מכונת הזמן 2 – פרק 14

דניאל הביט על רינת ממושכות ועדיין הדמעות ירדו בלי יכולת כלשהי למחות אותן.
" אני זוכר את היום הזה כאילו זה היה אתמול." קרא דניאל בחיוך עצוב ונאנח שאף אחד אחר חוץ מרינת , לא היה בחדר כדי לראות איך הוא התמלא בצער שאין לו סוף.
" אני יודעת, דני. תאמין לי שאני מבינה מה שאתה עובר , זה בכלל לא פשוט. אני יכולה להגיד לך רק דבר אחד, תזכור את הדברים הטובים , דנדוש. כי רק הם נשארים בתוכך לעד." אמרה רינת בטון מתרגש.
" אני רק רוצה לבקש משאלת יום הולדת אחת ויחידה, אין לי הרבה דרישות." קרא דניאל בהרהור.
" נו תגיד, תבקש את משאלת יום ההולדת ואני אכבה את הנרות הדמיונים. " גיחכה רינת והביטה על דניאל בצפייה שהוא יענה.
" אני רוצה את אבא שלי בחזרה." אמר דניאל בהתרגשות , הדמעות נפלו מעיניו והוא לא היה יכול להתאפק יותר.
" אני לא מספיקה לך? אתה צריך עוד משהו? תקשיב טוב , דניאל. לא משנה מה יהיה, אבא שלך לא יהיה כאן. אני אצטרך להזכיר לך את זה כל הזמן. יש לך אותי , אנחנו מכירים כל כך הרבה שנים." קראה רינת בחצי חיוך , דניאל הביט עליה בעיניים אדומות מבכי.
פתאום מישהו דפק בדלת , דניאל הרים את עצמו וניגש במהירות לבדוק מי זה בא כאשר לא היה לו כל כך הרבה מצב רוח.
הוא הבחין בה , במישהי בהירת עור שטענה שהיא הכירה את אימו והייתה מכרה ממש טובה שלה.
" היי , מה את צריכה?" שאל דניאל בתמימות, הוא ראה ארגז שלם עם זיכרונות מהעבר הרחוק שלו.
" דניאל , אתה זוכר אותי?" שאל מיכל בהתרגשות ודניאל בקושי זכר מאיפה הוא הכיר אותה בכלל.
" האמת שלא , מי את? מה את עושה בבית שלי?" שאל דניאל ספק זועם , ספק נבוך.
" אני מיכל , עזרתי לאימך , אורנה לטפל בך כשהיית קטן. אני ממש אבין אם לא תרצה לפתוח בזיכרונות הכואבים שלך מהעבר. אבל בכל זאת באתי כדי לתת לך את הדברים שאורנה מאוד אהבה כאשר היא הייתה צעירה ותוססת. אני צריכה ללכת. להתראות." אמרה מיכל בקצרה והלכה משם לדרכה.
דניאל הבחין שהיה שם גם אלבום התמונות שלו כשהוא היה תינוק . הוא לא הבין למה מיכל הזאת הייתה מוכרת לו כל כך.
" זה ממש מעניין. דניאל , תראה אותך. היית באמת ילד יפהפה. מה , למה אתה עושה פרצוף כזה? אני ממש מדברת ברצינות." אמרה רינת וצחקה לעצמה.
רינת באה לקראתו וחיבקה אותו כשהיא עמדה מאחוריו.
" וואו, תראי את התמונה הזאת, באמת הייתה לי ילדות מאושרת. לא הייתי צריך שום דבר יותר מזה." קרא דניאל ברצינות ולא חייך לעברה הפעם.
עלמה ישבה על הכיסא ותובל התכוונה להפוך את עלמה מחנונית כרונית ליפהפייה אמיתית, שובל אמרה לעלמה שהיא זקוקה קצת לשינוי במראה החיצוני כי היא נראית קצת מוזנחת.
" וואו , תקשיבי, עלמה , המהפך שעשינו לך. היית ממש חייבת את זה. תראי איתך , את ממש פצצה חבל על הזמן. נראה שדניאל יפול לרגלייך כשהוא יראה אותך!" קראה שובל בהתלהבות וחייכה אליה.
" איפה שמתן את המשקפיים שלי?" שאלה עלמה בבהלה והרגישה פתאום מוזר בלי המשקפיים.
" את לא צריכה את זה , עלמה . תסתכלי רגע על המראה. וואו, את ממש מדהימה ומהממת. " אמרה תובל בעקשנות.
" למה אני מרגישה עדיין מכוערת?" אמרה עלמה בחוסר ביטחון וכיסתה את פניה בידיה כי היה קשה לה להתרגל למראה החדש.
" את לא מכוערת , תפסיקי להגיד את זה על עצמך. תתחילי לאהוב קצת את מה שיש בך . ואז הכול ישתנה בחייך." קראה שובל בהרהור.
" דניאל יתעלף כאשר הוא יראה אותך, הוא ממש יתמוטט במקום. עכשיו נראה מה תהיה התגובה שלו למהפך שעשינו לך." חשבה תובל בקול.
גבריאל נכנס לתוך הבית והבחין בעלמה , היא כל כך יפה ובאותה העת היא הזכירה לו מאוד את אביטל. עכשיו היא הייתה דומה לה ממש כמו שתי טיפות מיים.
" וואו. את נראית ממש שונה. המראה החדש הולם אותך." החמיא לה גבריאל.
עלמה שלחה אליו חיוך נבוך והיא לא ידעה כל כך מה לומר. היא לא ידעה איך להתייחס למחמאות שאנשים היו נותנים לה.
" אתה , עידו? האח של דניאל , תודה. זה מאוד מביך לשמוע מחמאות. למרות שאני חושבת שאני עדיין לא יפה." אמרה עלמה במבוכה ולא ידעה מה לעשות עם עצמה.
" אני כל כך שמח לשמוע שחזרת. היית ממש חסרה לי." קרא גבריאל בהתרגשות והיו לו דמעות בעיניים.
עלמה הביטה בו לא מבינה מה הוא רצה ממנה. למי הוא התכוון כשאמר שהיא הייתה דומה למישהי שהוא באמת אהב.
" על מי אנחנו מדברים?" שאלה עלמה ברצינות והביטה בו במבט חסר הבעה.
" זה נחמד שאת פה , " הוא התקרב אליה והתכוון לנשק אותה.
רק שהיא הסבה את ראשה הצידה ולא היה לה חשק בדיוק לדבר עם אף אחד.
" מה קרה?" שאל גבריאל והסתכל עליה כי הוא לא הבין מה עבר עליה כרגע.