אהבה תמידית

16/03/2013 620 צפיות תגובה אחת

כשהגעתי לבית הספר החדש, היה זה שבוע לפני פורים. שובצתי בכיתה י’1. בשיעורי לשון, נתנו לנו משימות ועבודות על פורים. בפורים, התחפשתי לליצן. הסתובבתי לבדי בבית הספר, כי עדיין לא היו לי חברים… ראיתי חבורת נערות מכיתה י’3. נערה אחת תפסה את מבטי. היה לה שיער בלונדיני גלי שמגיע עד אחרי כתפייה, עיניים ירוקות ונמשים מעטים מפוזרים על פרצופה. היה לה גוון עור בהיר אך לא חיוור, והיא הייתה גבוהה ורזה. היו לה גם שיניים לבנות וישרות ועור פנים מושלם. היא התחפשה לשלגיה. על שערותיה היה לה סרט אדום והייתה לה שמלה כמו של שלגיה, אך יותר קצרה. היו לה נעלי עקב שחורות והיא הייתה מאופרת מאוד יפה. אני לא ממש מבין בדברים האלה, אבל אני יודע שהיא הייתה מאוד יפה. היא צחקה עם חברותיה. הסתכלתי עליה וכשהיא הפנתה את מבטי אלי, ישר הסתכלתי על כיתה י’ב4. כשראיתי מזווית מבטי שהיא וחברותיה כבר יצאו לחצר בית הספר, יצאתי והלכתי אחריהן. נצמדתי לקצה הקיר והסתכלתי עליה. “ניר?” לפתע שמעתי קול של בת והרגשתי נגיעה רכה על גבי. “מה?” אמרתי מבוהל והסתובבתי. “מה יש לך?!” גיחכה הנערה שעמדה מולי. זאת הייתה מאיה, נערה מכיתתי בעלת הרבה חברות, כולל גם מהכיתות המקבילות. היה לה שיער שחור ארוך ועיניים תכולות חיוורות. היא התחפשה למלאכית. “לא, כלום…” עניתי לה בנחת. “מ- מה רצית?” שאלתי אותה. ” דבר ראשון, למה אתה ככה?” היא שאלה והרימה את גבותיה. “סתם, רציתי לראות איך המשחק חממות שמה בלי שיראו שאני מסתכל”. עניתי לה. היא ענתה לי אוקיי וסובבה את עיניה. היא המשיכה:” ודבר שני, בו למגרש, אנחנו עושים תחרות תחפושות עם כל השכבה”. היא הלכה לכיוון המגרש, שזה היה הכיוון שאליו הלכה הנערה היפה. הלכתי למגרש הספורט וראש מועצת התלמידים של השכבה, מאיה, החזיקה מיקרופון ובקשה מכולם לשבת. בכל כיתה היו כ-20 מתמודדים כמו מספר ילדי הכיתה. בסך הכל היו 60 מתמודדים. היא הקריאה את שמי; ניר סלופון. הלכתי לאיפה שכל מתמודד עמד והצגתי את עצמי ואת התחפושת שלי. כשהגענו לכיתה י’3 הייתי קשוב כדי לדעת איך קוראים לנערה. “אלינור וקסמן” מאיה אמרה אך זאת לא הייתה היא. ליהי קורשים- זאת לא הייתה היא. “אור בירג” מאיה הקריאה. והנערה היפה הבלונדינית התחפשה לשלגייה עלתה. ‘אז ככה קוראים לה- אור’ חשבתי לעצמי וחייכתי. היא דיברה כל כך יפה, זאת אומרת, הקול שלה היה ממש חמוד והיא דיברה בביטחון מלא. כשכולם סיימו להציג, מועצת התלמידים של השכבה התייעצה מי יהיה מקום ראשון, שני ושלישי. “ובמקום השלישי,” מאיה אמרה, “אלינור וקסמן שהתחפשה לשדונית”. היו מחיאות כפיים ונתנו לאלינור מדלייה. הכריזו על המרום השני ונתנו מדלייה. במקום הראשון זכתה מיקה מכיתה י’2 שהתחפשה לשמש. כל שנותיי בתיכון לא העזתי לדבר עם אור. כשהתגייסתי לצבא, בטירונות פרצה מלחמה. כמה גדודים הצטרפו ביחד, גם גדודים של בנות לוחמות ותכננו מה לעשות. הסתכלתי מסביב ולפתע ראיתי נערה בלונדינית. נזכרתי בתיכון, באור. ראיתי שהיא חוששת מהמלחמה. הסבירו לנו מה אנחנו עושים וחילקו אותנו ל2 קבוצות מעורבות. אני הייתי בקבוצה עם אור. כשהלכנו לחדר, אור התיישבה על המיטה שלה והיא אמרה לעצמה “אור את חזקה, אור את חזקה..”. החלטתי לתפוס אומץ ולדבר איתה. עליתי למיטה שלה והתיישבתי לידה. “אור?” דיברתי אליה. “מה? מה אתה רוצה ממני?” היא השיבה. “את לחוצה? עצובה? את מתגעגעת הביתה?” ניסיתי לברר מה קרה לה. היא החלה לדבר:” אף אחד מהשכבה שלי לא איתי, אני איזה חודש בבסיס בלי ללכת הביתה, הארוחות פה מגעילות ואני מפחדת.. רגע,” היא עצרה “למה אני מספרת לך את זה?” היא שאלה אותי. “אני הייתי איתך בשכבה. הייתי חדש בכיתה י’1 שבוע לפני פורים. בפורים עקבתי אחרייך. הייתי מאוהב בך כל התיכון אך לא היה לי אומץ לדבר איתך” סיפרתי לה. היא התחילה לבכות. “מה קרה?” בררתי. “אמרו לי שהיה פיגוע סמוך לביתי ובדיוק היה שם אירוע. כמעט כל משפחתי המורחבת נפטרה”. סיפרה לי. היא חיבקה אותי והגבירה את הבכי. לקחתי את התיק שלי והוצאתי משם חבילת שוקולדים. הבאתי לאור את השוקולדים. “תודה,” אמרה וניגבה את דמעותיה. “איך לא שמתי לב אלייך בתיכון?”. עניתי לה:” לא התבלטתי”. אור הוציאה מתיקה כתבה מהעיתון של היום הקודם והגישה לי אותה. “פיגוע בהרצליה, משפחה מורחבת שלמה נפטרה” זאת הייתה הכותרת. המשפט הראשון היה:” אתמול בשעה 20:30, בזמן אירוע משפחתי בהרצליה, היה פיגוע של מחבל מתאבד וכל המשפחה המורחבת כולל הכלב נפטרו. רק מישהי אחת, אור בירג, בת המשפחה שבביתם האירוע ערך, לא הייתה בביתה באותו הרגע, אור היא חיילת מצטיינת אשר נשארה בבסיס כדי לעזור במלחמה”. יותר לא קראתי. הייתי ממש עצוב בשבילה. היא הסתכלה על הכתבה והתחילה לבכות. חיבקתי אותה והיא אותי. “אל תדאגי,” לחשתי לה “אני איתך, אני שומר עלייך”. “מה הייתי עושה בלעדייך?!” היא אמרה, יצאה מהחיבוק ונשקה לי על השפתיים. חייכתי חיוך קטן. המפקדים נכנסו לחדר ואמרו לכולם ללכת לישון כי מחר צריך לקום ממש מוקדם כדי לצאת לשטח. הלכנו לישון באותה מיטה. מחובקים. מאז, אנחנו זוג. אחרי הצבא עברנו לגור ביחד והתחתנו. אמנם אור תמיד עצובה בגלל משפחתה, אך היא מנסה לא להראות זאת.

אהבה תמידית
דרג את הסיפור

תגובות (1)

ממש ♥ את זה ☺

16/03/2013 11:15
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך