פעם אחת ערכתי פה שיעור ציור עם המורה שלי. ציירתי את אחד הצדפים הענקיים שמשיתי מן המים. היא אמרה לי, "יש לך כישרון. את תופסת את הקו יופי. אבל את לא יודעת להוסיף הצללה."
אמרתי לה, "אם ככה, אני משרטטת קווי מתאר מצוין, אבל להוסיף עומק ליצירה שלי אני לא יודעת."

הצללות

15/05/2010 673 צפיות אין תגובות
פעם אחת ערכתי פה שיעור ציור עם המורה שלי. ציירתי את אחד הצדפים הענקיים שמשיתי מן המים. היא אמרה לי, "יש לך כישרון. את תופסת את הקו יופי. אבל את לא יודעת להוסיף הצללה."
אמרתי לה, "אם ככה, אני משרטטת קווי מתאר מצוין, אבל להוסיף עומק ליצירה שלי אני לא יודעת."

הסתכלתי עמוק לתוך העיניים שלך, מחפשת בהן משמעויות נסתרות, ולאט לאט שלי נתכסו דוק של רטיבות, והלחות הלכה והתמלאה וטישטשה, ולבסוף מרוב היגון לא הצלחתי לראות את העיניים שלך בבהירות.
הגשת לי נייר טואלט שאנגב עימו את עיניי הדומעות. משכתי באפי ואמרתי לך, “תודה.”
“הכל בסדר?” שאלת בדאגה, גביניך מתכווצים ומצחך מתקמט.
“כן, כן, אני בסדר,” אמרתי במהירות, מחווה בידי תנועת ויתור, כך שתבין כי אין כל חשיבות לרגשותיי, העיקר שהכל יהיה בסדר בינינו.
אני אוהבת אותך, אהבה אמיצה ואהבה כואבת, אהבה שרירה וניצחית; אחרוק בשיניי ולא אעזוב אותך, ליבי יישבר לרסיסים בכל מריבה מחדש ועדיין אהיה לצידך, ובעודי אוחזת בכף ידך הגדולה, אגיד לך שאני אוהבת אותך.

שמי תכלת נמוגו לתוך ערפילים סגולים, כחולים כהים ולבסוף שחורים, כאילו כיסה מישהו בצעיף כהה את השמיים. ישבתי על החול והים נפרש בפניי כספר פתוח, גליו כעמודים שמדפדפים בהם. בחיוך נשמתי לתוך ריאותיי את ריח המלח והדגים, מתרפקת על שלל הזכרונות הנעימים והילדותיים שצפו בי: דמויות קטנות רצות ומשחקות, סילואטים שחורים על רקע השמש השוקעת והים מאחוריהם. ארמונות בחול, תופסת, מחבואים, ציורים וצחקוקים, ובעיקר פשטות, פשטות עד אין קץ, וההפתעה, כל פעם החיים הפתיעו מחדש. עכשיו את מי הם מפתיעים? לא אותי.
פעם אחת ערכתי פה שיעור ציור עם המורה שלי. ציירתי את אחד הצדפים הענקיים שמשיתי מן המים. היא אמרה לי, “יש לך כישרון. את תופסת את הקו יופי. אבל את לא יודעת להוסיף הצללה.”
אמרתי לה, “אם ככה, אני משרטטת קווי מתאר מצוין, אבל להוסיף עומק ליצירה שלי אני לא יודעת.”
רחש הגלים כמוהו כפעימות הלב, רחש קבוע וקצוב שלא פוסק לעולם. אני מקווה שגם במותי ימשיך ליבי לפעום, ישלח כלי דם אל מעמקי האדמה, אלה ינקו ממנה מזון ומשלוחותיהם יגדל עץ בדמותי.
נשכבתי על החול ונרדמתי. בבוקר התעוררתי מקרני השמש. מצמצתי פעם ופעמיים בכדי להתרגל לאור המסנוור, אך מיד הצלה על פניי דמות של איש גדול וצרוב שמש עם כובע רחב שוליים. הוא הושיט לי יד ועזר לי לקום והלך בלא אומר. התבוננתי אחריו, תוהה על קנקנו.
דידיתי לאיטי לעבר הבית שלנו. אתה לי כמצודה המפרידה אותי משאר העולם. בגלל זה אני אוהבת מדי פעם לחמוק לים ולהירדם שם. אתה תמיד צורח עליי שזה מסוכן, אבל רק שם אתה לא צורח עליי, אז לא אכפת לי.
פתחתי את הדלת לאט, בשקט. זה די הצליח לי. על בהונות רגליי דרכתי, משתדלת שלא לעורר רעש. הגעתי לחדר שלי וגיליתי אותך עומד שם, בכניסה, ידיך שלובות כשומר קשה יום.
“מה?” שאלתי.
“‘מה’ תגידי למישהו אחר,” השבת.
עצמתי עיניים. מחנק בגרון. עיניים מתכסות בדמעות. הדמות העיקשת והקשוחה שלך עומדת מולי. יללה חמקה מגרוני. בכיתי ובכיתי ולבסוף לחששתי, “תאהב אותי.” פתחתי את ידיי לחיבוק ואמרת, “בואי אליי את.” התקדמתי אליך צעדים מספר וחיבקת אותי. אמרת, “הנה, קיבלת מה שרצית.” ואז התחלת לשאוג עליי כמה שזה מסוכן לישון בים.
אנחנו זוג שחי ביחד, ואנחנו אוהבים אחד את השני, מבשלים בתורות, מנקים שנינו, לומדים, עובדים, וזהו. חיים נורמטיביים של זוג, וכל לילה אני עולה יצועי, שהוא יצוענו, ומרגישה ריקנות מחלחלת לתוכי ויוצאת ממני ועוטפת את כל הבית הזה. זו לא האהבה שלה ייחלתי: היא מתנהגת כמו אהבה וחיה כמו אהבה, אבל לא מרגישה כמו אהבה.

הצוואר שלי תפוס כל הזמן בזמן האחרון. אני מסובבת אותו אנה ואנה וזה די כואב. למדתי למבחן ולפתע הכאבים גברו. קמתי אליך. ראית משחק ואמרתי לך, “אתה יכול לעסות אותי בצדדים של העורף? ממש כואב לי.”
“כן,” אמר בעודך מסתכל על משחק כדורגל. הסתכלתי לרגע עליי ושוב עליו. התיישבתי לצידך. שלחת את ידיך ונגעת לי בעורף. האמת שזה היה מדגדג ולא נעים, מין מגע חזק מדי ומעורר גיחוך בה בעת, כלומר, מגע מעצבן.
“טוב, תפסיק, זה לא טוב לי,” אמרתי וקמתי משם. הנהנת ואמרת, “אבל תעשי לי את המסאז’ הטוב שלך אחר כך, כן?”
הנהנתי.
גם אני רוצה מסאז’ טוב.

הצללות
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך