מלודיות – פרקים 9+10

"שלום, אנדרדוגס!" לינדזי אמרה באושר לא מוסבר.
"בחרתי את השיר שנופיע איתו בתחרות. אנחנו נשיר את פומפיי, של הלהקה באסטיל." היא אמרה.
"אז קומו, מתחילים להתאמן!"
קמתי ממקומי וכך גם שאר הכיתה.
"הנגנים יעמדו בצד- עם כלי הנגינה, כמובן," היא אמרה וארבעת הנגנים עמדו בצד החדר.
"הסולנית- רובי, תעמוד מקדימה, ליד, המ, דניאל. בשורה מאחוריהם יעמדו קליי, לולה, שרלוט, ומקס. בשורה השלישית יעמדו איימי, דארן, אנג'ל, וסאם. בשורה הרביעית יעמדו פטריק, מייסון," העפתי לעברו של מייסון מבט חטוף וראיתי אותו מחייך, "אשלי וקימברלי. קדימה, להסתדר במקומות!" לינדזי סוף- סוף סיימה לומר ונעמדנו כל אחד במקומו. היא נתנה לנגנים את התווים, ונעמדה בקדמת החדר.
"אוקיי, אז השיר מתחיל מתחיל באקפלה, זאת אומרת, הרבה היי- הואים. את שלושת ההיי- הואים הראשונים תשיר השורה הרביעית, את שלושת ההיי- הואים השניים תשיר השורה השלישית, ואת השני היי- הואים האחרונים תשיר השורה השניה. כל אחד מכם," היא הסתכלה עליי ועל דניאל, "ישיר את החלק שסימנתי לו על הדף." היא הגישה לכל אחד מאיתנו דפים ובהם מורקרו השורות שאנחנו צריכים לשיר.
"בזמן שאתם תשירו והנגנים ינגנו, השאר ישירו את קולות הרקע. אני מניחה שכולכם שמעתם כבר את השיר פומפיי, אבל אני אשמיע לכם אותו שוב בשביל שתיזכרו." היא הפעילה מהמחשב את השיר.

בכנות, זאת הפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה, ואני חייבת להודות שהוא יפה.
"מתחילים בספירה של שלוש!" לינדזי אמרה.
"אחת, שתיים, שלוש!" היא אמרה, והשורה הרביעית התחילה לשיר, ולאחר מכן השורה השלישית ואז השורה השניה.
"I was left to my own devices,"
דניאל שר.
"Many days fell away with nothing to show.."
שרתי.
"and the walls kept tumbing down
In the city that we loved…"
דניאל שר.
"great clouds roll over the hills
Bringing darkness from above."
שרתי והייתה הפסקה של כמה שניות ובה שמעו בבירור את ג'ונתן מתופף.
" But if you close your eyes,
Does it almost feel like
Nothing changed at all?
And if you close your eyes
Does it almost feel like
You've been here before?
How am I gonna be an optimist about this?
How am I gonna be an optimist about this?"
כולם שרו בהרמוניה מדהימה. המוזיקה, קולות הרקע והשירה התאימו בצורה מושלמת.
We were caught up and lost in all of our vices"
In your pose as the dust settles around us "
דניאל שר.
And the walls kept tumbling down"
In the city that we love
great clouds roll over the hills
Bringing darkness from above"
שרתי, ושוב הייתה הפוגה של כמה שניות ובה שמעו את הנגינה.
" But if you close your eyes,
Does it almost feel like
Nothing changed at all?
And if you close your eyes,
Does it almost feel like
You've been here before?
How am I gonna be an optimist about this?
How am I gonna be an optimist about this?"
שוב, כולם שרו ביחד. הסתובבתי אל דני וראיתי אותה מחייכת. אחרי כמה שניות שמתי לב שגם אני מחייכת.
" Oh where do we begin?
The rubble or our sins?
Oh where do we begin?
The rubble or our sins?"
אני ודניאל שרנו את הפעם הראשונה, ואת הפעם השניה שרה שאר הקבוצה, כמו הד.
" And the walls kept tumbling down
In the city that we love
great clouds roll over the hills
Bringing darkness from above"
אני שרתי בליווי קולות הרקע.
But if you close your eyes"
Does it almost feel like
Nothing changed at all?
And if you close your eyes
Does it almost feel like
You've been here before?
How am I gonna be an optimist about this?
How am I gonna be an optimist about this?
But if you close your eyes
Does it almost feel like
Nothing changed at all?"
הקבוצה שרה שוב, השורה השניה שרה את שני ההיי- הואים הראשונים, השורה השלישית שרה את שלושת היי- הואים השניים, השורה הרביעית שרה את שלושת ההיי- הואים האחרונים והנגנים הפסיקו לנגן.
"זה היה…" איימי התחילה לומר.
"מדהים." דניאל השלים אותה.
לינדזי רק הסתכלה בטלפון שלה ולא אמרה מילה. אחרי כמה רגעים היא כחכחה בגרונה.
"אני מצטערת, אבל יש ישיבה בחדר המורים ואני חייבת ללכת. אני אחזור ברגע שאני אוכל, אז בינתיים תחכו פה, ושאף אחד לא ילך!" היא אמרה, אספה את הניירת המפוזרת שלה במהירות ויצאה מהחדר.
התכוונתי לחזור למקומי הקבוע בחדר, אבל דני עצרה אותי.
"חכי. בואי נשב פה." היא אמרה והצביע על מקום ברצפה, שמסביבו כבר הספיקו להתיישב כולם.
"טוב." אמרתי, והתיישבנו. מצד אחד דני ישבה, ומולי ישב פטריק בייקר. כמה שניות אחר כך, מת'יו ישב מהצד השני שלי.
"את מוכשרת, באמת." הוא אמר בשקט, כאילו מנסה שלא ישימו לב.
"גם אתה." אמרתי, והוא גיחך וקם לשבת ליד קליי וסאם אגרון. כמה שניות אחרי שהוא קם מייסון תפס את מקומו. הוא לא הוציא מילה, רק בהה בפטריק.
"תגיד, אתה מסומם או משהו? תפסיק לבהות." אמרתי מספיק בשקט כדי שלא ישמעו אותי. הוא הסמיק.
"הוא חתיך, את יודעת." הוא גם לחש.
"זה לא אומר שאתה יכול לבהות בו כל היום כמו סטוקר. גם צ'אנינג טייטום חתיך, ואני לא רואה אותך מסתכל על תמונות שלו כל היום." גיחכתי מהבדיחה של עצמי.
"הוא גם נחמד. נראה לי." הוא אמר, מתעלם מההערה הקודמת שלי.
"מה זאת אומרת, נראה לך?" שאלתי.
"הוא לא ספורטאי, אז אני לא מכיר אותו. הוא במועדון הדרמה. וחוץ מזה, לא יצא לי לדבר איתו בחיים." הוא אמר.
"לא יצא לך, או שהתביישת מידי?" גיחכתי שוב. אין לי חוש הומור מפותח מידי, אני יודעת. הוא לא ענה לשאלה שלי.
"תשב לידו. אולי תפתחו שיחה." אמרתי והוא עשה כדבריי. שוב, אחרי כמה שניות, מישהו התיישב לידי. הפעם זאת הייתה הילדה הארגנטינאית ששכחתי את שמה.
"היי!" היא אמרה.
"היי."
"לולה ריברה." היא הזכירה לי, והרגשתי נבוכה מהמצב. היא צחקה, ספק עליי ספק בשביל להפיג את המתח.
"רובי מיד."
"אני יודעת."
שוב שתיקה מביכה.
"אז, מזל טוב." היא אמרה.
"על מה?"
"את סולנית."
"נו, ו..?"
"את שרה יפה. ואת גם תופיעי הכי הרבה בתחרות הזאת."
"זה לא טוב."
"למה?"
"אני לא יודעת לרקוד."
"למה את מתכוונת? בטוח שאת יודעת לרקוד."
"לא. בכלל לא. אני רוקדת כאילו יש לי שתי רגליים שמאליות, או שנולדתי פגומה. פעם אחת במסיבת יום הולדת של מישהי בגיל 12 שברתי למישהי את האף כשניסיתי לרקוד. אני לא זוכרת מי זאת הייתה, אבל מאז אני לא רוקדת." אמרתי והיא צחקה.
"בואי, אני אלמד אותך לרקוד." היא קמה ומשכה אותי איתה למרכז הכיתה, שבו לא ישבו ילדים.
"לא כדאי לך." גיחכתי.
היא חיברה את הטלפון שלה לרמקולים והפעילה שיר שנשמע לי מוכר, אבל לא זיהיתי אותו.
"Her name was Lola!"
לולה התחילה לשיר, וזיהיתי מיד את השיר. קופהקבנה.
היא תפסה בידי והזיזה אותי לפי הקצב, סובבה אותי ומה לא. היא רקדה יפה, אבל אני… לא כל כך. דרכתי על רגליה כל הזמן (בטעות, כמובן) ולא עמדתי בקצב שלה.
כשהפזמון הגיע, שרנו שתינו ביחד, מודעות לכך שכל הילדים בחדר מסתכלים עלינו במבטים עקומים או מלגלגים, אבל באותו רגע ממש לא היה לי אכפת.
"at the copa,
Copacabana!"
לולה הזיזה את מותניה וכתפיה לפי הקצב. אני צחקתי בזמן שניסיתי לא להיראות מגוחכת, והשיר נגמר.
"לא צחקת," היא אמרה, "את באמת לא יודעת לרקוד."
שתינו התפקענו מצחוק, וצחקנו עוד יותר חזק בכל פעם שניסינו להסדיר את נשימתנו והסתכלנו אחת על השנייה.
"תודה רבה על ההשפלה." צחקתי וחזרנו לשבת.
"אל תדאגי, את לא כזאת נוראה." היא אמרה.
"טוב בסדר, את כן." היא אמרה וצחקנו שוב.
"שמעתם שנירוונה עשו מופע איחוד? בלי קורט, כמובן." סאם אמר, ומאז הפסקת להקשיב. השיחה זרמה, וכל שניה עברה מנושא לנושא, מאיזה סוג של קטשופ יותר טעים לסרט החדש של ספיידרמן. איך קבוצה של ילדים שלא קשורים בכלל אחד לשני מתחברת כל כך מהר?
"-אלישיה קיז בפסקול של ספיידרמן המדהים 2." לולה אמרה. אלוהים, לילדה הזאת יש משהו לומר על כל נושא.
"את נראית חמודה כשאת מעופפת." קול לחש לי, והיה לי ברור מי זה היה. מת'יו התרחק ממני באותה מהירות שהוא התקרב.
"אני כל כך מצטערת, לא ידעתי שהפגישה תהיה כל כך ארוכה!" לינדזי אמרה בשנייה שהיא נכנסה לחדר, והבהילה את כולנו.
"אין כבר טעם להשאיר אתכם עוד, לא נספיק לעשות כלום… אני מצטערת. אתם יכולים ללכת הביתה." היא אמרה.
הסתכלתי על השעון שהיה תלוי ליד הלוח. השעה הייתה חמש ארבעים וחמש. וואו, היינו פה שעתיים? הזמן טס.
קמתי, לקחתי את התיק שלי, נפרדתי מכולם ויצאתי מבית הספר. התקדמתי לעבר תחנת האוטובוס כששמתי לב לריינג' רובר שחורה שחונה כמה מטרים מתחנת האוטובוס. חיוך עלה על פניי.
"בוו!" צעקתי ודפקתי על חלון המכונית, מבהילה את אלכס. הוא קפץ במושבו ודפק את ראשו בגג, והתפקעתי מצחוק.
"את משוגעת, פשוט משוגעת. הייתי יכול למות מהתקף לב עכשיו." הוא פתח את החלון ואמר.
"אתה באמת פדופיל. מחכה לי מחוץ לבית הספר במכונית גדולה ושחורה? משהו פה חשוד." צחקתי.
"האוטובוס מסוכ-" הוא התחיל להגיד אבל נעצר והסתכל על משהו מעבר לכתפי.
"זה חבר שלך?" הוא שאל.
"מי?" לא הבנתי. הוא סימן בראשו מישהו מאחורי וסובבתי את ראשי. מת'יו עמד שם והסתכל עלינו.
"לא." אמרתי.
"אוקיי." הוא אמר, "כנסי."
נכנסתי למכונית שלו. "אתה יודע, אני יכולה להתרגל לזה, שיאסוף אותי נהג פרטי כל יום מבית הספר."
"שתקי." הוא אמר בחצי רצינות חצי בצחוק.
"למה אתה מסיע אותי בכל מקרה?" תהיתי.
"אמרתי לך, האוטובוס מסוכן." הוא ענה בקצרה.
"אז איך במקהלה?" הוא שאל.
"בסדר." עניתי.
"אתם מתכוונים להתחרות בתחרות המחוזית?"
"כן."
"מי הסולן שלכם?"
"אני."
"באמת?"
"כן."
"יפה לך! איזה שיר אתם שרים?"
"מה זאת החקירה הזאת?"
"לא חקירה. סתם התעניינתי."
"אתה כל הזמן שואל שאלות על המקהלה, למה זה?"
"זה כלום, סתם רציתי לדעת."
"טוב, פדופיל. תודה על ההסעה. ביי!" אמרתי כשהגענו לבית שלי.
"ביי."