יום גשום – פרק שלישי

11/03/2019 88 צפיות אין תגובות

בימים שאחרי הטיול התבצרתי בשתיקה שלי, שעות הלימודים נמרחו והרגישו ארוכות וחסרות מעוף ורוני, שמעולם לא ידעה להרפות מדברים, התנדנדה בין ניסיונות עיקשים להבין את אשר אירע לבין הסחות דעת אקראיות, מובילה אותי אחריה ומעודדת אותי להרפות מעט מהכרח להתמודד עם המציאות החדשה שנחתה עלי. אותה מסיבה לא קירבה בין רוני לחגי והיא המשיכה לספר לי עליו בנחישות שאפיינה אותה, לא חושדת לדקה בקנאה שמוססה אותי.

“את מחכה שאני אשאל שוב מה קרה או שאולי סוף סוף תספרי לי?” נשברה רוני באחד הימים והישירה אלי עיניים מלאות חמלה “עוברת עלייך תקופה מוזרה” כך היא נהגה לכנות את הימים ההם, לפני שהוידוי שלי שינה את הכול “למה את לא משתפת אותי? את לא סומכת עלי? את לא אוהבת אותי כמו פעם?” אני אוהבת אותך יותר מידי, רציתי לומר לה, את האדם הכי חשוב לי בעולם ובגלל זה אני לא מספרת לך. אבל במקום רק שתקתי, עוד לא בשלה מספיק להמר על החברות שלי, להאמין שתישאר.

“את חייבת להשתחרר קצת” היא אמרה, מוותרת זמנית על המאבק האבוד “בואי נלך למסיבה בשישי, קנו לדנה אוטו חדש, חיפושית שחורה, היא ממש חלומית! היא יכולה לאסוף אותנו, בדיוק נגמר לה המלווה. תבואי! תישארי לישון אצלי אחרי, נעשה ערב בנות!”. באותם ימים נהגתי לישון אצלה לא מעט, הרבה מזה נבע מהעובדה שגרתי יחסית רחוק, בעיר הסמוכה, מרחק שאז, בתיכון, נראה כמעט אינסופי. “בסדר, קנית אותי” חייכתי, המחשבה על הלינה המשותפת גרמה לפרפרים שלי התעורר ולהגיון שבראשי להתפזר. העברתי את שארית השבוע בצפייה, מחכה שהמסיבה תגיע ותחלוף ואני אוכל לשכב מולה, להביט בה נרדמת, להריח את נינוח מרכך השיער המוכר ששנים אחרי זה עוד יעורר בי תחושת החמצה.

השבוע הזדחל אך לבסוף הועיל בטובו להסתיים, מפנה את מקומו ליום שישי הנכסף. לקראת הערב, הורי, שתמיד נסעו ביחד לכל מקום, מאיזו חרדת נטישה פרטית של כל אחד מהם בנפרד ושניהם ביחד, הקפיצו אותי לרוני. היינו שקועות עמוק בתוך מה שרוני כינתה “התייפייפות” כאשר הצפירה של דנה עוררה אותנו וגרמה לנו לדהור במורד המדרגות אל עבר החיפושית החלומית, חרדות לגורל האיפור שזה עתה מרחנו. התפתלנו עם הכביש ביציאה מהעיר, אוספות נערות פטפטניות נוספות בדרכינו, שרות בקולי קולות לצלילי הרדיו הדולק. מצב רוחי היה מרומם לראשונה מזה שבועות, רוני ישבה דחוקה לצידי, עיניה המחויכות היו מאופרות בעיפרון שחור עדין ותלתליה פזורים סביבה בבלגן המוכר. היא הייתה כל כך יפה באותן רגעים, לבושה שמלה פרחונית שהתנפנפה מעט בכל פסיעה קלה, שכל כוחי התכלה בניסיון לא להראות לה את נשמתי הנעתקת.

בכניסה, לדאבוני הרב, חיכה לא אחר מאשר חגי. חגי, שהיה גבוה בשני ראשים לפחות מרוני, היה נער פופולארי בקרב הבנות. הוא היה מעט רזה מידי אך בלוריתו השחורה ועיניו הירוקות קרצו לא רק לה, רבים חיבבו אותו בשל אשרת הפנים השמחה והחייכנית שתמיד עטה על עצמו, שלא סתרה את היותו ממצטייני המחזור ומפעיליו החברתיים. הוא חייך אלינו בביישנות, שלח היי קצר והסיט את מבטו אל עבר מספר נערים שנעו לקראתו. רוני נראתה מאוכזבת, היא גררה אותי פנימה אל תוך ההמון הרוקד עם עיניים נוצצות מדמעות. העצב של רוני חלחל לתוכי, כמו שיקרה עוד פעמים רבות במהלך שנות חברותינו, וגופי התגייס לצורך לעודד אותה, לגונן עליה מפניו. כעסתי עליו שאינו רואה אותה, שאינו מבין עד כמה מדהימה ההזמנות שנפלה בחלקו להיות חלק מחייה ובו בעת שנאתי אותו בכל נשמתי על אהבתה כלפיו.

שירי שנות השמונים עטפו את גופינו המיוזעים, גורמים לנו לקפץ לצלליהם יותר ויותר עם כל משקה, כל שיר שחרר בנו עוד איבר, הרפה קצת מתחושת הכבדות הרגילה שלנו, המיס את העצבות. בחורים רבים הקיפו אותנו, מנסים את מזלם אך עיניי נותרו מקובעות עליה, בוחנות כל תנועה, שמות לב לכל מגע, למרחק המצטמצם בנינו. היינו לבד בעולם, רק היא ואני, אני והיא, זורמות עם המנגינה, שקועות זו בזו… “רוני” חגי הניח את ידו על כתפה ועורר בה את הניצוץ שחשבתי שאבד “אני יכול לגנוב אותך לכמה דקות?” היא הביטה בי, מחפשת בעיניי אישור לעזוב, להשאיר אותי עם הנערות האחרות וכשלא קיבלה תשובה ברורה אמרה “אני כבר חוזרת, אל תדאגי, תרקדי בינתיים” ופנתה אליו.

הבטתי בגופה המתרחק, הבנות רקדו מבלי לייחס לזה חשיבות גדולה מידי, מבלי לשים לב לתהום שנפערה בתוכי. ניסיתי להשתלב, רוקדת לצלילי מנגינה אקראית, מנסה להניח לה ללא הועיל לחדור את חומת העצב שהתעצמה בתוכי, אך במקום חלחלה לתוכי תחושת אדישות, חשתי ריקה וחסרת משמעות, תהיתי אם ישימו לב אם פשוט אעלם, אם רוני תשים לב. “אני הולכת לשירותים” זרקתי לעברן, לא נראה כי זה שינה להם ופניתי אל עבר הבר. שם, לוגמת כמות מוגזמת מידי של משקאות שלא היה לי את הכסף לממן, ראיתי אותו, בחור סביר מראה, עד כמה שניתן היה להבחין בחשכה ומתוך עננת האלכוהול שעטפה אותי, מביט בי בביישנות מקצהו השני של האולם. חייכתי אליו ושלחתי מבט מאשר, הוא ניגש והציג את עצמו “שחר, ואת?” צעק אל תוך אוזני “אנה” צעקתי חזרה, הוא ניסה לשאול דבר מה אך קולו נטמע בתוך המוסיקה הרועשת, גופו המזיע הדיף ריח של סיגריות ואלכוהול ועורר בי תחושת חלחלה עמוקה אך כאב הנטישה גבר עלי ונצמדתי אליו בריקוד נועז מידי, לא מותאם לילדה שהייתי, שהוביל אותנו במהרה לפינה חשוכה במועדון.
לנשיקה שלו היה טעם אפור וחלול כמו אפר, גופו הרגיש כבד מידי, מאיים לקבור אותי תחתיו. ניסיתי להשתחל מתחתיו ללא הצלחה, הוא עטף אותי, שתוי בעצמו, מבלי להבין את כובד משקלו. הרגשתי איך הנשיקה הזאת מאשרת לי את כל מה שחששתי מפניו, איך היא נועצת עוד מסמר בארון העצב שלי, בארון שממנו לא ציפיתי לצאת מעולם.

“אנה, הנה את” קולה של רוני שלף אותי חזרה למציאות “חיפשתי אותך בכל מקום” מילותיה עצרו את ידיו מלחפור בגופי, היא משכה אותי מתחתיו, מושכת בידי מבלי לשאול אם אני מעוניינת להימשך, מבטה כועס ומתנצל בו בעת “היי, לאן את הולכת” קולו של שחר נשמע מרחוק ורוני המשיכה לגרור אותי אחריה, לא נותנת לי הזדמנות להסביר “דנה, הולכים” היא מצאה את חברותינו, “קדימה, הביתה, מספיק עם הערב הזה” צלעתי אחריה, מבינה עתה כמה שתתי. יצאנו לאוויר הלילה הקר, הבחילה הצפויה אחזה בי, ראשי הסתחרר והמחשבות התנדפו, תוך שניות מצאתי את עצמי מקיאה את הערב מקרבי, ואת רוני אוחזת בי, מרימה את שיערי, מנקה אותי ודוחפת אותי אל תוך החיפושית הקטנה והשחורה שחיכתה לנו בחנייה.

יום גשום – פרק שלישי
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך