלא יכולנו להרשות לעצמנו לקנות את כל הקישוטים, לכן אני הכנתי אותם באלתור, כי אני יודע כמה דייב אוהב את החג או לציטוט שלו “יש בחג הזה הכי הרבה עוגיות” לכן הוא אוהב אותו כל כך.
גרביים היו תלויים על הקיר בשרשרת, לקחתי מכל בני המשפחה גרב אחת ממגירת הגרביים שלהם בצבעים שונים, לאודי לקחתי גרב אפורה, לאמא סגולה, לסטפני אדומה, לי גרב כחולה ולדייב לקחתי את הגרב הכי צבעונית שיכולתי למצוא, ממש כמו סגנון החיים שלו שמח וילדותי לפעמים.
אבל כל ההשקעה בהכנת הקישוטים לא שווה את הטרחה, כי דייב לא חוזר הביתה. דמעה התגלגלה אל מורד הלחי שלי, ניגבתי אותה בעזרת השרוול הארוך של חולצתי במהירות לפני שמישהו יראה אותה.
דייב הבטיח לי שהוא יבוא היום לא משנה מה! זה ממש מכעיס אותי לגלות שהוא משקר ו… נביחה קטעה את מחשבותיי, הבטתי לכיוון הרעש, מביט על קוקי מתכרבלת מתחת לרגליי.
הרמתי את קוקי אל ידיי נושק אל ראשה ומסביר לה שהכול בסדר.
“זהו אני חושב שהשולחן מקושט מספיק, בואי נלך לקרוא לכולם”.
הלכתי לעבר המטבח כשקוקי בעקבותיי צופה באמא, סטפני ואודי מארגנים את הדברים אחרונים לפני הסעודה הגדולה.
“בואי נבדוק אם אמא צריכה עזרה” לחשתי אל קוקי נרגש לקראת ארוחת החג.
“אמא את…” התחלתי לומר, אך היא קטעה את דבריי ואמרה
“או מזל שהגעת, רציתי לראות מה אתה לובש, לך לחדר ותחליף לבגדים שקניתי לך, הם על הכיסא השחור, בלי תלונות!” הזהירה, מכוונת אלי את הכף הרותחת שאיתה עד לפני רגע ערבבה תבשיל רותח.
הנהנתי ועליתי במדרגות אל חדרי ששם כפי שהובטח הונחו על כיסא עץ שחור מכנסיי ג’ינס חגיגיים וחולצה לבנה.
“קוקי, תצאי” ציוותי וכך היא עשתה מחכה מאחורי דלת חדרי, על מנת שהספיק להחליף את הבגדים, בלי שהיא תסתובב לי בין הרגליים ותפריע לי.
התלבשתי מהר ורצתי למטה לעזור לכולם.
הלכתי למטבח לראות אם אמא תהיה מרוצה מהבגדים שלבשתי.
“איך?” שאלתי את אמא מחכה שהיא תסתובב להביט בי.
“אתה כל כך נאה” כמעט ובכתה כשהביטה בי, לאחר מכן הביטה על השולחן המסודר, בודקת עם עיניה שהכול כשורה ונעצרה על אחת הצלחות “שמת גם צלחת לדייב בטעות…” מבטה חזר אלי ועיניה מנצנצות מדמעות.
הבטתי לאן שהיא הביטה ואכן, צלחת אחת מיותרת הייתה שם.
“סליחה” אמרתי “אני אקח אותה עכשיו”.

***

חשבתי קצת על הבקשה שלה ממני, על כך שהיא רוצה לפגוש את הורי, יהיה לי קשה לחזור הביתה בידיעה שהם לא מקבלים את הזוגיות של לילי ושלי, נשמתי עמוק מביט על הרוח משחקת עם המים, מרגיש אותה על פניי חמימה ונעימה.
“לילי?” נאנחתי.
אני מצטער, אבל אני לא חושב שאוכל ללכת לראות את המשפחה שלי כרגע, התקופה הזאת קשה לי מידי, אני לא חושב שאוכל להביט בעיניהם בידיעה שהם לא אוהבים אותך… או לפחות זה מה שהייתי צריך לומר, אך במקום זאת אמרתי “חשבתי על זה קצת” עצרתי נאנח “אם כל כך חשוב לך לפגוש את ההורים שלי, אז… אין בעיה נלך לפגוש אותם, תגידי לי מתי את רוצה לפגוש אותם ונלך”.
חיוכה של לילי גדל על פנייה כששמעה על הסכמתי, היא קפצה עלי בחיבוק ואמרה “אני כל כך שמחה שהסכמת!”
“כן אני רואה” חייכתי שמח לראות אותה מאושרת.
“מה אתה אומר?” שחררה אותי מחיבוקה מביטה בעיניי בחשש “אולי נלך מחר?”

***

“אודי, אתה יכול להעביר לי את המלח?” ביקשתי בחיוך, מנסה כמה שיכולתי להיות נחמד היום, יודע כמה קשה לאמא שדייב לא נמצא, אני לא רוצה להקשות עלייה.
“בטח” חייך אודי מעביר את המלח ומניח אותה על יד הצלחת שלי.
הרמתי את המלח שופך כמות קטנה על המרק עוף שאמא הכינה לכבוד החג.
אחרי שתיקה ארוכה ששררה בשולחן האוכל שלנו, קטע סטפני את הדממה ואמרה “אני לא יכולה להאמין לזה שדייב לא נמצא איתנו! הוא היה חייב להיות כאן… הוא…הוא… הוא הבטיח לכולנו!”
המבטים של כולנו הופנו אל סטפני עכשיו, המומים מהתגובה הפתאומית שלה, בכל תקופת השירות של דייב, היא לא דיברה על כך שמפריע לה שהוא לא נמצא איתנו באירועים החשובים, או שכן? לשמוע אותה משתפת לרגשותיה לראשונה זה די מפתיעה.
“אני מסכימה איתך” אמרה אמא “הוא אכן הבטיח, אבל זו לא ההחלטה שלו, הוא לא יכול לצאת מהבסיס מתי שהוא רוצה”.
“נכון” הסכים איתה אודי וניראה מאוכזב גם הוא על כך שאחי הגדול לא נמצא.
“נכון…, אבל עדיין…, המפקד הדפוק שלו שכח שיש לו משפחה שאוהבת אותו ורוצה לראות אותו לפעמיים, לא ביקשנו כל יום, אבל לפחות לשחרר אותו לחגים אני לא חושבת שזו בקשה גדולה מידי” אמרה סטפני בכעס ובכאב בו זמנית.
“אני יודעת סטפני ואני מסכימה איתך, אם להגיד את האמת, גם אני לא כל כך מחבבת את המפקד שלו” ענתה אמא על הנאום הקטן של סטפני.
“נכון” הסכים איתן אודי בין כל לגימה מהמרק ללגימה, לא יודע בדיוק מה לומר, אבל עדיין רוצה להשתתף בשיחה.
אודי עצמו היה בצבא בתור נער ויודע איך הדברים מתנהלים שם, אך עזב בשל פציעה, אולי בגלל זה אין לו הרבה מילים בנושא.
פעמון הדלת קטע את שיחתנו וצלצל פעמיים לפני שאמא קמה לפתוח את הדלת.
דמות גברית עמדה מחוץ לדלת השקופה, אך אטומה הנמצאת בכניסה הראשית של הבית.
אור של תקווה קטנה מילאה חלק קטנטן בליבי שאולי בכל זאת המפקד של דייב שיחרר אותו ועכשיו הוא יוכל לבוא ולחגוג את החג.
“שלום” אמרה אמא וחיוך על פנייה מקדמת את האורח הבלתי צפוי שלנו.
“איך אוכל לעזור לך?” שאלה את האדם הלבוש מדיי צבא?
אולי זה כן דייב אחרי הכל??
“אפשר לדבר איתך בחוץ בבקשה?” שאל הקול הגברי הלבוש בצבעי הטבע.
“בטח” היססה אמא ויצאה איתו, סוגרת את הדלת מאחוריה.
“המרק ממש טעים!” התלהב אודי, מתעלם לגמרי ממה שקורה סביבו.
התעצבנתי, לא אכפת לו כלל שדייב לא נימצא?!, ברור שלא הוא לא הבן שלו, למה שיהיה לו אכפת?!
“אני מבינה” אמרה אמא אחרי כמה דקות תוך כדי פתיחת הדלת, חוזרת בחזרה אל השולחן, מתיישבת כשעינייה מלאות דמעות.
“מי זה היה?” שאלה סטפני בסקרנות.
“מה הוא רצה?” שאלתי גם אני מסוקרן לדעת מה הוא רצה.
“מה…” ניסתה להשחיל סטפני עוד שאלה, אך אמא קטע את דבריה ואמרה “לאט לאט
חמודים שלי כל שאלה בזמנ…” קטעתי את דבריה בנתינת אגרוף חזק ומרעיש על השולחן וכעט תשומת הלב עכשיו הייתה סביבי.
“אני שונא את כל העסק הזה!” צעקתי “אני שונא את המפקד שלו!, אני שונא את אודי שלא אכפת לו בכלל שדייב לא נמצא וכל מה שמעניין אותו זה האוכל”.
עצרתי מביט על אודי שלא לקח את דבריי ברצינות ואמר “אבל זה טעים” חייך מנסה לרכך אותי עם בדיחה, אך ללא הצלחה.
“תשתוק כבר!, אני שונא את כולכם!, במיוחד אותך!!” צעקתי על אודי, בורח אל החדר שלי, בלי רצון להתמודד עם הנאומים המטופשים של אמא.
רצתי אל המדרגות, בורח לכיוון חדרי.
“לחייל שהגיע קוראים דוני והוא בה להודיע לנו…” התחילה אמא לומר, אך לא הצלחתי לשמוע את המשך דבריה, בשל טריקת דלת חדרי, שתיתן לכולם להבין כמה אני כועס עליהם.
אין לי כוח לאף אחד לא לאמא שלא יכולה להגיד משהו או לדבר עם המפקד שלו שיבין שיש לדייב משפחה שצריכה אותו, שאני צריך אותו! במיוחד אני כועס על אודי, אני יודע שדייב הוא לא הבן שלו, אבל לפחות שיהיה לו קצת אכפת!
אני שונא את סטפני שבכלל העלתה את הנושא הזה שהיא יודעת כמה הוא רגיש אצלי! ואני הכי שונא את דייב שהחליט להתגייס ולהתעלם לגמרי מהמשפחה שלו כאילו אף פעם לא הייתה קיימת!

….

“אחמחמ…” שמעתי קול המום מכחך בגרונו מחוץ לחדרי.
פקחתי עין אחת מנסה לעכל מה קרה כאן עכשיו, מרגיש את עיניי נפוחות מהדמעות, מרגיש שעכשיו בוקר ואודי הגיע להעיר אותי, אבל למה עדיין חשוך? התמתחתי לכל עבר שם לב שרגלי פוגעת במשהו פרוותי.
זו בטח קוקי… חשבתי לעצמי.
האוויר דליל כאן יותר משום מה, חשבתי לעצמי, נוגע בראשי, מבין שהוא נמצא מתחת לכרית.
יד חמימה נגע ברגלי “טום…” קול המום גברי נשמע מתחת לכרית.
המיטה שקע בצידה השמאלי, אני מנחש שהוא התיישב לי על המיטה זה בטח אודי…
“שקט… אני רוצה לישון תעזבו אותי לנפשי!” מלמלתי מתחת לכרית, מתפלא מהקול הצרוד שיצא לי.
ריצתה הקלילה של קוקי נשמע מרחוק מזנקת על האדם שישב על מתתי.
“היי חמודה!” התלהב הקול ותזוזתו הורגשה על המיטה כששיחק עם קוקי.
“מה שלומך?” שאל בהמהום.
הקול הזה מוכר לי…
הרמתי את הכרית אל מעל לראשי לאט לאט, מביט על האדם המטושטש שיושב על מיטתי, נותן לעיניי רגע על מנת להתרגל לאור מנורה…
דייב.
עיניי נפערו לרווחה “דייב!” קפצתי עליו בחיבוק חזק, מתרגש לראות אותו אחרי חצי שנה, מרגיש איך עיניי מתמלאות בדמעות, הוא חיבק אותי בחזרה.
“היי אח קטן, מה שלומך?” שאל בקול רועד מתרגש גם הוא.
“התגעגעתי אליך כל כך!” אמרתי אל תוך חולצתו, מרגיש איך דמעותיי מרטיבות אותה.
“גם אני אליך” לחש, מרגיש איך חולצתי נרטבת גם היא.
“אתה באמת כאן, אני לא מאמין” בכיתי חזק יותר.
“כן ואני מתכוון להישאר בבית לפחות שבוע שלם”.
שחררתי את דייב מחיבוקי נותן לו מכה על ידו בעזרת ידי.
“הי!” מרחיק את ידו אוטומטית “למה זה היה?” התעצבן.
“כי ברחת לצבא ולא חשבת עלינו בכלל!” התעצבנתי גם אני.
חצי חיוך קטן צץ על שפתיו של דייב “למעשה אח קטן, עשיתי את זה, כי חשבתי עליכם”
מבטי הכועס הפך עכשיו למבולבל…
“מה?”
“כן, רציתי להגן על המשפחה האהובה שלי בכל מחיר, לכן בחרתי להתגייס לצבא, על מנת לשמור עליכם”.
נאנחתי, מרגיש מטופש פתאום.
קפצתי עליו בחיבוק נוסף לוחש באוזניו “אני אוהב אותך דייב ואני לא מרשה לך ללכת יותר”.
“גם אני אותך, אח קטן” לחש גם הוא.

לילי פרק 11
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
29 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך