©כל הזכויות שמורות לנועה בלינשטיין. אין להעתיק, לצלם, לשלוח, להעביר ולהשתמש ביצירה הזו. שימוש ביצירה פוגע בזכויות היוצרים! אני כותבת גם בוואטפד (Wattpad), לכן אם קראתם את הסיפור הזה שם, זו אני. מוזמנים לעקוב אחריי שם: Noa_Blinstein פרק הבא בקרוב מאוד!

מה אם? // הקדמה

23/02/2020 241 צפיות אין תגובות
©כל הזכויות שמורות לנועה בלינשטיין. אין להעתיק, לצלם, לשלוח, להעביר ולהשתמש ביצירה הזו. שימוש ביצירה פוגע בזכויות היוצרים! אני כותבת גם בוואטפד (Wattpad), לכן אם קראתם את הסיפור הזה שם, זו אני. מוזמנים לעקוב אחריי שם: Noa_Blinstein פרק הבא בקרוב מאוד!

אני יושב על כיסא בצבע אפור, משעמם כמו כל בית החולים הזה. אני לא מתרכז בשעמום, אלא בטעות שעשיתי.

כולם אומרים לי שלא טעיתי, שעשיתי בדיוק את מה שהייתי אמור לעשות, זו לא אשמתי.

אז למה אני מרגיש שזה באשמתי? למה אני לא מסוגל להוציא את הרגעים האלה מהראש שלי?

אני משפשף את עיניי האדומות מבכי, יודע ששום דבר לא יחזיר את המצב לקדמותו.

זו אשמתי, טעיתי, ועכשיו אני צריך לתקן את הטעות. אבל אני לא יכול.

עיניי מוסטות אליה, שוכבת על מיטת בית החולים ומחוברת למכשירים שלא עוזרים בכלום.

דמעה מוצאת את עצמה זולגת מעיני.

נשברתי.

הדלת נפתחת ואדם נכנס, אף על פי שביקשתי להיות איתה לבד.

מבטו מופתע כשרואה אותי, אבל אני לא אומר כלום.

ואז הוא מסתכל עליה, קפוא. ניתן להבחין שבת’ סיפרה לו מה קרה, כנראה הוא רצה לראות אותה בעצמו.

“היא..?” הוא מפחד לשאול, אבל שואל. אני מהנהן ודמעות נוספות יוצאות מעיניי.

הוא מסתכל עליי במבט מיוחד, מבט שמעולם לא ראיתי אצלו, אצל החבר הכי טוב שלי.

מבט שאומר שהוא כאן איתי, והוא לא יעזוב אותי.

אדם מסתובב, חוזר לבת’, שבזווית עיני אני רואה אותה יושבת על אחד מהכיסאות שמחוץ לחדרים.

הוא סוגר אחריו את הדלת, מותיר אותי שוב איתה לבד.

“אמבר,” אני אומר. קולי רועד מעט, ואני בטוח שאני נשמע רע, בדיוק כמו שאני נראה.

אבל זה לא מפריע לי, אני רק רוצה להיות איתה.

“בבקשה תחזרי.” אני מנסה שוב, אבל כלום.

היא לא תקום. לעולם.

אני תוהה לעצמי מה היה קורה אם הייתי עושה את הדבר הנכון, הכל היה נראה אחרת?

מה אם? // הקדמה
דרוג הסיפור 4 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך