מה אם כבר הכרתי אותך ונתתי לך ללכת?

07/02/2021 123 צפיות תגובה אחת

מה עם כבר הכרתי אותך ונתתי לך ללכת?

שלא תביני אותי לא נכון, אני לא מאמין בשטות הזו של ״בלעדייך אני חצי בן אדם״.

ברור שזה נשמע טוב ברדיו או על הנייר, אבל החיים לא עובדים ככה, אולי כשאתה צעיר יותר, אבל לא בגילנו.

אני מאלו שמאמינים שאיתך או בלעדייך אני אהיה מאושר, איתך או בלעדייך אהיה שלם.

אין בי טיפה של מרמור או עצב, כי בסך הכל החיים לא רק שלא רעים, הם מופלאים!

בכל יום אתה לומד משהו חדש עליך או על העולם
ודברים שפעם היו סודות כמוסים שלא ידעת איך ולמה הם עובדים, לא רק שברורים לך, אלא שכבר עובדים לטובתך.
מה שפעם היה תחביב היום הוא מקצוע, תחומי עניין שונים וחוויות מדהימות נכנסים לחייך ומעשירים אותך עוד ועוד ועוד.

באמת שבמרבית הימים, אני קם בבוקר עם חיוך (לכולנו יש ימים רעים, אבל כמכלול) כי טוב לי!
ובכל זאת, קשה שלא להסתכל מסביב ולהבחין שכמו בתיבת נוח, כולם כבר זוגות זוגות ובמרבית המקרים, כבר משפחה.

מה אם היית שם ונתתי לך ללכת?
יכול להיות שהייתי מאושר יותר? יכול להיות שיכולתי להביא יותר אושר? לך או אפילו לילד שמעולם לא זכה להגיע לעולם?

מעולם לא הייתי אדם שחיי בעבר ופתאום לאחרונה אני לא יכול שלא לחשוב עליו. הוא מציף אותי.

בעודי מטייל בלילות בשכונה בה גדלתי, שכונה אליה חזרתי לא מזמן, לבית שחיכה לי בזמן שטיילתי וחקרתי את העולם, פנים מהעבר מביטים בי ומציפים זכרונות מתוקים שכל כך יקרים לי.

העולם נראה אז כל כך יותר גדול.

הוא קטן היום, כל כך קטן עד שקשה להאמין שתגיע מישהי משומקום, מישהי שמעולם לא הכרתי ולא שמעה את הסיפורים והבדיחות הטיפשיות, את המוזיקה שאני אוהב ושכבר מזמן הפכה להיות הפסקול של חיי, לא הכירה את הטיפוסים שמילאו וממלאים את חיי ולימדו אותי דבר או שניים (ואולי הרבה יותר) מישהי שלא הכירה אותי בשלב מסויים.

קשה להאמין שאני ואת, היום, זרים מוחלטים.

קשה להאמין שמעולם לא פגשתי אותך ואם אכן פגשתי אותך, זה אומר שנתתי לך ללכת או שאת בחרת לתת לי ללכת.

אבל יותר מהכל, קשה שלא לתהות, אם היית שם, מי את?

אולי זו היית את שחייכת אלי בבר, באחד מהימים בגיל העשרים בהם היינו צוחקים ושותים עד שצוות הניקיון כבר היה מגיע והברמן היה מסמן לנו ש״חלאס״, הביתה!
את, שכל כך התביישתי לקום וללכת את המרחק הזה שנראה אז כמו אלפי קילומטרים, להציג את עצמי, לשאול מה שמך וכמו בסרטים, להזמין אותך ל״דרינק״.

אולי זו היית את ששלחתי לה את הפתק בהפסקה בבית הספר? פתק שקימטת וזרקת לפח, אולי דקות אחר כך כי היינו ב״חבורות שונות״ או אפילו שנים אחר כך, כשמצאת אותו בקופסא או מגירה בבית הוריך ולא באמת צריך לשמור אותו יותר כי הוא כבר לא באמת רלבנטי למי ומה שאת היום.

או שאולי זו את, אותה אחת שתקופה מסויימת אולי אפילו שנים, היינו יחד, היינו ׳אנחנו׳, אבל איפשהו בדרך משהו התקלקל והרגשנו וידענו שזה נגמר ולא משנה כמה ניסינו להעמיד פנים שזה עדיין טוב, זה הגיע לאותה נקודה בה אנחנו ״צריכים לדבר״, אותה נקודה בה מסכמים את הכל ומחליטים להמשיך הלאה.

אולי היה קל יותר לדעת את זה, לדעת מי את ושדיי, זהו! נגמר ואין יותר ואני לא להטריד את עצמי יותר במחשבות על איפה את או אם תגיעי.

לדעת שכבר היית שם וזהו, מפה והלאה זה אני והעולם.

אולי זה היה הורס את הקסם והציפייה לכך שתגיעי וב״בום״ אדיר תשני ותהפכי את חיי או שתשתלבי בהם בקלות, כמו חתיכה בפאזל, כי אני מודה, לפעמים המחשבה הזו, או נכון יותר לומר התקווה הזו בהחלט נעימה.

אני לא יודע אם זה היה עדיף לדעת שלא תבואי, או שכבר הגעת והלכת או לא.

אני לא יודע… אבל היום, נכון לעכשיו, כשכלכך שקט ברחוב והשמש עוד לא עלתה, אני לא יכול שלא לחשוב… מה אם כבר הכרתי אותך ונתתי לך ללכת.

מה אם כבר הכרתי אותך ונתתי לך ללכת?
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (1)

קטע נחמד, כתוב יפה. התחברתי לרעיון המרכזי. שמתי לב גם שחזרת לכתוב אחרי הפסקה ארוכה, אז ברוך השב.

אני חושב שהמקום שאולי פחות הסתדר לי, זו הקביעה בהתחלה ש”אני לא מאלה שמאמינים שבלעדייך אני חצי בן אדם”, אבל בהמשך לאורך כל הקטע מורגש איזה חוסר. המחשבות נשמעות מטרידות ומציקות, ויש שם איזה רצון למלא את החסר הזה. אז אולי לא חצי, אבל גם לא לגמרי שלם.

08/02/2021 20:21
6 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך