רומן עם מחבל / יהורם גלילי

04/04/2021 88 צפיות אין תגובות

ההיתקלות
“אללה ו’אכבר”, קרא המואזין באחד המסגדים, ושאר הרמקולים במסגדים האחרים ברחבי קלקיליה הצטרפו אליו. השעה הייתה כמעט ארבע לפנות בוקר, ומיה, חיילת ביחידת קרקל, שמרה במגדל השמירה במוצב צה”ל אייל הממוקם מול קלקיליה. ההתרעות החמות על ניסיונות לבצע פיגועי ירי באזור באמצעות חדירה לשטח ישראל דרך גדר המערכת, וכמובן השמשה השמאלית שנופצה כתוצאה מקליע רובה שנורה על העמדה, גרמו לה להישאר ערה, למרות שהרגישה בכל רגע שעיניה נעצמות בכבדות. היא שיחקה עם הג’ויסטיק, המפעיל את אחת מהמצלמות הרבות המוצבות לאורך גדר המערכת, כדי לבדוק האם אף אחד לא מנסה לחצות את הגבול, וגם כדי להפיג את שעמומה.
“עוד מעט אורן צריך להחליף אותי”, מלמלה לעצמה מיה, מוללה לעצמה קצוות משיערה השיטני, והחלה לספור בקול רם את מספר הדקות שנותרו עד לשעה ארבע.
כדי להעביר את הזמן היא שלפה מהתיק הכתום הקטן שלה מראה מיניאטורית עגולה, הדליקה לרגע את האור בעמדה והייתה די מרוצה מהדמות שהשתקפה אליה בראי. שיערה השיטני והארוך, עיניה הירוקות והעור השזוף בצבע דבש תמיד גרמו לחברותיה הטובות לקנא בה ולגברים לחשוק בגופה ולו רק ללילה אחד, אך כל מה שעניין את מיה בת ה-19 זה להתגייס לצבא ולשרת ביחידה קרבית. את החברויות והאהבות היא החליטה לדחות לעת עתה עד לאחר השירות הצבאי, רק שהחיים החליטו לכתוב לה תסריט אחר.
לפתע נורה צרור מנשק אוטומטי מכיוון החממות החקלאיות שניצבו בחשיכה לעמדת מגדל השמירה ממוגן הירי, שכל החיילים והחיילות ביחידת קרקל נהגו לקרוא לה: פילבוקס. ‘ניצן, כאן ברבור 701. יורים עליי ילקוטים’, מיהרה מיה לדווח בקשר לחמ”ל של הגדוד, כשברקע התגברו צרורות הירי , ורימון יד נזרק לעבר העמדה והחריד את המוצב המנומנם.
כל החיילים והחיילות במוצב מיהרו לקפוץ החוצה עם קסדות, אפודים ונשקים בעקבות מפקדם, קצין צעיר בשם אביב, סגן בן 22. כל החיילים דרכו את נשקם, יצאו מחוץ למוצב, והחלו לירות לכיוון מקור הירי.
חייל בשם עידו נכנס לאקסטזה. הוא לא הבחין שגופו חשוף לאויב. עידו סיים לירות שתי מחסניות, החל להחליף את המחסנית השלישית ואז נורה לעברו צרור קטלני. ‘תעזרו לי, אני מת מכאבים’, הוא צרח בכל כוחותיו, והחובש המחלקתי ירון ניגש אליו במהירות והחל לטפל בו, אך כעבור דקות ספורות הוא נפטר כתוצאה מאיבוד דם רב.
החיילים, שגילו שחברם נהרג במהלך ההיתקלות, הסתערו בזעם לכיוון גדר המערכת, והצליחו להרוג את אחד המחבלים. המחבל השני הצליח לברוח, ומיה הצליחה להבחין באמצעות אחת המצלמות שכוונה אליו בחשיכה שהוא צולע ברגלו השמאלית, כנראה כתוצאה מפציעה באותה היתקלות.
יומיים לאחר ההיתקלות נערכה הלוויה לעידו בבית העלמין ירקון. חבריו וחברותיו ליחידה ליוו אותו בדרכו האחרונה, ואביב, מיה ושאר החיילים שהיו בהיתקלות הבטיחו מעל קברו הטרי לנקום את מותו ולהרוג את המחבל השני שירה לעברו את הצרור הקטלני.

הפגישה הראשונה
החזרה לשגרת השמירות בעמדת הפילבוקס ובעמדות השמירה הממוגנות הנוספות הייתה קשה מאוד לחיילי המוצב, אולם לא הייתה להם כל ברירה אחרת. מספר שבועות לאחר ההיתקלות הקטלנית שמרה מיה בעמדת בידוק בכניסה לטרמינל, הנקראת: אקווריום בשל הזכוכיות העבות מהם היא עשויה. לעמדה הגיעו פלשתינים ופלשתיניות רבים, שהגיעו לעבוד מידי בוקר בישראל, ודרך המעבר הזה הם גם חזרו הביתה בשעות הערב, כשבדרך כלל הם עמוסים בבגדים ובציוד אותו קנו, קיבלו או גנבו מישראל.
בשעה עשר בבוקר נכנס למעבר בחור צעיר צולע ברגלו השמאלית. מיה מיד חשדה בו שאולי הוא אותו מחבל, שהשתתף בתקרית בה נהרג חברה ליחידה. ‘עצור מיד את השער האוטומטי’, היא קראה לעבר השוטר הצבאי שהיה עימה באקווריום. השוטר הצבאי לחץ במהירות על הכפתור הסוגר את השער, ומיה לקחה את נשקה, דרכה אותו ויצאה החוצה במהירות מהאקווריום לעבר הפלשתיני.
כשהתקרבה אליו היא הופתעה לגלות שאותו פלשתיני דומה דמיון די מפתיע לעידו, חברה ליחידה שנהרג רק לפני יומיים. כמו עידו, גם לפלשתיני בן ה-19 היה שיער חום בהיר ועיניים ירוקות, גוף רזה ושרירי וכמובן הצליעה החשודה ברגלו השמאלית.
‘תעל הונ וג’יב הוויה’, קראה מיה לעבר הפלשתיני תוך כדי שהיא מכוונת אליו את הקנה של רובה ה- 16-M המקוצר שלה. הפלשתיני המפוחד הוציא מכיסו האחורי את תעודת הזהות הכתומה עם אישור מעבר הגבול, שעליהם מתנוססת תמונתו, ונתן אותם למיה מבעד למחסום.
“ג’ורג’ ואסוף, מין ו’ין אינתה?, שאלה מיה את הפלשתיני, והוא השיב לה בעברית: “מקלקיליה”. “ולאן אתה הולך?”, המשיכה מיה לחקור. “לעבוד אצל קבלן בנתניה”, השיב ג’ורג’ ובחן את מיה בעיניו הירוקות, תוך כדי שהוא מתעכב על חולצתה הצבאית ששני הכפתורים הראשונים שלה היו פתוחים לרווחה וחשפו את החריץ המפתה שבין שדיה. מיה לא אהבה את מבטו הבוחן של ג’ורג’, והיא חזרה לאקווריום. ‘אתה יכול לפתוח לו את המעבר’, היא צעקה לעבר השוטר הצבאי, שלחץ על הכפתור הפותח את המעבר. ג’ורג’ מצידו שלח מבט נוסף אל מיה, והמשיך ללכת במעבר הצר וארוך של הטרמינל.

התנצלות באתר בנייה
כמעט כל החיילים ששירתו במעבר הגבול קראו לו בהומור שחור : מעבר ריכוז’. אחת העמדות, שבה שמרו החיילים, שלטה מלמעלה על הפלשתינים שעברו במעבר ונקראה גם היא בהומור שחור ‘עמדת הקלגס הנאצי’. ואם זה לא מספיק, אז שתי ארובות גדולות, שהתנוססו מעל הטרמינל מעל שני חדרי פיצוץ, שנועדו להפעלת מטעני חבלה עם או בלי מחבלים מתאבדים, הזכירו לחיילים ולחיילות מראות קשים משיעורי ההיסטוריה על מלחמת העולם השנייה.
מאוחר יותר באותו יום יצאה מיה הביתה. היא הגיעה לתחנה המרכזית בנתניה, ובמקום להתקשר להוריה כדי שיאספו אותה מהתחנה היא החליטה להפתיע אותם וללכת ברגל. בדרך היא עברה ליד אתר בנייה, ולפתע שמעה קריאה: “חיילת, חיילת”. היא הסתובבה לכיוון מקור הקול, ומיד הופתעה לגלות מולה את אותו ג’ורג’, הפועל הפלשתיני ממעבר הגבול, שמוקדם יותר בחן אותה בעיניו הרעבות.
“אתה עובד פה”, שאלה מיה את ג’ורג’, והוא ענה לה בעברית ללא שיבושי לשון אבל במבטא ערבי כבד: ‘כן, כבר כמה שנים. כל המשפחה שלי עובדת עם הקבלן הזה”. מיה רצתה להמשיך בדרכה הביתה, אבל ג’ורג’ הציעה לה לשתות איתו קפה. מיה סירבה בתוקף. ‘לא נראה לי שחיילת יכולה לבלות עם פלשתיני”. ג’ורג’ אמר לה: “לכם היהודים יש הרבה דעות קדומות. חוץ מזה, לא היה מזיק לך לדעת מה באמת אנחנו חושבים עליכם, החיילים שנמצאים בטרמינל”.
מילותיו של ג’ורג’ הדהדו בראשה של מיה, ולרגע קט היא חשבה שיש צדק בדבריו, במיוחד לאור העובדה שרק לפני שנתיים היא הייתה פעילה מרכזית בשבט הנוער העובד והלומד, ואף ארגנה מספר מפגשים בין בני נוער יהודיים לבני נוער ערביים. “טוב, אני מוכנה לשמוע מה יש לך להגיד, אבל לא במקום ציבורי”, אמרה מיה לג’ורג’.
ג’ורג’ הציעה למיה לדבר באחת הדירות הלא גמורות באתר הבנייה, וכעבור שעתיים של שיחה ארוכה על הבעיות של הפלשתינים, חיילי צה”ל ועל הציפייה לשלום, התנצלה מיה בפני ג’ורג’ על כך שהיא צריכה לחזור הביתה, והבטיחה לפגוש אותו שוב במעבר הגבול. זו הייתה ההתנצלות השנייה שלה באותה פגישה. בפעם הראשונה היא התנצלה בפניו על כך שהיא כיוונה לעברו את הנשק הדרוך, משום שחשדה בו שהוא אולי המחבל שירה על חברה ליחידה. “זה בסדר. את בסך הכל עושה את העבודה שלך. גם ככה אני והחברים שלי שונאים את המחבלים הפלשתינים מהחמאס ומהג’יהד האיסלמי”.

כפתור נוסף בחולצה
כשהגיעה לביתה שמחו הוריה של מיה לראותה, אבל מחשבותיה נדדו לעיניו הירוקות של ג’ורג’, שבדיבורו השקט והישיר הצליח לאט אבל בטוח להיכנס לליבה ולמחשבותיה. מיה גם גילתה, למרבה הפתעתה, שאף אחד מחבריה הקודמים, והיו לה לא מעט כאלה לפני השירות הצבאי, לא דיבר איתה מעולם בכזו כנות, ובעצם אף אחד לא כבש את ליבה, כפי שעשה ג’ורג’.
ביום ראשון חזרה מיה למוצב, ושובצה לשמירה בעמדת האקווריום בשעה 10:00. תוך כדי שיחה עם השוטרת הצבאית שעמדה באותה עמדה, הבחינה מיה בג’ורג’ מגיע למעבר, ומיד ליבה פעם במהירות מהתרגשות. היה ברור לה שאף אחד לא יראה בעין יפה את הקשר שיצרה עם פועל פלשתיני. ‘אני הולכת לרגע להשתין. אני חוזרת בעוד כמה דקות’, אמרה מיה לשוטרת הצבאית ונכנסה במהירות למעבר הגבול. “חיילת, את נראית יפה מאוד היום”, החמיא לה ג’ורג’, ומיה הסמיקה והשפילה את מבטה. ג’ורג’ לא יכול היה להתעלם מכך שמיה פתחה כפתור נוסף בחולצה, אולי עבורו, ושוב שלח מבט חטוף ונכסף לשביל הנכסף שבין שדיה.
מיה דווקא אהבה הפעם את המבט הבוחן שהעביר ג’ורג’ על גופה. היא עברה בצמוד אליו, הניחה בכף ידו פתק עם מספר הטלפון שלה, ולחשה במהירות לאוזנו: “תתקשר אליי היום בשש בערב”. ג’ורג’ המאושר הגניב לעברה חיוך מבויש, והודה לאללה על המזל הרב שנפל בחלקו.
בשעה שש בערב בדיוק התקשר ג’ורג’ לטלפון של מיה, שחיכתה בציפייה דרוכה מחוץ לחדרה במוצב. “חיילת, מה שלומך?, את ממש נראית יפה היום”, החמיא ג’ורג’ למיה, והיא הסמיקה וביקשה ממנו: “תפסיק לקרוא לי חיילת. קוראים לי מיה”. “למה קוראים לך ג’ורג’ ואסוף”, היא שאלה אותו, וג’ורג’ השיב: “אמא שלי מעריצה את הזמר הלבנוני הידוע סולטן אטרב ג’ורג’ ואסוף, וכשנולדתי היא החליטה לקרוא לי על שמו”.
‘יופייך כמו שושן צבעוני בלב המדבר’, ציטט ג’ורג’ שורה מאחד משיריו של סולטן אטרב, ורעד קל עבר בליבה של מיה. “אני רוצה לשתות אותך כמו מים בנווה מדבר”, המשיך ג’ורג’ לצטט את הזמר הנודע, והרגיש בליבו אהבה עזה כלפי החיילת. אהבה שחוצה גבולות, מדי צבא ודתות.
בסוף השיחה הלכה מיה להתקלח. המים החמים שטפו את גופה ומחשבותיה נדדו הרחק אל מעבר לגדר הגבול, המפרידה בינה לבין ג’ורג’, והיא תהתה מה הוא עושה ברגעים אלו. לפני שהלכה לישון בקומה השנייה במיטת הקומותיים הצבאית הדליקה מיה את נגן ה- MP4 החדש שקיבלה ליום הולדתה האחרון, והעבירה למצב רדיו. “עם הזמן עוד תלמדו עלינו משהו, אומר עבד וממהר שפוף ולא מתחרט. איך השמיים שלכם הם כמו שלנו, הם כמו של אור, והשדה שלי אני שלו כמו פרי לעץ”. שר שלמה ארצי על עבד הממהר, ומיה חשבה בליבה: “הייתי מתה ללמוד עליך הרבה משהו, ג’ורג'”, ונרדמה עם חיוך מרוח על שפתיה.

אהבה במעבר המים
שיחות הטלפון בין מיה לג’ורג’ נמשכו כשבועיים, עד שיום אחד אמרה מיה לג’ורג’ שהיא חייבת להיפגש איתו בשעה 19:00. ‘אני יוצאת לריצה קצרה מסביב למוצב’, הודיעה מיה למפקד המוצב אביב, ויצאה לבושה בבגדי ספורט, עם חולצת טריקו לבנה להחלפה, בקבוק מים ועם נשק ומחסנית.
ג’ורג’ עדיין לא היה שם, ומיה חשבה שהוא אולי מפחד שיעשו לו משהו, הן בני עמו והן הצבא בו היא משרתת, אם יראו שהוא נמצא יחד עם חיילת. בשעה 19:00 בדיוק הגיע ג’ורג’ יחד עם שמיכת צמר, ושניהם נכנסו למעבר המים ובדקו היטב שאף אחד לא מבחין בהם.
מיה מיהרה לפרוש את השמיכה על הכניסה למעבר כדי שאחת המצלמות הצבאיות לא תקלוט אותה ואת ג’ורג’, מיהרה לחבק אותו והתנשקה איתו ממושכות. ג’ורג’ העביר יד על חזה, ומיה נענתה לו. היא פשטה את חולצתה, והחלה לפשוט את חולצתו ואת מכנסיו. לאחר מספר דקות היו שניהם בעיצומו של מעשה אהבה סוער, שבו בלי לחשוב לרגע התמזגו גופותיהם הערומים של מיה וג’ורג’ לגוף אחד, שמתעלם ממחסומים של דת, מדינה וצבאות.
מאוחר יותר בשעות הלילה, כששמרה מיה בעמדת הפילבוקס, צלצל הטלפון הצבאי בעמדה. “שלום, זאת עמדת הפילובוקס? תרשמי בבקשה מספר תעודת זהות של מחבל מבוקש”. מיה שלפה עט מכיס חולצתה השמאלי, והחלה לרשום ביומן המבצעים. “מספר תעודת זהות 002711789, השם: ג’ורג’ ואסוף. מבוקש בשל היותו מחבל פוטנציאלי של החמאס”, הרעים קולו של החייל מהחמ”ל הגדודי. פניה של מיה החווירו, וליבה הפסיק לפעום לרגע. היא מעולם לא תיארה לעצמה שתגיע למצב כזה, שהאהבה הכי גדולה שלה תהיה דווקא לאחד האויבים של הצבא בו היא משרתת.
הדילמה שעמדה בפני מיה הייתה גדולה מאוד: האם להודיע לג’ורג’ על היותו מבוקש ובכך להפסיק להתראות איתו, “ובכלל”, היא חשבה לרגע לעצמה, “איך אני יכולה כחיילת קרבית להיפגש עם מבוקש של החמאס. הוא בכלל אמר לי שהוא שונא את המחבלים הפלשתינים”.

מפגש אחרון
ג’ורג’ חסך עבור מיה את הדילמה הקשה. דקות ספורות לאחר שהוחלפה בשעה אחת לפנות בוקר על ידי החייל אורן, נשמע צרור יריות לכיוון עמדת הפילבוקס, ואחריו צרורות נוספים. מיה וחבריה זינקו מיד החוצה מהמוצב לבושים באפודים, קסדות לראשיהם ונשקים דרוכים בידיהם. מראות ההיתקלות הקודמת לא נעלמו מזיכרונם, והם מיהרו לצאת מהשער של המוצב ולהשיב אש למקור הירי. באמצע ההיתקלות הודיעו למפקד אביב שהמחבלים שירו עליהם הצליחו לעבור את גדר המערכת, ושהם מתקרבים אליהם.
מיה וחבריה התקרבו לגדר המערכת, ופתחו באש קטלנית לעבר שלושת המחבלים שהתקרבו לעברם. שני מחבלים נפלו על הקרקע, ואילו המחבל השלישי הצליח להימלט עם צליעה ברגלו השמאלית. מיה, שהייתה צולפת מרחוק במטווחי הירי,
כיוונה היטב את הקנה של נשקה לדמות עם הנשק שנמלטה בחזרה לקלקיליה, ולחצה על ההדק. הדמות נפלה על הקרקע, וחבריה של מיה טפחו על שכמה, ואמרו לה: “כל הכבוד נמרה. הצלחת ‘להשחיל’ את המחבל”.
בסריקות שערכו החיילים לאחר ההיתקלות הם הבחינו בשתי גופות של מחבלים פלשתינים לבושים במדים מנומרים, ובהמשך נתקלו בגופה של המחבל שניסה להימלט. מיה התקרבה אליו, ולפתע זיהתה את חולצת הטריקו הלבנה שלה, אותה נתנה לג’ורג’ במתנה במפגש האהבהבים הראשון והאחרון שלהם במעבר המים. “לא יכול להיות שזה ג’ורג'”, היא חשבה לעצמה, ואז כשחבריה הפכו את גופת המחבל היא צרחה בקול כשגילתה שזה היה ג’ורג’, לבוש בחולצה שלה עם ההדפסה של מיקי מאוס מחוררת מהקליעים שהיא בעצמה ירתה עליו ועם קלצ’ניקוב בידו השמאלית.
חבריה התקרבו אליה וניסו להרגיע אותה, אבל היא נכנסה להיסטריה והתחילה לצרוח. “קחו אותה מיד למוצב ותרגיעו אותה. אם צריך, אפילו תנו לה לשתות וודקה”, צעק המפקד אביב לעבר שני חיילים, והמשיך לבדוק את גופת המחבל יחד עם החיילים האחרים.
מיה הגיעה למוצב, ונכנסה להתקלח. מתחת לזרם של המים החמים היא החלה לבכות בקול: “מה עשיתי, הרגתי את ג’ורג’. לא הייתי צריכה לפגוע בו”. מאוחר יותר כשחבריה חזרו למוצב הם סיפרו לה בהתרגשות שמצאו על גופת המחבל את תמונתו של עידו, החייל שנהרג בהיתקלות הקודמת לפני שלושה חודשים בדיוק באותו מקום, ולא הבינו מדוע.

פרידה בבית הקברות
כעבור יומיים בישרו הכותרות בעיתוני סוף השבוע על סיפור לא הגיוני: “מחבל פלשתיני הרג את אחיו התאום המשרת בצה”ל”, “קין והבל: הגירסה הישראלי-פלשתינית”, “טרגדיה משפחתית: המחבל שחוסל הרג בעבר את אחיו התאום המשרת הצה”ל”. הכותרות סיפרו שאימו של עידו עזבה את הבית לפני 19 שנים עם אחד משני התאומים שילדה, ועברה לגור עם פלשתיני מקלקיליה. עוד סיפור אהבה פלשתיני-ישראלי, שהסתיים במוות.
מיה לא האמינה למראה עיניה. “בגלל זה ג’ורג’ היה מאוד דומה לעידו בעיניים, בשיער ובעיקר בפנים”, אמרה לעצמה, ועדיין לא השלימה עם העובדה שהיא בעצמה הרגה את ג’ורג’ אהובה המחבל. גם הצל”ש שהייתה מועמדת לקבל עבור הגבורה שהפגינה בהיתקלות לא ניחם אותה, אלא להיפך. “אני עומדת לקבל פרס מהמדינה על כך שרצחתי את אהובי במו ידיי”, מלמלה לעצמה כשנודע לה שהיא מועמדת לקבל את אות הגבורה מידי הרמטכ”ל.
אחרי שבועיים הרגישה מיה בחילות מיד כשהתעוררה בבוקר. כשהבחילות נמשכו גם בבוקר למחרת, היא קנתה ערכה לבדיקת הריון. כשכטבלה את המקל הדקיק של הערכה בשתן שלה כשהתעוררה בבוקר, היא הופתעה לגלות שהיא בהריון. “מה אני אעשה עכשיו? אני בטח לא יכולה לספר לאף אחד על כך שאני בהריון ממחבל פלשתיני שחיסלתי בעצמי”, חשבה מיה לעצמה והרגישה כמו עכבישת האלמנה השחורה, עליה למדה פעם בבית הספר היסודי שהיא נוהגת לטרוף את העכביש הגברי שהפירה אותה בזרעו מספר רגעים לאחר המגע המיני ביניהם.
שנה לאחר מיכן עצרה מונית פלשתינית בפתח בית הקברות של קלקיליה. בחורה ישראלית צעירה, שהחזיקה תינוק כבן חודש וחצי על ידיה, יצאה החוצה, שילמה לנהג חמישים שקלים, וביקשה ממנו לחכות עד שהיא תחזור. שומר בית הקברות שאל אותה למעשיה, ומיה סיפרה לו שהיא הגיעה לבקר את הקבר של ג’ורג’ ואסוף, שנהרג על ידי חיילים. “את בטח מתכוונת לשהיד הגיבור ג’ורג’ ואסוף?”, הוא קבור שם יחד עם השהידים הגדולים שלנו, שעלו לגן עדן אחרי שהרגו חיילים של האויב הציוני”, אמר בגאווה השומר, והצביע על חלקת קבורה עם מצבה בצבע שחור, שעליה מתנוסס סמל של החמאס.
“אתה רואה דני, זה הקבר של אבא שלך. אמא הרגה אותו אחרי שהוא וחבריו ניסו להרוג אותה ואת החברים שלה”, אמרה מיה לפעוט הקטן שבזרועותיה, שחייך אליה עם עיניו הירוקות ושיערו החום בהיר. ולרגע קט היה למיה נדמה שהיא רואה את ג’ורג’ בפניו של בנה, פרי האהבה האסור שלה ושל המחבל הפלשתיני.

רומן עם מחבל / יהורם גלילי
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
25 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך