הסיפור אמיתי.

אמא גיאורגיה

16/06/2019 161 צפיות אין תגובות
הסיפור אמיתי.

אני פוסעת לכיוון פסל “אמא גיאורגיה” המשקיפה על כל טביליסי. נעצרת ליד קיוסק במעלה הדרך לשתות. תשומת לבי מופנית לבחור שעומד ממש ליד, משוחח עם בחורה. גבוה, לבוש בגדים רחבים ונוחים, מצוייד בחיוך משגע ובחיוניות ממגנטת. היא – בלונדינית קטנה עם תיק על הגב. טיילת. ילדה טובה. נפגשו ככל הנראה כמה שניות לפני. מסתבר שהוא בירידה לאחר שראה את הפסל, והיא עולה.
הוא: “מאיפה את”?
היא – “מהstates-. ואתה”?
“גם”.
היא – “איך קוראים לך? חוויאר”.
שאל לשמה, לא קלטתי.
“את מטיילת לבד? רק בגיאורגיה”? “כן”.
“ואתה”?” גיאורגיה ואחר כך ארמניה. מה את עושה”?
“סטודנטית לעבודה סוציאלית”.
איש לא רוצה לסיים את השיחה. אבל הוא ראה את פסל אמא גיאורגיה והיא בדרכה אליו. אני מייחלת להתקדמות, נטועה במקומי ומהופנטת מהניצוצות שעפים ביניהם. לא הוא ולא היא מתניעים ותופסים אומץ . אני מזהה את הכריזמה שלו עם כל שניה שחולפת. לתדהמתי, בעודי בוהה בהם וממתינה לחיבור, הם נפרדים. הוא יורד והיא ממשיכה לפסל. גם אנו בדרכנו אל הפסל.
אני לא מתאפקת. צועדת לצידה ואומרת לה:
“עמדתי לידכם. שמעתי את השיחה. למה נפרדתם? הוא משגע! איך את יכולה לתת לו ללכת? לכי אחריו! עשי משהו|”!
היא – “אבל הוא ממשיך לארמניה”!
אני: “אז מה? קלטתי שאף אחד מכם לא רצה לסיים אל השיחה ולהיפרד! מישהו צריך לעשות את הצעד”!
היא – “למה שהוא לא יבוא אחרי?!”
אני – “אוקיי, זה בטח בגלל שראיתי כל כך הרבה סרטים רומנטיים, אתם נראים כל כך … מתאימים ביחד”.
וממשיכים לפסל, למיתחם, לנוף.
בדרכנו למטה, שביל אבנים, כברת דרך קטנה. פתאום אני רואה אותה חולפת על פני.
אני : “את הולכת לחפש אותו”?
היא, בחיוך נבוך: “כן, אנסה”.
היתה בפסל אולי דקה ונחפזה. כנראה דבריי עשו משהו.
אני צועקת לה “בהצלחה” ומבסוטה, מתפללת שיד הגורל או רוחה של אמא גיאורגיה לא יכזיבו.
אנו ממשיכים בירידה. אני מרימה ראשי אל רום מבצר הנמצא במיתחם. דמות בודדת ניצבת שם, משקיפה על הנוף. מכנסיו וחולצתו מתנופפים ברוח. אנו מתקרבים, וברור לי מי הדמות שם. אין איש על המבצר, העלייה קשה, רק הוא, חפשי כציפור. כמו הרוח . נדמה לי, או שדמיינתי, שהוא תר סביבו. ואני יודעת שהיא אצה למטה, ובטח מאוכזבת, ןמלקה עצמה על שלא היתה אמיצה מספיק . שהפגישה עם אמריקאי, דובר שפתה, שבחר לטייל באותו אזור מיוחד, הוחמצה. בכמה דקות. או שניות.
מראהו המרתק עומד על המבצר מביט אל האופק, מחדד לי את המחשבה שאולי טוב שאיחרה אותו – או הוא אותה- כל כך עם עצמו, שיכול להיות שהגורל מנע כאן שברון לב…. אם יד הגורל תכוון, שיהיה. או אמא גיאורגיה.

טביליסי יוני 2019

אמא גיאורגיה
דרוג הסיפור 2 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך