איך תמיד זה היה נגמר כך?

bjaui6 12/11/2021 45 צפיות אין תגובות

איך תמיד זה היה נגמר כך, כשעיניה הדומעות מביטות בי כמצפות לאיזשהו שביב של רגש בליבי, ואני שמנסה לסיים את זה ולא מצליח מרוב אהבה אליה.
דמעותיה זלגו על פניה היפות, משוות להן מראה מלאכי. החזקתי את עצמי, אם לא אסיים את זה כבר, שנינו ניפגע. כל כך התאפקתי לא לקרב אותה אליי ולתת לה חיבוק גדול, ובמקום זאת הנחתי יד מנחמת על כתפיה. “את תהיי מאושרת יותר בלעדיי”, אני אומר ונמנע מלהביט בעיניה הכחולות.
היא מניחה את ידה על סנטרי ומקרבת את שפתיי אל שפתיה, מנסה לגנוב עוד נשיקה.
“לא” לחשתי לה, והרחקתי את פניי, “אנחנו לא יכולים דינה, אנחנו לא טובים אחד לשניה, לא כרגע לפחות. אולי בעתיד זאת תהיה הזדמנות טובה יותר לשנינו, אבל עכשיו, עכשיו אנחנו רק נמיט על עצמינו חורבן.”
היא שתקה לכמה רגעים, ידעתי שהיא מסכימה איתי, אבל בעיניה ראו שהיא לא יכולה להתאפק. ” איזה עתיד יהיה רועי, שנינו יודעים שלא ניפגש יותר אם תגמור את זה כאן. אני לא יכולה לוותר עליך, לוותר עלינו. אולי החורבן הזה שווה את זה?”.
אני מתחיל לדמוע גם אני, רוח הערב הקרירה מעבירה בי צמרמורת כשתחושת הבדידות עולה בי. “כן זה שווה את זה,” אני אומר לה, “וזאת הבעיה.” אני קם מהספסל שעליו ישבתי, נותן לרגע לגופי להסתגל לעמידה. “אני אוהב אותך, תמיד אמשיך לאהוב. אבל, נולדנו בזמן הלא נכון ובתזמון הלא נכון. אני מוכן לעשות הכל בשבילך, וזאת הבעיה.”
אני מסתובב במהירות ומתחיל ללכת, מרגיש את עיניה הדומעות נעוצות בגבי. לרגע קט אני אף מתפלל שהיא תקום מן הכיסא ותרוץ לחבק אותי, אך אני יודע שהיא אינה יכולה. וכשאני ממשיך ללכת ומתרחק לאיטי, אני מרגיש את ליבי נשבר לרסיסים ומותיר שובל של חתיכות על השביל.
זה לא תמיד נגמר כך, בעיניה הדומעות המביטות בי. ישנם פעמים שבהם ליבי נשבר לחלוטין, ורסיסיו מתפזרים עם רוח הלילה, מחפשים מקום שיביא איתו נחמה. ישנם פעמים שאני עוד מדמיין בעיני רוחי, את דינה שלי נעה קדימה ואחורה בכיסא הגלגלים שלה. ישנם פעמים שהאשמה ממלאת את כל חלקי גופי, על היומיים שעוד יכלו להיות לנו לפניי שדינה תמות על שולחן הניתוחים.
ועכשיו, כשאני עומד מול זר הפרחים המונח על קברה, אני הוא שמביט בה בעיניים דומעות המחפשות שביב כלשהו של רגש או תנועה.
“תמיד ידעת להגיד את המילה האחרונה אה דינה?” אני לוחש בכאב, ונותן לדמעותיי לזלוג וליפול אל האדמה.
אני מניח את ידי על הקבר, ולרגע מנחם אחד, מרגיש את כל רסיסי ליבי השבור מתקבצים יחד לחתיכה אחת גדולה. אני מסתובב ומתחיל ללכת, בליבי שנשבר שוב לאלף רסיסים, עדיין תקווה שלפתע היא תרוץ אליי ותחבק אותי, אך אני יודע שהיא אינה יכולה. לא תמיד זה היה נגמר כך, בעיניה הדומעות, אלא לפעמים אף באהבה לא ממומשת ולב שבור לחתיכות.

איך תמיד זה היה נגמר כך?
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך