Mr Pain
תמיד קל להכנס.. קשה להשאר, ופשוט בלתי אפשרי לצאת.

קראו לה נופר, וזה התחיל באינסטגרם.

Mr Pain 28/06/2015 849 צפיות 9 תגובות
תמיד קל להכנס.. קשה להשאר, ופשוט בלתי אפשרי לצאת.

קראו לה נופר, וזה התחיל בכלל באינסטגרם.
היא הגיבה לי על תמונה ואני בטוח שהתחילה איתי, אבל ברור שהיא מכחישה.
היה לה בכלל חבר, אני הייתי במצב של בין לבין. הרבה עם האהבה הראשונה שלי, אבל בעיקר ביני לבין עצמי.
בתוך קשר של שנים עם לא מעט אהבה, היה לא מעט הרגל.. ואם פעם חשבתי שהרגל זה דבר חיובי, היום אני חושב אחרת.
להתחיל משהו חדש, אופי אחר, לשמוע על תשוקות וחלומות שונים – זה ריגוש שאין לו מחיר, ומלא בסיפוק.
סיפוק שגורם לך להרגיש רצוי, אהוב, מאותגר, חי.

הגבתי לנופר בחזרה, שלחתי גם הודעה בפייסבוק, והיא ענתה: “הפייסבוק נתקע לי. בוא לוואטסאפ”.
ברור. הפייסבוק נתקע לה. אבל מי אני שאתנגד? “מה המספר?” שאלתי.
השיחות זרמו, שיתפנו אחד את השנייה בכל בעיה אפשרית ועזרנו לפתור הכל כמו פסיכולוגיים מקצועיים.

כל אחד שפך את החרא שלו על השני כאילו שהוא רק חיכה לבן אדם שיגיע ויקשיב.
בדיוק מכרתי את הרכב, אז קבענו הליכה. אחרי כמה שעות נפגשנו, שנינו עטופים בג’ינס וחולצות צמודות. רק במבט הבנו שהליכה לא תהיה כאן.
“אל תסתכל עליי, אני נראית ממש מכוערת היום”. רציתי להיראות מופתע, אבל קצת קשה לעשות את זה כשכל בחורה שנייה אומרת לך את זה בפגישה ראשונה. “את נראית בסדר, תהיי רגועה” אמרתי. “רק בסדר?” היא שאלה. חייכתי והמשכנו להתקדם לצד השני של העיר.

הגענו לבית שלי, נכנסנו למשרד וישבנו על הספה.. הפעלנו סטנד-אפ והיא בדיוק סיפרה שנפרדה מהחבר. ממש היום, קצת לפני עכשיו.
לא ידעתי אם לשמוח או לא, אם לקבל את זה כאור ירוק, הרי גם אני לא הכי מסודר. אני בין לבין..

הכרנו, דיברנו ונפגשנו כי אין ספק שהיה לנו קצת חסך מאנשים אחרים בזמן האחרון, אבל לא כדי להפריח את השממה ולפתח אהבה.
ראינו סטנד-אפ. קובי מימון ממש מצחיק, אבל זה עובר אחרי שאתה נמצא בחמש הופעות שלו ושומע את אותן הבדיחות שוב ושוב.
לא נורא, צחקתי מהסיטואציה וחייכתי לנופר.

ישבנו אחד ליד השנייה, הראשים שלנו לפעמים התנגשו, השיער שלה ליטף לי את הפנים, והיד הרועדת שלה כשהחזיקה את האייפון ריגשה והעירה כל חלק שנרדם אצלי. היה שם משהו, היה רגש, משיכה, משהו באוויר. שתיקה. שתיקה שלא אפיינה שעות של שיחות, שתיקה שאמרה ‘להתראות’ לאגף הידידים, וברוכים הבאים לאי הרגשות.

ליוויתי אותה בחזרה הביתה. “מה יש לך?” שאלתי. “כלום” היא ענתה.. אני לא חושב שאני מגלה מחשבות, ואפילו לא למדתי לקרוא שפת גוף, אבל הבנתי שיש בעיה. “אני לא יודע מה קרה, אבל אני אוהב שכנים איתי. שתפי אותי, הכל בסדר” אמרתי.
“היה שם משהו, הרגשתי את זה באוויר. אבל יש לך חברה, אני מרגישה עם זה רע” היא הסבירה.
לא ממש הייתה לי חברה, אבל כן, היה משהו שצריך להיסגר סופית. “אני אסיים עם זה, זה כבר הסוף.. אני מרגיש טוב איתך” עניתי לה.
היא קיבלה את זה, ראיתי את ההקלה על הפנים והחיוך שחזר לפנים.

הייתה שלולית בדרך, והיא הייתה עם נעליים פתוחות. הרמתי אותה ועברנו יחד. היא ממש צחקה.
השעה הייתה מאוחרת, וכשהיא פתחה את הטלפון היו 20 שיחות שלא נענו מאמא שלה. די כעסתי עליה שהיא סיננה כ”כ הרבה, אבל מהר מאוד הסתכלתי על חצי הכוס המלאה. היא נהנתה איתי, היא נהנתה ממני. עד כדי כך שלא רצתה לערב את העולם החיצון בבועה הקטנה שיצרנו לנו.

ליוויתי אותה לבית, נתנה לי נשיקה בלחי ועלתה. חזרתי את כל הדרך ברגל, בשכונה שאני לא מכיר, עם טלפון כבוי, אבל מלא בסיפוק.
הקשר נמשך, הפגישות התרבו, השיחות התארכו והרגשות התעצמו.
עברה שנה. והקשר שהייתי בו, אותו קשר שהבטחתי לסיים אותו – לא הסתיים. הוא היה שם, היה שם תמיד על אש נמוכה כי לא אזרתי מספיק אומץ לסיים את הפרק הזה בחיים שלי, או אולי כי פחדתי להשאר לבד. או אולי כי אני לא הבן אדם הכ”כ טוב שהכרתי קודם.

הן לא ידעו מזה. קשה לומר שנהניתי משתי העולמות. אפשר לומר שלרוב אפילו סבלתי.
נופר גילתה את זה, היא גילתה הכל.. היא התקשרה ושאלה “למה?” ופשוט התחלתי לספר לה סיפורים, למכור שקרים שאני בעצמי לא האמנתי להם. פשוט זרקתי סיסמאות. היא לא האמינה, זה ברור. “את צודקת, ואין לי שום דבר אחר לומר לך חוץ מסליחה, אני מצטער” אמרתי בלחש.. “אני כזו טיפשה שהאמנתי לך כל הזמן הזה. אל תדבר איתי יותר בחיים שלך, תמחק את המספר שלי, אל תיצור איתי קשר ותתרחק ממני!” אלו המילים המדוייקות, לא היה לי זמן לאשר או לדבר, היא פשוט ניתקה. ואני פשוט הבנתי.

אחרי כמה חודשים ראיתי אותה, יפה מתמיד.. מחייכת וקורנת, עד שהיא ראתה אותי בחזרה. החיוך ירד, והיופי לא נשאר חייב.. מה שעשה אותה כ”כ יפה זו שמחת החיים שלה, ולא רק העיניים הירוקות או השפתיים העדינות.
זה היה במועדון, הייתה מוזיקה מחרישת אוזניים, מאות אנשים מסביב ובקושי מטר מרובע להתהלך בו ולהתקדם.

ראיתי אותה והעולם עצר מלכת, המוזיקה נחלשה, האנשים קפאו במקום, ורק אני והיא נשארנו במרכז הרחבה, מסתכלים אחד על השנייה ולא מעכלים את המצב.
הלב שלי דפק בדפיקות מואטות אבל עצומות אחת ל- 5 שניות, הרגליים רעדו והרוק נבלע. נשמתי עמוק, ופשוט ניגשתי אליה.

“סליח….” אמרתי. ניסיתי להגיד ‘סליחה’, עד שהיד שלה עצרה אותי כמעין תמרור עצור שאומר: ‘פגעת בי מספיק, אין מעבר’. הורדתי לה את היד למטה, התקרבתי קצת.. ניסיתי להשתמש שוב במילה ולהעביר את כל העול שאני חווה ומרגיש בחודשים האחרונים מאז הפיצוץ.. ואז עוד יד התערבה, הפעם של החברה הכי טובה שלה. “תלך מכאן” היא אמרה, “עזוב אותה”. הסתכלתי עליה בפעם האחרונה, הסתובבתי והלכתי.

הלוואי ואת רואה את זה עכשיו. כי אני מתנצל, מתנצל שלא הייתי מספיק כנה ואמיתי כמו שאני ביקשתי ממך להיות.
מצטער שדחיית הסיפוקים שלי לא פועלת מספיק טוב, ויכולה לפגוע בכ”כ הרבה אנשים ובסוף אפילו בעצמי, שנשאר קירח.
אני מבקש ממך סליחה על כל דמעה שירדה לך בגללי, ומקווה שעצרת אותי באותו יום כי באמת המשכת הלאה.

קראו לה נופר, זה התחיל באינסטגרם, ונגמר כאן.

קראו לה נופר, וזה התחיל באינסטגרם.
דרוג הסיפור 5 | 8 מדרגים

תגובות (9)

וואו. ממש ממש אהבתי את מה שקראתי כרגע ..

28/06/2015 12:46

    תודה רבה!

    28/06/2015 13:47

ואו זה ממש ממש ייפה

28/06/2015 12:53

    תודה, תמשיך/י לעקוב! :)

    28/06/2015 13:49

אני ולחתתת סתם חחחחח הכתיבה מדהימה והרגשתי שממש נכנסתי לזה!!

28/06/2015 13:47

    חחחח הלוואי וזה היית את, וזה היה כ”כ פשוט.
    תודה רוני!

    28/06/2015 13:50

סולחת**

28/06/2015 13:47

וואי אתה כותב מושלםם!

28/06/2015 16:16

    ממש תודה!

    29/06/2015 00:30
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך