מקווה שתאהבו אשמח להערות / הארות

עיניים – פרק 1

04/07/2019 106 צפיות אין תגובות
מקווה שתאהבו אשמח להערות / הארות

לא לכולם יש את האומץ ליצור קשר עין. בטח שלא למשך זמן. זו הסיבה שכאשר נכנסתי לחדר המזכירות בשביל לפגוש את המנהלת, אורי משך מיד את תשומת ליבי. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו. הוא ישב בקצה השני של החדר והביט לי בעיניים. ממש ככה. עמוק אל תוך תוכי. ואף על פי שבהתחלה הובכתי והסטתי את המבט, כששבתי והצצתי לכיוונו הוא עדיין הביט בי. אז הבטתי בו בחזרה. והוא חייך. אבל אני לא חייכתי, רק הרמתי גבות ונשארתי רציני. ואני כבר לא שמעתי רעשים ברקע, רק שקט, כאילו העולם לכמה שניות היה על מיוט. עד שהוא קם, המשיך להביט בי, ונכנס לחדר של המנהלת.
התפניתי לסקור את שאר המקום. חדר המזכירות היה קטן ומלא בצמחי נוי מפלסטיק, מהסוג שאפילו לא מנסה להיראות אמיתי. המזכירה ישבה ולעסה מסטיק בפה פעור והביטה במסך. ואני חיכיתי. דמיינתי את העתיד שלי בפנימייה הזו. תהיתי מה יחשבו עליי. ‘התל אביבי הטחון שבא לדרום להתנסות’. בסדר, מה זה משנה לי? שנתיים, אני מסיים י”ב ומתחיל את החיים.
המחשבות רצות בראשי כשהנער (רק אחרי זה גיליתי שקוראים לו אורי) יצא מחדר המנהלת עצבני, וחלף על פני מבלי להביט בי ביציאה מהחדר. ואני, בשיא הפתטיות, משכנע את עצמי שזה בכלל לא משנה כי אני גם ככה לא מכיר אותו וזה לא שאכפת לי. מיד לאחר מכן קוראים בשמי ואני נכנס לחדר המנהלת.
היא נראית אישה נחמדה בסך הכל, הקמטים שלה מעידים שהיא חייכה הרבה לאורך השנים. אני מתיישב בהססנות ומחייך אבל היא לא מחייכת, רק בוחנת אותי. החדר כולו מריח מטבק וזה מקשה עליי להתרכז, אני מדמיין איך היא רואה אותי. שרוכי- ארוך ושחיף, עם שיער קצר ובלונדיני ופנים רזות ומבוהלות. היום אני יודע להגיד שבוודאי נראיתי מאוד מבוהל.
“מיכאל שטיין, כן?” היא מוודאת בקור ואני רק נלחץ עוד יותר.
“כ-” אני בא לענות ואז משתעל כשהקול שבוקע מפי צרוד יותר ממה שחשבתי. אחרי השתיקה הארוכה משיצאתי מהבית, הקול שלי נהיה צרוד. “סליחה. כן. מיכאל”.
“יופי חמוד. אתה משובץ עם נער חביב מהמחזור שלך בחדר. אני בטוחה שתסתדרו מצויין. הנה מפתח לחדר-” היא מעבירה על השולחן מפתח מתכת שמודבקת עליו הספרה 9, “-ואם לא אכפת לך, אני קצת ממהרת. אורי- השותף שלך, מכיר את הפנימייה מצויין. הוא יסביר לך כל מה שאתה צריך לדעת”. היא פותחת את המגירה מהשולחן שלה, ושולפת חפיסת סיגריות, היא קמה, מתקדמת לכיוון היציאה ואז נעצרת כשאני לא הולך אחריה.
“אם לא אכפת לך…” היא מחייכת חיוך מאולץ ומצביעה לכיוון היציאה. אני ממלמל התנצלות וממהר לצאת, מופתע מההתנהגות המשונה.
אני יוצא מהמזכירות אחרי שלקחתי איתי את שתי המזוודות שנשארו בחדר ההמתנה, ומופתע לראות בחוץ את אותו הילד שהביט בי קודם.
הוא פונה אליי. “אורי.” הוא מציג את עצמו. “השותף שלך או משהו כזה. תביא אני אקח לך את המזוודה” הוא מדבר בקול נמוך, הפעם לא מביט בי אפילו לשנייה. הוא זורק את הסיגרייה שהייתה לו ביד על הרצפה ודורך עליה, ומתקרב לקחת את המזוודה שלי. אני כל כך מופתע שאני פשוט נותן לו בלי להגיד דבר.

עיניים – פרק 1
דרוג הסיפור 3 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך