יום גשום – פרק שביעי

22/03/2019 148 צפיות תגובה אחת

הצלצול במקרה שלי לא גאל אלא רק התריע מפני העתיד לבוא. הכנסנו את ספרי הלימוד לתיק ויצאנו בשתיקה מלאת ציפייה מהשער הכחול אל עבר רחוב צדדי קטן, היא, במין שמחה תמימה של אדם שלא יודע מה עוד עתיד לקרות ואני, בלב כבד, פועם, בציפורנים כסוסות עד זוב דם, ברגליים שבקושי מחזיקות אותי מליפול. הובלתי אותה בזהירות במורד השביל אל תוך חורשה עזובה ומוסתרת, מנסה ללא הועיל לשמור על שיווי משקל בתוך הבוץ החלקלק, זכר ממטרי החורף שחדרו את צמרות העצים הצפופות, מצטערת עמוקות על בחירת המקום. דממה מלאת חששות עטפה אותנו בעודינו פונות אל עבר המעבר הקטן והצר שמוביל ללב היער, מקום בו התגוררו מספר עצים בודדים שענפיהן הדפו את קרני השמש הדקים, המסנוורים, של אמצע החורף. התיישבנו על האדמה הקרה, המוכרת, האדמה שאליה הייתי בורחת לא פעם במהלך הלימודים, בכל צל של אי נוחות חברתית שהיתה נפוצה באותם ימים כמו הרוח החורפית.

“אני מקשיבה” היא חייכה, מנסה לעודד את המילים לבקוע מתוכי. הסתכלתי עליה, קרני השמש הבודדות שהצליחו להשתחל לתוך החלל האפור בו ראיתי לנכון לספר לה על אהבתי כלפיה, נצנצו בחן על פני תלתליה החומים, מקנים להם גוון בהיר יותר. שלפתי סיגריה ועישנתי אותה בדממה. “אנה, הכול בסדר, דברי איתי, מה כבר כל כך נורא שאת לא יכולה לספר לי?” “אני מפחדת לאבד אותך” עניתי ודמעות נצצו בעיניי “את לעולם לא תאבדי אותי, כמה פעמים אני יכולה לומר לך את זה? אין שום דבר שתגידי לי שירחיק אותי”

“אלא אם תגידי לי שאת שונאת אותי. את שונאת אותי?” המבט שלה התחלף, הרגשתי את החרדה גואה בה, פועמת, האם זו התשובה להכול? האם זה מה שאני רוצה להגיד לה, שהחברות שלנו לא מתאימה לי יותר. שאני רוצה לברוח. שהשלשלאות הנעימות שלה, שמושכות אותי כל כך עמוק לתוכה, אל עבר התהום שהוא היא, התהום המשתלטת, הממכרת, לא מתאימות לי יותר. האם זו ההזדמנות שלי להפסיק הכול, לומר די, לקום וללכת.

“אני לעולם לא אוכל לשנוא אותך. את יודעת את זה” שתקנו. הלב שלי ניסה לברוח ממני, ניסה להתחמק מהשיחה הקשה, פעימותיו היו כה עזות שחשתי שהנה הוא תכף פורץ את כלוב הצלעות ומותיר אחריו רק חור בצורת לב שבור, עדות לכך שהיה והלך. עדות לכך שהתמוסס בגללה.

“אני חושבת שיש לי רגשות כלפייך לא כמו לחברה רגילה, עמוקים יותר…” הקול שלי דעך לקראת סוף המשפט. היא הסתכלה עלי, לא היתה יפה ממנה באותו הרגע, עם שיערה הפזור ועינייה המבולבלות.

התחלתי לספר לה, שטף של מילים נשפך ממני, מתארת איך קראתי את הספר, איך הבנתי, איך קינאתי בחגי. אמרתי לה שזה תמיד היה שם, בבדיחות הקטנות, במשפטים שזרקתי כמו “אם אני אי פעם אוהב בן ככה אני צריכה להתחתן איתו” מבלי להבין את המשמעות של כל זה. היא הסתכלה עלי בעיניים דומעות ושאלה אותי איך לא אמרתי לה כלום על חגי, איך לא ביקשתי שתפסיק. המשכתי בשטף הדיבור, מרגישה את העצב משתלט עליה, חוסר האונים. איך ההתמודדות גדולה עליה. רגשות האשמה אפפו אותה, ההבנה היכתה בה והיממה, היא רעדה ועישנה בשרשרת.

“אנה… אני כל כך כל כך מצטערת… על הכל…”

“זו לא אשמתך, אפילו לא קצת, לא בחרת בזה, זו אני שהתאהבתי בך, לא עשית שום דבר רע, להיפך, היית את וזה מה שגרם לי לאהוב אותך כל כך”. לאהוב. איזו מילה גדולה לילדות שהיינו. מילה ראשונית. חלוצה. מילה שעד אותו רגע לא נאמרה באמת. לא ככה.

“את יודעת שלא משנה מה, החברות שלנו חזקה מספיק בשביל להתגבר על זה. אני אוהבת אותך יותר מכל אדם אחד בעולם” היא אמרה, שותקת, מהססת קצת ואז הוסיפה “אבל כחברה…”

“מעולם לא ציפיתי למשהו מעבר, רק לחברה” אמרתי וניסיתי לא לתת לאכזבה להשתלט על קולי.

“עשיתי משהו שרמז לך שאני רוצה יותר?” היא שאלה בחשש, תרה בעיניה אחר מבטי.

“לא” עניתי, תוהה אם היא מזהה את השקר הלבן שהסתתר בקולי.

קמה בנינו חומה חדשה, חומה של הדבר הזה שלא ניתן שלא לדעת, חומה של רגשות שלא ניתן לא להרגיש, חומה של דמעות שהמשיכו לזלוג על לחיי שתינו בעודינו בוהות זו בזו בשתיקה. מנסות להבין איך להמשיך מכאן ולאן. פתאום היא התרוממה ואמרה “די, בואי נלך לאכול, אני גוועת, חשוך פה וקר, חתיכת מקום בחרת אנה” היא חייכה, הקלה התפשטה בתוכי, זורמת מקצות האצבעות עד אחרונת השערות על ראשי, הקלה, נשמתי לראשונה מזה חודשים, היא נשארת. היא לא בורחת. היא נשארת. היא הושיטה לי יד והרימה אותי מהאדמה הנוקשה, הפעם מובילה אותי, מוציאה מתוך החשכה של החורשה הקטנה אל תוך אור הדמדומים הזוהר.

יום גשום – פרק שביעי
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (1)

תודה

23/03/2019 12:51
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך