אהבה אחת ❤️
ווהו! לקח לי איזה חצי שעה רק לתרגם את זה. אני השקעתי הזה מלא זמן, חסר לכם שאתם לא אוהבים ;)

I Let Him Slip Away

אהבה אחת ❤️ 25/10/2014 823 צפיות 3 תגובות
ווהו! לקח לי איזה חצי שעה רק לתרגם את זה. אני השקעתי הזה מלא זמן, חסר לכם שאתם לא אוהבים ;)

זה סיפור לעיתון בית ספר שכתבתי, וחשבתי שאולי כדי לפרסם אותו כאן, שעוד ייהנו ממנו :) רק בעיה אחת, זה באנגלית. אני יודעת שלא הרבה כאן יודעים לקורא ולהבין אנגלית בצורה שוטפת, אבל אני כן (אני גרה בחו”ל, מה לעשות). אני אנסה לתרגם את זה לעברית, אבל זה לא היה כזה טוב כמו שזה היה באנגלית. אז פשוט היה כאן שני גרסאות- אנגלית ועברית. תקראו מה שנוח לכם. תהינו :)

אנגלית-
Rain drops fall from the sky, like shimmering drops of silver, from the black clouds from above. Wind howling like wolves at midnight. Lighting strikes as a flash, and the cold weather freezes me to my bones. I lie here, still as a statue, waiting for something to happen, someone to appear. I still remember the warmth. I still remember the happiness. I still remember the smiles, what have turned to torture, sadness, days of crying over something that seems so sweet, yet so terrible. I remember when the sun used to shine on us, and the warmth of my heart was like nothing I have ever experienced before. As my thoughts run through my head, thunder bombed outside. My heart raced with fear, as the door cracked open, and he appeared, wet from head to toe. His beautiful blonde hair was dripping drops of water on the wooden floor. His icy blue eyes that looked so joyful, are now looking broken and gray. His lips, that used to appear as a smile, are now steal and cold.
I got up, looking at terror at the boy that I thought was my friend. The one that was the dearest to me from all.
“I told you not to come.” I said this line once again. The first time I have said it, I thought I was mean. But now it felt right to say those words. “ You are not welcomed here.”
“I thought you liked it when I came in,” He started talking, his deep voice still makes me melt. “you said the room lights when I just enter it.”
“Now it is turning darker.” I said with hate in my voice.
He slammed the door shut. “ What are you saying? That I am not the boy you have always loved? The boy that you wanted more than anything?”
“ This was in the past. Now, it’s just some words puted in a sentence that doesn’t mean a thing.” I glanced from the window which was wet from the rain. “Both of us knows what really happened.”
“ And you think what happened doesn’t mean anything?” He asked. “ Our friendship was the best thing that have ever happend to me.”
“ Too bad you have ruined it.” I glanced at him for once. This was a mistake. He looked so sad, so broken. But I kept reminding myself that it’s all his fault. It’s all because of him.
“ I thought you loved me.” He said with tears in his eyes.
“ I still do,” I admitted. “ but I can’t.”
“ Of course you can.” He caught my shoulders. “ Nothing can hold you back from what you really feel.”
“ But-”
He puted his finger over my lips. “Shhh, don’t say a word.”
His eyes stared deep into mine. His finger ran from my lips and slided upwards to my eyes that teared.
“Please, I can’t do this.” I cried.
“I know it seems like a lie, but you have to believe me.” He whispered in my ear, his hot breath felt on my skin. His fingers touched my face gently, as his other hand sliding through my long hair.
“It’s all a lie…” I whispered back, trying to catch his attention.
His eyes met mine, making my heart want to jump out of my chest and dance with joy.
Slowly, his fingers ran over my cheek, and getting me closer to his face, and then his lips met mine.
My eyes closed, feeling his cold fingers grabbing my hair, while my hand slides over his wet body. The feeling of his lips on mine was so gentle. The touch of his fingers on my cheeks was like the softest touch I have ever felt.
I wanted more, I wanted to be with him like this forever, but he backed up. His beautiful blue eyes looked at me with such pain. His warm breath was felt against my cold skin. “I am sorry.” He whispered with sadness.
“I told you not to come.” I warned him.
“I had too,” he speaked, running his fingers over my pale face over and over again, as if he was trying to remeber how will it feels like. “ If I wouldn’t, I will never had the chance to do it.”
“So go,” I said, with tears in my eyes. “You were going to leave anyway.”
“Please-”
“Just go.” I said, trying to not look into his eyes and fall in that wonderful charm of his.
“I love you.” He whispers at last, and kissed my lips for the last time. Then, he walked back, still looking at me, to try to remember my face before he is leaving.
I tried to hold back the tears, and look at my first love before it’s going to be too late.
I saw as he opens the door, and looked back at me, tears dripping down his eyes.
“I will never forget you…” He said.
Then the door closed behind him, and I let myself fall apart. I fell on the floor, crying salty tears that dropped to the floor. The rain outside was stronger than ever, the lightning lighting the room with white light. I felt how my heart is breaking into pieces in my chest, and I know it could never be hilled. I loved him, I love him, and I will love him for the rest of my life. But he is never going to know that. He is never going to come back.
I should’ve told him. I should’ve held him back, give him a reason to stay. But now, it’s too late.
He is never going to come back. I let him slip away.

עברית-
טיפות גשם נופלות מהשמים, כמו טיפות נוצצות של כסף, מהעננים השחורים למעלה. רוח מייללת כמו זאבים בחצות. ברק מבזיק במהירות, ומזג האוויר הקר מקפיא אותי עד שד עצמותיי. אני שוכבת כאן, לא זזה כמו פסל, מחכה שמשהו יקרה, שמישהו יופיע. אני עדיין זוכרת את החמימות. אני עדיין זוכרת את השמחה. אני עדיין זוכרת את החיוכים, מה שהפך לסבל, עצב, ימים של בכי על משהו שנדמה כה מתוק אך כה נורא. אני זוכרת מתי שהשמש זרחה עלינו, והחום בלבי היה כמו משהו שאף פעם לא חוויתי בחיי. בזמן שמחשבותיי חלפו בראשי, רעמים רעמו בחוץ. הלב שלי החל לדהור מפחד, שהדלת נפתחה, והוא הופיע שם רטוב מראש עד כף רגל. שיערו הבלונדיני והיפיפה נטף טיפות מים על רצפת העץ. עניו הכחולות כקרח שנראו כה שמחות, נראו שבורות ואפורות. שפתיו, שתמיד הופיעו כחיוך, עכשיו קרות ויבשות.
קמתי, מסתכלת באימה בבחור שחשבתי שהיה חבר שלי. האחד שהיה יקר לי מכל.
“אמרתי לך לא לבוא.” אמרתי את השורה הזאת שוב. בפעם הראשונה שאמרתי זאת, חשבתי שהייתי רעה. אבל עכשיו המילים נדמו נכונות יותר מתמיד. “אתה לא מקובל כאן.”
“אני חשבתי שאהבת את זה שאני בא,” הוא החל לדבר, קולו העמוק גורם לי להינמס. “אמרת שהחדר מואר רק שאני נכנס.”
“עכשיו החדר מחשיך.” אמרתי עם שנאה בקולי.
הוא טרק את הדלת. “מה את אומרת? אני לא הבחור שתמיד אהבת? הבחור שרצית יותר מכל דבר?”
“זה היה בעבר. עכשיו, זה רק כמה מילים חסרות משמעות.” הבטי מחוץ לחלון שהיה רטוב מהגשם. “שנינו יודעים מה באמת קרה.”
“ואת חושבת שמה שקרה לא אומר שום דבר?” הוא שאל. ” החברות שלנו היה הדבר הכי נפלא שאי פעם קרה לי.”
“באמת חבל שהרסת את זה.” העפתי לעברו מבט. זאת הייתה טעות. הוא נראה כל כך עצוב,, כל כך שבור. אבל המשכתי להזכיר לעצמי שזה הכל באשמתו. זה הכל בגללו.
“אני חשבתי שאהבת אותי.” הוא אמר עם דמעות בעניו.
“אני עדיין,” הודתי. ” אבל אני לא יכולה.”
“ברור שאת יכולה.” הוא תפס בכתפיי.” אף דבר לא יכול להרחיק אותך ממה שאת באמת מרגישה.”
“אבל-”
הוא שם את אצבעו על שפתיי. “ששש, אל תומרי מילה.”
עניו הביטו עמוק לתוך שלי. אצבעו החליקה למעלה אל עניי שדמעו.
“בבקשה, אני לא יכולה.” בכיתי.
” אני יודע שזה נדמה כמו שקר, אבל את חייבת להאמין לי.” הוא לחש באוזני, נשימתו החמה מורגשת על עורי. אצבעותיו נגעו בפני בעדינות, בזמן שידו האחרת החליקה על שיערי הארוך.
“זה הכל שקר…” לחשתי חזרה, מנסה לרכז את תשומת ליבו.
באטיות, אצבעותיו החליקו על לחיי, מקרבות את פניי לשלו, ואז שפתניו נפגשו.
עניי נעצמו, מרגישה את אצבעותיו הקרות אוחזות בשערי, כשדי מטיילות כנגד גופו הרטוב. ההרגשה של שפתיו על שפתיי הייתה כה נעימה. מגע אצבעותיו על לחיי היה יותר רך מכל דבר שאי פעם הרגשתי.
רציתי עוד, רציתי להישאר ככה איתו לנצח, אבל הוא התרחק. עניו הכחולות והיפות הביטו בי בכזה כאב. נשימתו החמה מורגשת שכנגד עורי הקר. “אני מצטער.” הוא לחש בעצב.
“אמרתי לך לא לבוא.” הזהרתי אותו.
“הייתי חייב,” הוא אמר, אצבעותיו מטיילות על פניי החיוורות, כאילו הוא רוצה לזכור איך זה מרגיש. “אם לא, אף פעם לא היה לי הזדמנות לעשות זאת.”
“אז לך,” אמרתי, דמעות בעניי. “אתה אמור לעזוב בכל מקרה.”
“בבקשה-”
“רק לך.” אמרתי, מנסה לא להסתכל לו בעניים וליפול בקסמיו שוב.
“אני אוהב אותך.” הוא סוף סוף לחש, ונישק את שפתיי בפעם האחרונה. ואז, הוא הלך אחורנית, עדיין מסתכל עליי, מנסה להיזכר בפניי לפני שהוא עוזב.
ניסיתי להחזיק את הדמעות, ולהסתכל באהבתי הראשונה לפני שזה מאוחר מדי.
ראיתי שהוא פתח את הדלת, והוא הביט בי שוב, דמעות זולגות מעניו. “אני אף פעם לא אשכח אותך..” הוא אמר.
הדלת נסגרה אחריו, ואני נתתי לעצמי להתפרק. נפלתי על הרצפה, בוכה דמעות מלוחות שנטפו על הרצפה. הגשם בחוץ היה חזק יותר מתמיד, הברקים מאירים את החדר באור לבן. הרגשתי איך לבי נשבר לחתיכות בחזה שלי, וידעתי שהו אלא יכול להירפא. אהבתי אותו, אני אוהבת אותו, ואני יאהב אותו למשך שארית חיי. אבל הוא אף פעם לא ידע זאת. הוא אף פעם לא יחזור.
הייתי צריכה לומר לו, הייתי צריכה להחזיק אותו, לתת לו סיבה להישאר. אבל עכשיו, זה מאוחר מדי. הוא אף פעם לא הולך לחזור. נתתי לו לחמוק מבין אצבעותיי.

I Let Him Slip Away
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (3)

אהבתי מאוד את הכתיבה שלך :)
מדרגת 5

25/10/2014 10:16

ווואו

25/10/2014 21:46

את כותבת מדהים!!

29/10/2014 11:20
17 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך