נוני =]
לא, אין לי שום דבר להוסיף ><

מודעת – פרק 4

נוני =] 31/03/2012 766 צפיות 16 תגובות
לא, אין לי שום דבר להוסיף ><

וואו, באמת שעשיתם לי את היום עם כל התגובות בפרק הקודם =]
אני אשמח לתגובות גם הפעם, כל תגובה שהיא כדי לדעת במה להשתפר, מה להוסיף ואם זה משעמם או משהו.
תהנו =]

פרק 4

הפכתי את תיקי בלחץ, מחפשת נואשות אחר הספר המסתורי. אבל הוא נעלם, ועכשיו מלבד לאבידה, היה לי גם תיק הפוך ומבולגן. נאנחתי בתסכול. אם הספר הגיע לידיים הלא נכונות, מצבי ממש לא טוב.
למחרת בבוקר, לאחר החלום שחזר שוב, שיעורי הבית המתישים, וארוחת הבוקר החצי אכולה שלי, מגי לא איחרה להגיע, והלכנו בדרך לבית הספר.
“אה! קייט, יש לי משהו להביא לך.” אמרה לי. הסתכלתי עליה בסקרנות, בעוד היא מוציאה ספר ירוק, עבה ומרופט מתיקה. נאנחתי בהקלה. זה לא הגיע לידיים הלא נכונות. “זה נפל לך אתמול מעט לפני שנפרדנו בפנייה אל הרחוב שלי, וכשהגעתי הביתה שכחתי מזה לגמרי. אל תשאלי, אימא שלי שוב רבה איתי. לא חשוב. בכל אופן, תכננתי להביא לך את זה היום על הבוקר. לא קראתי את זה, אבל אני חייבת לדעת מה זה. זה יומן, נכון?” שאלה בהתלהבות.
“כן, כן. יומן. עלית עלי.” אמרתי במהירות בעוד אני מחייכת חיוך תמים.
“ידעתי! אני מתערבת איתך שאני אוכל למצוא פה גם את השם של אדון סיית’, נכון?” שאלה בשובבות. הסמקתי במבוכה, דבר שמגי פירשה כתשובה חיובית, ובעוד היא קופצת ומודיעה לכל העיירה שהיא ידעה ושהיא צודקת, לקחתי את הספר והחזרתי אותו לתיק, בטוח ושלם. הגענו לבית הספר, ונכנסתי למעבדת כימיה בהתרגשות מסוימת. הנחתי את התיק במקום, וישבתי לחכות בציפייה הולכת וגוברת. אריק נכנס, תיק בית הספר מונח על כתפו ברישול, וחיוך מנומס התנוסס על פניו המושלמות. “בוקר טוב.” אמר לי כשהתיישב על ידי.
“היי, בוקר טוב.” השבתי בחזרה. יכולתי להרגיש את הלב שלי מאיץ את פעימותיו, וזה רק כי בירך אותי ב – ‘בוקר טוב’. פתטי אומנם, אבל זה היה המצב.
“הכנת את שיעורי הבית?” שאל אותי.
“גם אתה רוצה להעתיק?” שאלתי בייאוש. הוא צחק, צחוק שגרם ללב שלי לפרפר, ללחי להאדים, ולחיוך קטן להתנוסס על פני.
“קייט, אני רק מנסה לפתוח בשיחה מתוך נימוס אלמנטארי.”
“שיחה על שיעורי הבית?” שאלתי בספק ובשעשוע.
“בין היתר.”
“אתה אוהב כימיה.” אמרתי לאחר מספר דקות. לא קשה להבין את זה. כנראה, בדיוק כמוני, כימיה היה אחד המקצועות האהובים עליו.
“מת על זה.” אמר בכנות.
“גם אני.” אמרתי.
“אז איזה מזל שאנחנו יושבים ביחד.” הוא חייך חיוך מתוק, ונפנה להביט במר פלקר המעצבן, שהתחיל להרצות על קשר קוולנטי, ושטויות כאלה ואחרות. הלב שלי דילג על פעימה, והדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו כל השיעור היה ‘כן, איזה מזל.’ כשיצאתי משיעור הכימיה האחרון לשבוע הזה, מזל כפול, הייתי מסוחררת לחלוטין.
בהפסקה, אני ומגי נכנסו לחדר האוכל הומה תלמידים רעבים וצווחנים, שלא יכולים להסתפק בקוסקוס ושניצל לארוחת הצהריים, בדיוק ההפך ממני. התיישבנו באחד מהשולחנות המרוחקים, השולחנות הכמעט בלתי נראים בפינה המרוחקת והנידחת ביותר בחדר האוכל, כשאריק סיית’ וקונר ברקר נעמדו מולנו. “אפשר להצטרף אליכן?” שאל אריק. בהיתי בהם כמה דקות טובות, מופתעת, מכריחה את עצמי לבלוע את ביס השניצל שאכלתי, בעוד מגי מהנהנת בהתלהבות יתרה. הם התיישבו, מרוצים, ובעוד קונר ומגי זוללים בתיאבון, צפיתי בשעשוע באריק שגלגל על מזלגו, ללא הצלחה, פסטה סוררת. כשהביט בי, מבט מופתע ותוהה על פניו, הרכנתי את ראשי וחזרתי להתעסק באוכל שלי, למרות שכבר לא היה לי תיאבון. קשה למלא את הבטן באוכל, כשהיא מלאה כבר בפרפרים. אף אחת מהתגובות שלי לא היו נורמאליות, בהתחשב בעובדה שהכרתי את אריק רק שלשום באופן רשמי. זה היה פתטי לחלוטין, ויותר מהזוי, אבל קשה מאוד לשליטה.
סיימנו את ארוחת הצהריים, והנחנו את המגשים בחזרה במטבח, כשאני לא שוכחת לציין בפני קלרה עד כמה האוכל היה טעים. היא חייכה בגאווה, ופנתה לצעוק על עובד מטבח מסכן על ששרף לגמרי את הפשטידה.
ראיתי את מגי מפלרטטת עם קונר בהתלהבות, ומסובבת תלתל על אצבעה, סימן שהוא מוצא חן בעיניה. תייקתי בזהירות את המידע במוח, והבטחתי לעצמי להציק לה עם זה כל הדרך בחזרה הביתה כדי לגלות פרטים עסיסיים.
“טוב, אני מניח שאני אראה אותך כבר בשיעור כימיה הבא.” אמר אריק, כשהצלצול לסוף ההפסקה נשמע.
“כן, אני מניחה.”
“טוב, אז ביי.” אמר ונכנס לכיתה של השיעור הבא. נאנחתי בעצב ברור, וגררתי את מגי מקונר בתירוץ שלא באלי לאחר. השיעורים עברו, איכשהו, והיום הארוך ביותר בחיי נגמר. אני ומגי יצאנו מבית הספר, כשהיא טורחת להסביר לי כמה קונר נחמד, ואיזה שותף טוב הוא בכימיה, וכמה הוא מוצא חן בעיניה, ואיזה מזל שהוא ומלאני הגועלית נפרדו. שתקתי כל הדרך, נותנת לה לדבר, והקשבתי לה בקשב רב, תוך כדי שאני מגלגלת עיניים מידי פעם, או מחייכת חיוך קטן ומלא משמעות. היא נפרדה ממני בפנייה לרחוב שלה, שמחה מהרגיל.
כשהגעתי הביתה, לאחר ארוחת הצהריים הטעימה, הוצאתי שוב בזהירות את הספר הירוק והקשה. התיישבתי על המיטה, לצידו של פליקס, ופתחתי אותו שוב בחשש מסוים. דפדפתי כמה עמודים קדימה, יותר מידי עמודים קדימה, מסתבר, וראיתי שמעמוד מסוים, עמוד 18 בערך, הדפים הצהובים היו ריקים וחלקים. רוב הספר, למעשה, היה ריק. כיווצתי את גבותי בבלבול ופתחתי בעמוד האחרון שעוד היה מלא.
§ “בהפסקה, אני ומגי נכנסו לחדר האוכל הומה תלמידים רעבים וצווחנים, שלא יכולים להסתפק בקוסקוס ושניצל לארוחת הצהריים, בדיוק ההפך ממני. התיישבנו באחד מהשולחנות המרוחקים, השולחנות הכמעט בלתי נראים בפינה המרוחקת והנידחת ביותר בחדר האוכל, כשאריק סיית’ וקונר ברקר נעמדו מולנו. “אפשר להצטרף אליכן?” שאל אריק. בהיתי בהם כמה דקות טובות, מופתעת, מכריחה את עצמי לבלוע את ביס השניצל שאכלתי, בעוד מגי מהנהנת בהתלהבות יתרה.” §
היה המשך, אבל אפילו לא התאמצתי לקרוא אותו. ככל שקראתי יותר ויותר בספר, מהעמודים שהיה בהם מה לקרוא מן הסתם, התברר לי שהספר הזה תיאר את חיי בצורה הכי מדויקת ומלחיצה שיש, וכל דקה שעוברת מתועדת בו. עוד התברר לי, שהדפים החלקים והריקים היו שמורים לעתיד.
זה טירוף. טירוף מוחלט. יש ספר שלם שמתעד את החיים שלי, ודיו שחורה שנוספת כל דקה ודקה בערך, ממלאה מעצמה את הדפים הריקים. התחלתי לחשוש שמדובר בהרבה יותר מסתם ספר, ושזו אולי כבר לא כל כך מתיחה על חשבוני, אלא הרבה, הרבה יותר. קפצתי מהמיטה בהחלטה ללכת לספרייה ולבדוק את העניין, ואולי גם למצוא הסבר הגיוני לכל האי הגיוני שבספר הזה. הלכתי בצעדים נחושים אל עבר הספרייה, משתוקקת למציאת האמת.
“שלום, גברת הרבר.” אמרתי כשנכנסתי לספרייה הגדולה.
היא חייכה חיוך מנומס וטוב, ואמרה, “צהריים טובים, קייט. במה אני אוכל לעזור לך?”
“אני רוצה לברר מאיפה הספר הזה.” אמרתי, בעוד אני מוציאה את הספר העבה מהתיק. היא לקחה את משקפיה, ובחנה את הספר ברצינות.
“אני מצטערת, אבל את בטוחה שזה ספר מכאן?” שאלה לאחר מספר דקות.
“כן, די בטוחה. השאלתי אותו שלשום.” אמרתי בבלבול.
היא כיווצה את גבותיה בבלבול, ופנתה אל עבר המחשב. ידיה הקלידו במרץ את שמי, ותוך פחות משנייה הופיע על צג המחשב חשבון הספרייה של קייט קלרק. “זה לא מופיע במחשב.” חיוך נבוך ומבולבל הופיע על פניה, לא פחות ממני.
“טוב, תודה בכל מקרה.” אמרתי בתסכול. לקחתי את הספר המשונה ויצאתי מהספרייה, כשאני ממלמלת לעצמי כל הדרך. זכרתי בוודאות שהשאלתי את הספר מהספרייה, ושגברת הרבר אפילו רשמה אותו במחשב הקומפקטי שלה שלשום בצהריים. לא הבנתי איך היא יכולה לשכוח ספר מוזר שכזה, בטח כשלקחתי אותו שלשום, ובטח שבטח כשלגברת הרבר היה זיכרון מעולה. הגעתי למסקנה שהספר הזה משך אליו צרות כמו אל מגנט, דבר שרק סקרן אותי עוד יותר, וגרם לי להיות מעורבת בכל הצרות האלו יחד איתו.
חזרתי הביתה עייפה ותשושה, והוצאתי את פליקס השמנמן לטיול. כשחזרתי ועשיתי אמבטיה חמה ומלאה קצף, כמו ילדה קטנה, נשכבתי במיטתי, וקראתי את הספר. זה היה מלחיץ מאוד, כמו לראות את עצמך במראה בפעם הראשונה. יכולתי לקרוא תיאור מדויק עד כדי תדהמה של סדר היום שלי, ואפילו למה שעשיתי באותו הרגע ממש.
נרדמתי בשעה מאוחרת מאוד של הלילה, הרבה אחרי שסבתא הלכה לישון, זה בטוח. החלום המעצבן והמטריד חזר על עצמו, באופן מפתיע. מיום ליום נהיו החלומות שלי נסבלים יותר ויותר, ונהייתי לחוצה מהם פחות ופחות. שוב הייתי בים לבן וכחול, מקושט ומעוצב במיוחד לרגל חתונתם של הזוג הצעיר, כשבמה לבנה ונמוכה ניצבת על החול הרך. מולה היו מסודרים בשורות שורות כיסאות לבנים, מעוצבים בקטיפה עדינה, ואורחים רבים היו פזורים בחוף הים, מפטפטים בהתרגשות. בין כל האורחים שמתי לב לכמה אורחים שאני מכירה במיוחד, כמו מגי וקונר, ואפילו דייגו ארמונה הזקן. הוא לבש טוקסידו מגוהץ ורשמי, ועיניו הירוקות היו זהירות וחשדניות משהו. שערו הלבן הוחלק לאחור, כנראה באמצעות ג’ל לשיער, ואצבעותיו הדקיקות והארוכות תפפו בלחץ על כוס זכוכית הברנדי המלאה שהחזיק. התיישבתי בשורה הראשונה באמצע, מוודאת שאריק ישים לב לנוכחותי. האיש הגבוה והמזויף מיהר להודיע על תחילת הטקס, ואריק והנערה היפהפייה נכנסו. ושוב, כבכל פעם מחדש, אריק הסכים להינשא לנערה, למרות החרטה שבמבטו, ומילותיו ‘לא הייתה לי ברירה.’
אני לא יודעת במה הייתה שונה הפעם הזו שחלמתי את החלום הזה מפעמים קודמות, כי לכאורה הוא היה בדיוק אותו הדבר, אבל כשהתעוררתי השעון המעורר ליד המיטה שלי הראה שהשעה שמונה ועשרה, כלומר שישנתי הלילה הרבה יותר מהרצוי. קפצתי מהמיטה, לא טורחת אפילו לסדר אותה, והתארגנתי בזריזות, כשאני מצחצחת שיניים תוך כדי שאני גורבת גרביים, מסתרקת, ואוכלת ארוחת בוקר חפוזה מידי לטעמה של סבתא. הבנתי שהיום אני כבר לא אלך עם מגי לבית הספר, ויצאתי במהירות מהבית כשאני שוכחת לברך את סבתא ליום נעים. זה בסדר, היא סלחה לי. בעוד אני הולכת במהירות ובצעדים גדולים אל עבר בית הספר, נחושה לא לפספס את כל השיעור הראשון, שמעתי צעדים חרשים מאחורי. הסתובבתי בבהלה, מצפה לגרוע מכל, כשאני רואה את אריק סיית’ ונערה לא מוכרת הולכת לצידו. הם פטפטו בנעימים, צוחקים להם, בעוד אני כנראה הייתי שקופה לגמרי.
“הו, היי קייט.” אמר אריק בשמחה. יותר מידי שמחה, למעשה. ואולי אני לא בלתי נראית כל כך, אחרי הכול.
“היי.” מלמלתי בכעס לא ברור.
“תכירי ידידה טובה שלי שהגיעה לבקר אותי מניו יורק, רוזלין בנדרה, ואת תכירי את קייט קלרק, שותפתי במעבדת כימיה.” אמר בנימוס. הנערה הרימה את ראשה, וחייכה חיוך מנומס וחביב. שערה היה ערמוני וגולש בצורה מרגיזה למדי, ועיניה היו זהובות ומהפנטות. היא הייתה נערה מהסוג שכל אחת הייתה משתוקקת להיות כמותה, ובנים היו מזילים ריר רק כי עברה לידם.
“נעים מאוד, קייט.” אמרה בנימוס מושלם. יכולתי להרגיש איך השנאה נוצרת בי מרגע לרגע, גורמת לי לתעב את האדם המושלם שמולי.
“כן, היי.” אמרתי לה. השתדלתי להיות מנומסת וחביבה כמו שסבתא לימדה אותי, כמו שאני יודעת, אבל המראה שלה ושל אריק פשוט הוציא אותי מדעתי.
“למה שלא תלכי איתנו?” שאלה.
“אני לא יודעת מה איתכם, אבל לי יש בית ספר להיות בו, ואני קצת מאחרת. סלחו לי.” אמרתי בנימה זעופה, והתקדמתי בצעדים גדולים אל עבר בית הספר, בעוד אני מתעלמת בקלילות מהצחקוקים והפטפוטים שמאחורי. הגעתי לבית הספר מתנשפת מעט, עשר דקות לפני סוף השיעור הראשון. נאנחתי בייאוש, יודעת שפספסתי שעת היסטוריה, ועם כל הנחמה שבדבר, בכל זאת זה העיק לי. הלכתי לפינה המרוחקת והנידחת ביותר בבית הספר, פינה כמעט בלתי נראית. זו הייתה הפינה שבה מלאני סטרייט הייתה תמיד מתמזמזת עם האקסים שלה, או עם החברים שלה, או החברים של החברים שלה, ולפעמים אפילו עם ההורים של החברים של החברים שלה, משהו כזה. עכשיו, בכל מקרה, התיישבתי על האדמה היבשה והקשה, והתכוונתי להוציא את הספר הירוק מתיקי ולקרוא בו עוד קצת להיום כדי לגלות פרטים שלא גיליתי עדיין, כששמעתי קול סמכותי מדבר. הקול היה קרוב למדי, ועם זאת לא הצלחתי לפענח את בעלו או מאיפה בקע. הקשבתי בריכוז. הקול אמר משפט אחד בלבד והסתלק, כנראה פחד ממצוטטים או מהצלצול שיצלצל כל רגע, אחד מהשניים.
“אל תדאג, אדוני. בסוף תקבל את מבוקשך. היא בידי.”

מודעת – פרק 4
דרג את הסיפור

תגובות (16)

אהבתי תמשיכיי♥

01/04/2012 11:07

אעאעאאעאעאעאאע!!!
זה מושלם!!!
יותר מידי מושלם!!!
הכי מושלם שיש!!!!!!!
ולמה למה למה למה השארת אותנו במתח???
הא???? למה???
חחח טוב הפרק הזה היה מדהים ומרתק!!!
אין אין הכתיבה שלך משגעת!!!
מי ביד של מי?? ומי זה אדוני???
ומי זאת הידידה שלו??
ולמה אין עוד פרק??????
המשך!!!!! חחחח

את יודעת מה?? הפרק הזה מכוער!!!
חההה האחד באפריל!!! חחח וואו משעמם לי….
חח בקיצור זה מדהים ביותר!!

01/04/2012 11:30

היי נוני
פרק מהמם אהבתי מאד מאד תמשיכי תודה וערב נפלא ממני בקי ♥

01/04/2012 12:14

נוני…הפרק הזה מושלם!
אני ממש אוהבת את הכתיבה שלך..
הסיפור מרתק וגורם לי להדביק ת’פרצוף למסך של המחשב!~חעחעחע~
תמשיכי במהירות…
ומזה המתח הזה?!אעאאעאע…
מי לעזאזל אמר את זה?!אה?!מי?
תמשיכי דחוף!אני זקוקה לפרק~בכיהיסטריבכיהיסטרי~
אוהבתו’ותך המונהמונהמונהמון…

01/04/2012 12:59

מדהים!
אין לי מילים!
זה כל כך מותח.
תמשיכי מהר =]

01/04/2012 13:37

אעאעאעאעא!!!
ואוווו אלוקים זה כואב מרוב שזה כ”כ יפה!!!
את כזאתי מוכשרת!!
נוני, תחזיקי אותי חזק, אני כמעט מתעלפת מרוב שלמות!!!!
אעאעאעאעא!!!! מפרק לפרק זה נהפך להיות יותר ויותר מסקרן…
איןןןןןן דברים כאלה, איןןןןן!!!
מושלם, אדיר, גדול, מקורי ובלתי צפוי בעליל!!
את חייבת להמשיך מהר!!
אני דורשת את זה בתוקף!!
עכשיו!!
חחח אחד באפריל שמח גם לך:)

01/04/2012 13:53

רק אגיד..שאני מחכה להמשך…

01/04/2012 16:10

יוווווווווווווואווווווווווו תמשיייייייייכיייייי ((:

02/04/2012 00:08

יואו זה כזה כיף!
אתן כאלו אדירות! =]
תודה רבה לכולן על התגובות, שמחה שמתחתי אתכן – זו המטרה ><
וממש ממש הצחקתן אותי! אין על כולכן!
המשך בקרוב מאוד..
מתה עליכן,
נוני ;)

02/04/2012 05:10

יואו זה כזה כיף!
אתן כאלו אדירות! =]
תודה רבה לכולן על התגובות, שמחה שמתחתי אתכן – זו המטרה ><
וממש ממש הצחקתן אותי! אין על כולכן!
המשך בקרוב מאוד..
מתה עליכן,
נוני ;)

02/04/2012 05:12

יפה יפה יפה!!!!
את חייבת חייבת חייבת חייבת להמשיך, מובן?

02/04/2012 05:15

מדהים! מדהים! מדהים!
אני משתגעת!!!
כולם פה מוכשרים ברמות!!!
אני מרגישה שהסיפור שלי… מגיעה לעקב של הסיפור שלך!
תמשיכי מהר!!!!
בבקשה, בבקשה, בבקשה!
תפרסמי פרק אחד לפני פסח כי אני לא אהיה רגועה!
בבקשה?

02/04/2012 13:52

פרסמתי, רק צריך אישור..
ותודה רבה רבה, למרות שאני די בטוחה שזה לא נכון ><

03/04/2012 06:03

מה לא נכון? נוני, מה לא נכון?!?!
(מצחיק אותי..יש לך את אותו שם משפחה של חברה שלי…אלא אם כן השם שלך זה נוני ו..פאדיחות…)

03/04/2012 06:06

חחחחח
השם שלי זה נועה, לידע כללי.. >

03/04/2012 06:08

חי…
אני בטוחה שזה נכון…
הסיפור שלי סתם חובבני ובנוסף נתקעתי באמצע!
~עצבים~
אני פשוט לא יודעת איך להמשיך אותו. למרות שכתבתי המשך כלשהו זה כאילו שאני לא מצליחה לחבר אותו לסיפור עצמו.

03/04/2012 13:51
18 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך