הלילה האחרון והבוקר הראשון

12/04/2019 237 צפיות תגובה אחת

הייתה זו שעת האשמורת הראשונה. קול יבבה חרישית נשמעה מחדר האמבטיה בדירה מספר שתיים עשרה של הבניין.
המים החמים נחתו על איבריו מטוש המקלחת וגבו היה דבוק לרצפת האמבטיה הקרירה. הנער ניסה לחוש בדבר כה קיצוני שיגרום לו לשכוח ולו לרגע קט בלבד, את כאבו שלו. אך לדאבתו הרבה מעשיו הקיצוניים לא צלחו. דיכאון עטף את נשמתו וכאב משונה תקף את גופו. גבו שרוע על רצפת האמבט, ידיו מכסות את פניו הבוכיות וממטרים חדים צולפים בגופו הצעיר.
בושתו הכבירה הייתה חזקה מכאבו החדש. הוא התבייש במצבו. נער שתכף ימלאו לו שבעה עשר ירחים, ערום באמבט ביתו, בוכה לפני זריחת החמה, בעוד הוריו מספר חדרים על ידו, ישנים שנת ישרים.
לרגע השתנק. קול הבכי נדם. רק מפגשם של חצי המים עם יעדם נשמע.
“למה? למה הפסיק? תמשיך! תמשיך!” דרש מעצמו.
אומנם קול בכיו פסק אך תנועות גופו המשיכו כאילו לא הפסיק מעולם. דמעותיו לא ירדו וכאבו לא נמוג. הן פשוט נגמרו, לא היו עוד נוזלים בגופו שיוכלו לפרוץ החוצה ולשחרר את לחץ כאבו. מרגע שהפסיק לבכות כאבו גבר ודחק בנפשו בעוצמה רבה אף יותר.
“תבכה! תבכה!” התחנן. הוא בכה כבר שעות רבות. כאשר נפרדה ממנו יבב. כשחזר לביתו הפנים ומרר בבכי. בערב סיפר לחבריו והתייפח לפניהם. כשעצם את עיניו לראשונה וניסה ללכת לישון, נזכר ודמע. הדמעות התגנבו אל פניו דרך חריצי עפעפיו הסגורים. לפנות בוקר השקים עקב מכה עזה בחזהו. שוב נזכר. כריתו ומזרנו רטובים. הוא לא הפסיק לבכות כל הלילה. לכן ניגש אל האמבט בניסיון כושל לשטוף את צרותיו מגופו. אך כשהרגיש את חום החצים ואת כפור הריצוף, פרץ בבכי תמרורים.
התחננותו לא צלחה והנער לא נחנן. “למה? למה אני לא מצליח לבכות? למה גם את זה אין לי? כולם עוזבים אותי. גם הבכי.” התמרמר. רגשותיו געשו בגופו. הוא הרגיש כיצד הם זורמים בוורידיו ונלחמים בכאבו, אך לשוא. באותו תקופה לא ידע הנער שהתלות ברגשותיו מחזקת את הכאב ולא נלחמת בו. אולם באותה עת, טרם תקופת גילויו הנדירים, נאחז ברגשותיו והעצים את כאבו אף יותר.
“כלבה. זונה. חרא.” מחשבותיו השתוללו בראשו.
“כלבה. זונה. חרא. תבכה. תבכה! תבכה! תבכה!”.
“למה עזבת אותי?” התיישרו מחשבותיו.
“למה?” שאל בקול חרישי.
מבעד לחלון הגיחה החמה. הוא התבייש. “אסור שהורי יראו אותי ככה” חשב.
הנער התרומם וכיבה את זרם המים. פניו מלאו דמעות שכבר התייבשו. דמעות אלו הרגישו כאילו ייבשו את מקום מנוחתם ובכל רגע, אם לא ינגבם, יפלו וייקחו עימן חתיכה מפניו. הנער לא ניגב את הדמעות. הוא נתן להן להתייבש. הרי הוא רצה להרגיש משהו כה רדיקלי שיגרום לא לשכוח. הוא כבר לא הרגיש דבר. לא את קור האמבט ולא את חום המים.
הנער סב לימין וראה את עצמו בראי. גברבר אשכנזי, רזה ושברירי. שיערו חום, זקנו בהיר בעל נגיעות אדמומיות. עיניו וגבותיו שחורות ואפו גדול. אדם חלול הביט לעברו מהמראה. הוא לא חשב עוד.
הנער התנגב, לבש את בגדי הלילה, כיבה את האור, נכנס למיטה, הביט אל התקרה ועשה את עצמו כישן. מחשבה אחת לא עברה במוחו. כך, מביט אל התקרה וסל מחשבותיו ריק, חלף לו הזמן. הוא לא ידע אם עברו דקות בודדות או שעות רבות עד שאביו השכימו בבוקר. זה לא עניין אותו.
הנער התארגן לבית הספר. היו לו ימי למידה מרוכזים אחרונים לפני בחינת הבגרות שתשחררו אל חופשת הקיץ. משסיים להתלבש, התיישב במטבח הדירה לאכול ארוחת בוקר.
אביו הכין לו פרנץ’ טוסט והגיש לו. “בתיאבון” אמר לבנו.
“תודה” ענה בקרירות מתוך הרגל.
אביו הביט בו. הוא ידע שמשהו לא כשורה, אבל הוא לא אמר דבר וחזר אל הכיריים.
“כשתסיים את הבחינה אתה תצטרך להתחיל לארוז” הזכיר לבן.
“כן. אתחיל שאסיים”.
האב הפסיק את מלאכתו והסתובב אל בנו. הוא ניגש אליו והנער נלחץ.
“שיט! נחשפתי!” חשב. האב התיישב והביט בעיניו.
“מה קרה?” שאל פתאום. “תשמר! תשמר! תהיה חזק!” דרש מעצמו הבן.
“יעל נפרדה ממני” נכנע. יחד עם כניעתו נפרץ השכר. כל הלחץ שהצטבר עקב מחסור הדמעות בקע פתאום, בבת אחת והגיח לפני אביו. משנרגע ונכלם חשב “כל זה רק בגלל שאלה אחת”. המנה כבר לא הייתה אכילה. עתה נראתה כעיסה של לחם, ביצה, נזלת ומים. הנער לא הצליח לראות את פניו של אביו למרות שניסה. שצף הנוזלים שברחו מגופו עיברו אותו. סומא ומדוכא שמע את אביו שואל אותו מדוע. הבן הכנוע יבב ומשהפסיק ליבב, סיפר. סיפרו נקטע לסירוגין על ידי אותם נוזלים. הוא שמח שהם יצאו אך שנא שאביו נאלץ לראותו במצב זה. במשך שעה ארוכה הסביר לאביו את שקרה. אלמלא רגשותיו לא היו מעורבות בסיפור ואילו היה בעל ניסיון, היה מסוגל לסכם את סיפורו במספר משפטים בודדים.
היה מספר לאביו, שהיה תלותי וחלש. שהעיק על בת זוגתו ושלא הצליח לבצע את שחשב שמצופה ממנו. שלא התנהג כגבר שדרש מעצמו להיות ולכן נפרדה ממנו בתירוץ מגוחך שהיא מיצתה את הקשר.
האב הקשיב בסבלנות לסיפורו של הבן, ניסיון חייו אפשר לו לקרוא את שסיפר מבעד למילים ועל כן לכל אורך סיפורו של הנער לא עצרו ולא שאלו דבר. האב הביא לו כוס מים ונייר.
“תנגב” אמר. הבן ניגב.
“תשתה” דרש. הבן שתה.
לאחר שלגם ונרגע, לרגע אחד, מבלי לשים לב, הומר כאבו בזעם.
“כלבה” פלט. האב קפא, הבעתו הסלחנית התחלפה והבן פחד.
“תתבייש”.
הנער בכה. האב הזעום המתין עד שבנו יפסיק ליבב.
“אבל היא באמת כלבה. למה עזבה אותי למה. למה שיקרה לי” הציג בפני אביו את אפלת נשמתו.
“תקשיב טוב. אם אהבת אותה, אתה לא תקלל אותה לעולם” אמר בתקיפות.
הבן בלע את רוקו.
“אני מצטער. היא לא כלבה. אני פשוט עצוב”.
“אל תתנצל בפני. בי לא פגעת. תתחיל בך ולאחר מכן בה”.
הבן הנהן. האב הגיש לו כוס מים שנייה והתיישב שוב כשכוס קפה בידו.
“מתי הכין אותה?” חשב הבן.
האב הביט בבנו, נדמה היה לו שעומד לגעור בו בשנית. אולם האב לא פצה את פיו. אנחתו נשמעה. ראשו של הבן הזדקר בחדות. עיניו הגדושות ביקשו מחילה.
קשר העין לא נותק בזמן שלגם האב מספלו. הבן המיואש הפנים והשפיל את מבטו.
אנחתו נשמעה פעם נוספת. הוא רצה לקום ולברוח, אך ידע שלא יוכל. הבן לא היה צריך להסביר לעצמו במילים מדוע נאסר עליו לקום ולברוח, הוא פשוט ידע שאסור.
“תראה” פצח האב בנאומו. “אתה בר מזל”.
עיניו נפערו. הוא לא העז להביט באביו. נבוש היה באותה שעה. כיצד חשב על אביו. לא רק שפגע בכבודו, אלא גם בכבודו שלו פגע. ויתר לאביו בראשו. בושה.
“למה?” שאל. בשארית כוחותיו אחז בכפות ידיים רועדות את כוס המים. כאילו היה זה ניסיון אחרון להפגין איתנות בפני אביו.
“כי אתה עוד לא בן שבעה עשרה וכבר זכית להרגיש אהבה. אנשים כל חייהם מחפשים אהבה ולא מוצאים ואתה, אתה מצאת רק תוך שבעה עשר שנה. תהיה גאה” סיכם.
מבלי לשים לב רעידות ידיו חדלו. הנער חייך לראשונה מאז הפרידה. גופו הרגיש אושר. משהבין שחש באושר נרתע והצית את יסודות דכאונו.
“אבא. הכאב, אבל מה עם הכאב. הוא לא עובר. הוא לא נעלם. אני שונא אותו! שילך!”.
“חכה, סבלנות. אין מה לעשות לגביו עכשיו. מחר הוא יחלש ועוד יומיים תרגישו פחות. כשיעברו שבועיים תרגישו כקוץ בכף הרגל ומתום חודשיים ירגיש לך כפצע שהגליד ושנותרה ממנו צלקת בלבד. כשידך תיגע בצלקת יכאב שוב, אך לא כאב של ממש אלא כאב של זיכרון. כאב זה ילווה בשמחה וצהלה, כיון שלמרות שתיזכר בכאב אתה גם תיזכר בעוצמתך. עוצמת ההתרוממות ואיתנו של הצעד הראשון”.
לאורך כל השיחה עיני הבן היו פעורות כמוכה תדהמה ולא כאב. “הייתכן שאבי ידע כל כך הרבה עלי ועל החיים עצמם. האם עזר לי? אולי אצליח להתמודד עם המפלה?” תהיות אלו שתפו את מסדרונות מוחו.
“עכשיו קום, ולך לך אל השיעור. יש לך בחינה בקרוב”. מילות האב רוממו את הבן ודחפו אותו אל עבר דרכו החדשה.
האב קם, נשק לבנו על ראשו, טפח על כתפו וניגש אל חדרו.
לאחר שהלך לחש לו הבן בשקט ‘תודה’. האב לא שמע את הוקרת בנו וגם לא ניזקק לה. הוא היה עצוב ומאושר.
הבן התרומם וצעד.
צליל הדלת הנטרקת הדהד בחלל הדירה.
“מה קרה?” שאלה את בעלה.
“שום דבר” ענה. האם שבה לשנתה.
משנרדמה לחש: “נדמה לי שבן הזקונים שלנו מתבגר”.
האם לא שמעה את גילוי לבו של בעלה.

הלילה האחרון והבוקר הראשון
דרוג הסיפור 3 | 2 מדרגים

תגובות (1)

פשוט מרגש… וכתוב יפה.

12/04/2019 22:46
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך