לילי פרק 13

"טום!" קראה לי אמא מהמטבח.
"כן?" צעקתי לעברה מחדרי הנמצא בקומה השנייה של הבית בתקווה שהיא תשמע אותי.
"אתה יכול לבוא רגע?" קראה שוב.
עזבתי את משחק המחשב "זורו" שבו שיחקתי ובחוסר חשק יורד במדרגות לכיוון המטבח לראות מה אמא רוצה ממני.
עמדתי כעת בפתח המטבח נשען על המשקוף "מה?" שאלתי בחוסר חשק, מגלגל את עיניי בעודי נשען על המשקוף בכניסה למטבח.
"תזהר שלא יתקעו לך העיניים בסוף" האירה בעקיצה.
חייכתי, בשוק שהיא שמה לב בכלל.
"בכל מקרה, אתה יכול ללכת למכולת ולקנות חלב? זה בדיוק מה שחסר לי בשביל הכנת העוגה".
"את לא יכולה לבקש מאודי לקנות? הוא גם ככה בחוץ" יללתי.
"לא. הוא בעבודה" אמרה, מושיטה יד לארנק שלה המונח על השולחן במטבח, משם היא שלפה שטר של חמישה דולר והושיטה לי
"תשמור את העודף לעצמך".
לקחתי את השטר בחוסר רצון, גורר את רגליי לעבר הכניסה הראשית של הבית, נעל את נעלי הספורט השחורות שלי אשר נמצאות בארון הנעליים בכניסה של הבית. פתחתי את הדלת יוצא אל אוויר העולם הקר והאכזר.
הלכתי אל המכולת השכונתית בגרירת רגליים, למה אמא לא יכלה לבקש מאודי לקנות את החלב? הוא כבר בחוץ, למה היא צריכה להוציא אותי במיוחד בשביל זה…
מזווית עיניי ראיתי בצד השני של המדרכה, מתהלכת נערה בעלת שיער אדמוני לאותו כיוון ההליכה שלי.
מבטה הופנה אלי כעת או לפחות ככה זה ניראה, עיניה ירוקות מנצנצות באור השמש, תווי פנייה עדינים ונעימים למראה, בגדייה עדינים למראה גם הם היא לבשה גופייה לבנה בעלת רצועות דקות הנחות על כתפיה וחצאית ג'ינס הדוקה למותניה המגיעה עד לחצי ירכיה.
היא מאוד מוכרת לי חשבתי לעצמי, לא מצליח להוריד את עיניי ממנה.
רגלי נתקע על אבן קטנה המונחת על המדרכה אשר גרמה לי למעוד ולהסמיק, בעוד הנערה מצחקקת לעצמה.
"שיט" סיננתי מפנה את מבטי קדימה, מסתיר את פניי האדומות עם ידיי, כך שהיא לא תראה אותי…
אני מקווה שהיא לא תעצור במכולות… איחלתי בלבי.
הנערה נעצרה מול המכולת כאילו מחכה למישהו.
כמובן… נאנחתי
עברתי את מעבר החצייה לכיוון המכולת מנסה שלא להביט בה, מסתיר את פניי עם ידיי שלא תזהה שאני הבחור המגושם, אבל ללא הצלחה המראה שלה מהפנט ובמיוחד עם שערה האדמוני המגיעה עד מותניה בולט מאוד לאור היום ובמיוחד בהשווה לחולצתה הלבנה.
קצב הליכתי האט ככל שהתקרבתי למכולת, מבטה כעט נח עלי, מצחקקת לכיווני.
חצי חיוך קפץ לפניי ברגע שהביטה בי, נבוך ברגע שנזכרתי שכמעט נפלתי מקודם… התעלמתי מנוכחותה מקווה שהיא תעשה את אותו הדבר לי.
"היי" קראה לעברי.
שיט!
פניתי אליה כעת, אולי היא לא שמה לב בכל זאת.
"אתה בסדר?" חייכה.
"אה… ראית את זה…" חייכתי נבוך מרגיש איך פניי מתחילות להאדים.
"כן" צחקקה מסתירה את חיוכה עם ידה.
"טוב, בואי נתחיל מהתחלה. היי אני טום" הושטתי את ידי אליה במטרה ללחוץ את ידה.
היא הושיטה את ידה אלי לוחץ את ידי ומציגה את עצמה
"היי, אני לילי".
"אני חייב לומר לך משהו, לילי, את ממש מוכרת לי".
"את האמת שאני לא מזהה את הפנים שלך…" חייכה "אני בטוחה שהייתי זוכרת פנים כמו שלך".
חייכתי מרוצה מכך שאנחנו באותו הראש.
פלאשבק של נערה בעלת שיער אדמוני קפץ לראשי ומסביבה הבריכה העירונית.
"את היית פעם בבריכה העירונית של השכונה?" שאלתי בתקווה שאני לא טועה.
"את האמת שאני לא מהאזור, מצטערת" חייכה במתיקות
"זה בסדר, אין לך על מה להצטער, זו הבעיה של הזיכרון הדפוק שלי, אבל אשמח שניזכר יחדיו על כוס קפה?" שאלתי אותה מקווה שהיא תסכים להצעה.
"אני מצטערת, הייתי צריכה להתחיל עם זה. אני מחכה פה לחבר שלי, הוא צריך לבוא ממש בדקות הקרובות".
"אני מבין…" התאכזבתי עוד לא היה לי חיבור כל כך מהיר עם משהי בעבר "אוקיי. אם יום אחד תרצי להיזכר תחפשי את השם טום בשכונה הזאת, אני מבטיח לך שתמצאי אותי".
"אין בעיה" חייכה קלות מה שגרם לגומותיה המתוקות לקפוץ אל לחייה.
"היה נעים להכיר, לילי" הושטתי את ידי אליה.
"גם לי, טום" היא לחצה את ידי קלות.
זמזום נשמע מכיס האחורי של מכנסייה.
היא שחררה את ידי במהירת, שולפת את הטלפון מכיסה האחורי לבדוק איזו הודעה היא קיבלה, כמו שחשדתי ההודעה הייתה מחבר שלה.
"אני צריכה ללכת" אמרה "להתראות" נופפה את ידה אלי בעודה חוצה את הכביש לצד השני של המדרכה, צפיתי בה מתרחקת עד שהפכה לנקודה אדומה קטנה ונעלמה.
"להתראות" לחשתי.
נכנסתי אל המכולת בקבלת פנים חמה מהמוכר.
"טום!" התלהב לראותי "איך אני יכול לעזור לך היום?"
"ורן, יש לך חלב של ליטר אחד?"
"בטח" הנהן "חכה, אביא לך במקום שתסתבך".
ורן נעלם לכמה דקות מאחורי המדפים הכבדים המלאים במגוון רחב של מוצרים, מפחיות שימורים ועוד לחיתולי תינוקות, תמיד היה אפשר לסמוך על ורן שיהיה לו בחנות את מה שאתה מחפש.
ורן חזר לאחר מספר דקות שבידו קרטון חלב של ליטר אחד כמו שהבטיח.
"עוד משהו?" שאל.
"לא, תודה" הושטתי לו את השטר של החמישה דולר, הוא החזיר לי את העודף שאותו תחבתי לכיס מכנסיי, כמו שאמא אמרה, העודף שלי.
לקחתי את קרטון החלב והכנסתי אותו לשקית שקופה ששלפתי מחבילה של שקיות המונחות על הדלפק בעודי יוצא לכיוון הכביש.
"להתראות טום".
"להתראות" החזרתי לו.
מי זאת לילי? תהייתי לעצמי בדרך הביתה, אני בטח מכיר אותה מאיפה שהוא, פנים כמו שלה קשה לשכוח הרהרתי לעצמי בדרך חזרה הביתה.

"אמא!" קראתי ברגע שרגלי נחתה בפתח הבית.
"הבאת את החלב?" קראה גם היא מהמטבח.
"כן" הושטתי לה את השקית השקופה כשחיוך רגוע על פנייה.
"יופי, הכל פה" לחשה לעצמה.
"אמא".
"כן חומד?"
"את מכירה נערה בשם לילי?"
"השם מוכר" אמרה וניגשה לשטוף את הכלים.
"פשוט, פגשתי נערה אדמונית על יד המכולת של ורן היום, אני בטוח שאני מכיר את הפנים שלה, אבל לא זוכר מאיפה".
היא חדלה מהשטיפה והביטה בי "טוב, נעזור לך להיזכר" חייכה "תתאר לי אותה".
"אוקיי, שיער אדמוני, עיניים ירוקות גומות עמוקות קופצות לפנייה בכל פעם שהיא מדבר, יש לה חיוך מתוק" עצרתי את עצמי מלהמשיך לא רוצה לחשוף דברים שלא צריך.
"איך קוראים לה, תזכיר לי?"
"לילי".
"אה… השם והתיאור מוכרים לי…, אבל אני לא בטוחה לגמרי…"
עצרה מנסה להיזכר, הולכת לכיוון הסלון, פותחת את ארון המזנון ושולפת משם את אלבום התמונות מהילדות שלי.
אמא דפדפה בעמודים ועצרה על תמונה של נערה אדמונית העומדת לידי במבט עצבני משלבת ידיים וכך גם אני במבט זעוף. בגדייה היו עדינים כבר בעבר, היא לבשה שמלה לבנה מגונדרת, ואני חולצה לבנה מכופתרת ומכנסיי אלגנטיים שחורים.
"זאת היא?" שאלה.
"כן…, אני חושב שכן" לקחתי את האלבום מידה של אמי מביט קרוב יותר בפנייה של הילדה.
"היא הייתה איתי בגן? ולמה אני לבוש כל כך יפה?" שאלתי מרים את ראשי מאלבום התמונות לכיוון אמא, שם לב שהיא חזרה למטבח.
חזרתי גם אני למטבח, לשמוע מה יש לאמא להגיד, התיישבתי על כיסא הבר מולה, מאחורי שולחן.
"אכן. למעשה לא אהבת אותה במיוחד, היא תמיד הייתה מציקה לך והיית לבוש יפה, מכיוון שזו מסיבת סוף שנה שלכם".
"איך את זוכרת את כל זה?"
"קשה לשכוח פנים של אדם שלא חדל להציק לבני".
היא צחקקה לעצמה, מעלה זיכרונות לראשה "אין יום, במשך כל התקופה שלכם יחדיו בגן, שלא הייתה מתלונן עליה, שם ששומעים בתדירות כזאת גבוה קשה לשכוח".
"אין מצב" לחשתי לעצמי.
"יש" ענתה על שאלה שלא נשאלה.
"אז אני מנחשת שאתה מעלה זיכרונות בפתאומיות כזאת, כי פגשת אותה".
חייכתי "למעשה כן, היא השתנתה" עצרתי מריץ שוב את השיחה שלי איתה.
"אוי מתוק שלי" הביטה אמא בפניי, קוטעת את חוט המחשבה שלי "אתה דלוק עליה".
"לא" הרגשתי איך פניי מתחילות להאדים.
"כן אתה כן!" התלהבה "איזה חמוד אתה!"
"גם אם כן" נעמדתי משאיר את האלבום על השולחן, מפנה את גבי אל אמא שלא תראה את ההבעה שלי "יש לה חבר, גם ככה לא הייתי יכול לעשות שום דבר בנידון".
"מממ…" המהמה "אתה צודק, אבל אף אחד לא אמר שאתה לא יכול להיות ידיד שלה".
"מה את אומרת בעצם?"
"אני רק אומרת… שאם מה שיש לה ולחבר שלה" אמרה בזלזול את סוף המשפט "ילך לעזאזל אתה תהיה ההבאה בתור".
"ממש לא!" התנגדתי בתוקף.
"אני רק אומרת, שום דבר לא יצא אם תשב פה איתי ולא תעשה כלום בנידון".