מכונת הזמן 2- פרק 13

תובל הביטה בו אחוזת הלם והייתה חייבת לדעת מה חדש בנוגע לביתה של מרגריטה שקד.
חננאל לא חייך הפעם, אלא היה רציני יותר מתמיד. הוא הביט על תובל ואז על גבריאל ואחר כך על שובל.
" תראו , חברים. אני עדיין בהלם ומסרב להאמין את מי פגשתי. מסתבר שמרגריטה לא מתה כפי שחשבנו. היא חזרה ובגדול, תובל אל תבהלי אבל היא מתכננת משהו חדש לגבייך , גבריאל . עלייך להיזהר כי נראה שאתה על הכוונת שלה והיא רוצה לנקום בך מכיוון שפגעת במעיין , הבת של מרגריטה. חברים , אנחנו צריכים לחזור עוד היום." אמר חננאל בהרהור.
" ידעתי. ידעתי שיש סיכון חדש כלשהו. לא משנה מה. אנחנו לא צריכים לסכן את עצמנו יותר מדי, חנן , טוב שחזרת. איזה מפחיד , מה נעשה עכשיו?" שאלה תובל בנימה של דאגה ונאנחה כי הכול נראה לה שהכול מסתבך ונהיה יותר קשה עם הגילוי החדש שנודע לה כעת.
חננאל ניגש אליה כדי לחבק אותה. " אל תדאגי , תובי. הכול יסתדר בסוף. אנחנו עוד ננצח את מרגריטה . היא לא יכולה לעשות לנו כלום. היא עיוורת. מה היא כבר יכולה לעשות?" ניסה חננאל להרגיע את תובל הלחוצה.
" לך תדע , אולי מרגריטה מתכננת תוכנית חדשה. אני לא יודעת מה יהיה איתנו בהמשך. איך היא חיה? איך יכול להיות שהיא לא נעצרה אחרי שהיא ירתה באביטל? איך יכול להיות שהיא שרדה? אלוהים , איזה מפחיד לגלות שאנחנו לא יודעים כלום ממה שמתרחש בעולם הזה!" קראה שובל בבלבול ולא ידעה מה לעשות עם עצמה.
" אחרי שחשבתי שיש טיפת שקט ממנה, עכשיו הידיים שלי רועדות! אל תדבר על מרגריטה כשאני עם מצב רוח מצוין.
זה די מפחיד , אל תדבר על זה ליד גבריאל. בבקשה אתה חייב לשמור על הדיסקרטיות. בשביל שגבריאל לא ישמע אותנו מדברים.. " אמרה שובל בחצי לחש והתבוננה על חננאל במבט לחוץ.
גבריאל שמע אותם מדברים על כך שמרגריטה מארגנת תוכנית נקמה כלשהי , הוא לא ידע מה להגיד או איך להגיב לכן הוא בחר את הזכות לשתוק ולא להגיד כלום.
דניאל חגג את היום השנה לאימו אורנה תירוש, שמצאה את מותה בתאונת מטוס מחרידה ומאז נעלמו עקבותיה.
הוא התיישב על הספה, שקוע בתוך דיכאון עמוק ולא היה לו חשק לעשות שום דבר.
" דני , הדלקת כבר נר לכבוד אימך? מה קרה? למה אתה כל כך עצוב? דני , אני כאן איתך ואתה לא לבד בזה.
אני יודעת כמה אימא שלך חסרה לך כרגע, תבין , אתה חייב להבין. שהיא לא בחרה בסוף הטראגי הזה. אתה שומע את מה שאני אומרת?" אמרה רינת ברוך וליטפה את שערו, עיניו הכחולות כמו הים היו נפוחות ואדומות מרוב בכי , והוא השפיל את מבטו.
" את לא מבינה עד כמה. רינתי. היא ממש חסרה לי ברגעים הללו, אני רוצה לבקש ממך שתשירי שיר שאימא שלי שרה כאשר היא הייתה משכיבה אותי לישון." שאל דניאל את רינת בנימוס .
" בטח , זה השיר שאתה הכי אהבת, תשכב עליי , דני ואני אשיר לך את השיר שאימא שלך נהגה כל לילה לפני שנרדמת." אמרה רינת בחיוך חמים והתחילה לשיר בקול רם כדי שדניאל יתעודד טיפה ויפסיק לבכות.
דניאל הביט בה בעיניים נוצצות ושתק כאשר דמעות גדולות הרטיבו את עיניו הכחולות הגדולות והבהירות , כל מילה שנשמעה הזכירה לו את אימו אורנה והיה כואב לו מאוד שהיא נפטרה בגיל צעיר יחסית.
רינת ליטפה את שערו קלות והביטה בו בזמן שהיא המשיכה לשיר.
דניאל שהיה לרגע קט ילד קטן כמו שהיה פעם , נפעם ונרגש שאימו שרה לו שיר ערש לפני שהוא נרדם.
" תודה. אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך." אמר דניאל ברגשות תודה