האיש עם הגיטרה

בסך הכל אישה 24/10/2013 540 צפיות 2 תגובות

ואז ראיתי אותו עומד שם על הבמה, מאלתר בגיטרה בסולם סול מינור. בטוח בעצמו, משדר את הפסון ששידרתי בעצמי וידעתי שזו בסך הכול מסכה שאותה הוא עוטה על פניו, בוחר להראות רק את מה שברצונו. הקהל מניד את האגן מצד לצד, רווי באלכוהול המשתלט בזרמיו על כל איבר בגוף. כולם נעים כעדר אחרי להקת הרוק המנגנת באופן פנומנלי, מרעידה את נפשם של הנוכחים. הם מתבוננים בו, באיש עם הגיטרה, שמעיניו קשה לחמוק, מתמכרים לפניו המרוחקות, בעודו שקוע במלודיה ששואבת אותו אי שם מעבר לקשת של נפשו, המקום שבו רק הוא נמצא. שעתיים לפני סיימתי את הופעת הפיאנו בר שלי באחד המלונות האקסקלוסיביים בעיר. יושבת על הבר, לא כרוכה אחריו כעדר אוהדיו, יודעת שאשת במה כמוני מתקשה לפרגן לאיש במה אחר בעודהו שם מאלתר בלעדי קולי. האיש עם הגיטרה, בדיוק כמוני, אינו יכול אחרת. האדרנלין הוא קיומו בעוד החומה הניצבת בינו לבין הקהל בלתי נפרצת כל עוד אוחז הוא את הגיטרה והמיקרופון-כלי נשמתו-עבודתו. בדיוק מול הבר, עם כוס יין – להתרגע אחרי שירים רגועים במיוחד ששרתי לכבוד קהל התיירים. לרגע מישירה מולו מבט מבלי להסירו. דקה אחרי הסולו שהפליא לנגן בגיטרה, הוא פוקח את עיניו, מתמקד רק בי. לא יודעת אם הייתה זאת השמלה האדומה שאותה לבשתי, מבטי החולמני או זיהויו האוטומטי אותי, האישה מן הבמה, אשר גרמו לו להישיר מבט לכיווני. חצי חיוך, מבלי לאבד את ארשת פניו, ברח בין שפתותיו. כל כך הרבה כישורי משחק טמונים במוזיקאי אחד… “את חייבת לעלות לשיר עם הלהקה”, מפציר בי היחצ”ן של הבר. אני לא מספיקה להשיב, הוא מגיש לי צ’ייסר.
“זה בשביל החימום”, הוא מחייך. לא חולפות עשר דקות, מספיקה לשמוע רק את שמי בוקע מן המיקרופון. מחיאות כפיים מריעות, יודעת שתורי לעלות במדרגות היישר אל הבמה-ביתי הטבעי. הפעם אור הזרקורים מתמקד בי. ברגע, שריון של הגנה נעטה על גופי, יודעת שברגע שאוחז את המיקרופון במקומו של איש הגיטרה, חומת ההגנה תדבק גם בי, עשרות עיניים יתבוננו לעברי, אך אני אהיה בשלי- בלתי חדירה, בלתי מאוימת, שוב לא אזדקק לכלום, לא למילת מחמאה, לא לתחושת חיזור. שלמה בתוך בועה אשר תזכיר לי את מקומי הטבעי שבו אינני זקוקה למאום, למעט למנגינה פשוטה ולצלילים הבוקעים מתוכי בזכות עצמי. אני מורידה את נעלי העקב המוגבהות בשבעה סנטימטרים. בנוכחותה של להקת רוק אין צורך במניירות נשיות מוגזמות. האיש עם הגיטרה המרוחק מן הקהל, מתקרב אלי. זוג עיניים במרחק נגיעה. אגלי הזעה שבחולצתו גורמים לי להרגיש דווקא את גבריותו. “מה תרצי לשיר, עלמתי ?” בצורה פיוטית פנה אלי בעוד הגיטרה תלויה על צווארו. לוחשת אל תוך אוזנו את שמות שלושת השירים שבחרתי ואת הסולמות החרוטים במוחי, שומעת את דפיקות לבו- שאריות האדרנלין. סולם Dm מוכן, בעוד הוא מפנה לי את המקום מול הסטנד הראשי, שם אני מריחה את נשימות פיו הקודמות. הוא מחייך אלי, מתעלם מן הקהל. יודעת שברגע זה ממש הוא מרגיש מול עיני השקד הפתייניות שלי מטושטש. הקהל מכיר את מילות השיר למרות ששיניתי את מילותיו מנקבה לזכר. האיש עם הגיטרה שר בקול שני:”aint no sunshine when he is gone…” , מתמזג עם קול האלט הנמוך שלי בגרסת הבלוז שלו. קשה לא להבחין בשילוב האש והמים המתקיימים בינינו, ורק דבר אחד נד בינינו: חיידק משותף שכל רצונו לטרוף את הבמה… באותם הרגעים בעודנו יוצאים לתחרות סמויה- מי יטריף בדרמה את נשמתו, כל רצוני היה לכבוש את חלקת האלוהים הקטנה שלי, גם את שלו… להביע את חרדותיי החוצה, היכן שעל הבמה הן מקבלות צורה אחרת. לפשוט את רבדיי דרך המלודיה, ההרמוניה, נגן הבס והתופים, ודאי מולו, בלי לשפוט דברים מעורפלים שיתגלו. בעודו עובר מאקורד לאקורד, אני ניצבת לצדו כחשופית מתוך הידיעה כי כאן על הבמה לעולם לא נחווה את הקונפליקט הקיים במציאות. שוב הוא מחייך אלי מבעד לארשת פניו השומרות על הפסון, לא יכול להסתיר את כמיהתו כששנינו נעים במקצב של ארבעה רבעים עם בלדת הרוק הבאה בתור. כמו בקרוסלה מסחררת כאן שנינו משחקים את משחקנו הטבעי, ללא מעצורים, ללא מניירות, משתייכים לתדרים גבוהים של החיים. חמש דקות לקראת סיום, אמנות הכיבוש עוטפת אותנו באופן ישיר. נוגעת בו בעודו נוגע בי במילים, במבטים, באנרגיה השייכת רק לעומדים על הבמה. חמש דקות לפני סיום אני יורדת משם, מותירה אותו לבדו להדרן, מתיישבת בכיסא הבר המרוחק בכוונה. הוא אומר לי תודה במיקרופון ונדמה כי רבות ניסו לחוש מבין אצבעותיו אשר פרטו על הגיטרה, לב פועם, שאולי רק לרגעים בודדים בחייו חש בו מפמפם. תוהה אם אי פעם אסף אל חדרי הלב פרפרים שמתבייתים או רק כאלה שחולפים מרחפים. מתבוננת בעיניו החומות שלפתע נראות לי קרובות, תפאורה שלמה של מסעות מרחפות בין תהייה לבהייה, ביני לבינו. “בלתי נכבשתֱ!” צעקו לי במוחי. “כמוהו בדיוק”. האיש עם הגיטרה היטיב לשחק אִתה, לעמוד מול עיני הקהל המריע לו, בעודי מסרבת להיות בעצמי הקהל הממלא את נפשו בזוטות ובחלקיקי הערצות. כמה דקות אחרי ההדרן הוא יורד מהבמה. ודאי דפיקות לבו המואצות לא תאפשרנה לו לראות מאום, אלא רק לספוג מחמאות מן הסביבה המעצימה את צרכיו הנרקסיסטיים להכרה ולאהבה. שוב הוא מצטייר בלתי מושג עבור אותן הנשים הניגשות אליו אחת אחת, מעריצות אותו על גבריות מחוספסת טבולה בכישרון, בעוד ברורה לי כשמש הבדידות הקיימת בנפשו. מסרבת לגשת אליו בעצמי למרות אותה האש שבערה בינינו שם, על הבמה המלאכותית. מהצד אני רואה אותו מתבונן לכיווני, יודעת שגם הוא אינו יכול להיות אדיש לנוכחותי, אך הידיעה כי במשחק הזה אף לא אחד מאתנו יוכל לנצח, בעולם בו הקונפליקט בין הרמוניה לדיסהרמוניה קיים, אין מקום לקונפליקט של אדם נוסף. מלצרית חנפנית מגישה לו פחמימות וויסקי. הוא מהנהן בראשו לאות תודה. הייתי רוצה לשבת מולו קרובה, ללחוש לו מילים חדות שתמיד עמדו לטובתי, אבל אני מחכה למאמץ מצדו. אט אט סביב שולחנו מתאספים אנשים המנסים לצוד את תשומת לבו. הוא מצחקק, משוחח, משתלב באופן הרמוני. ככל שעוטפים אותו באהדה, אני מבחינה שוב בבועתו ומתרחקת מן הסצנה.
“לוותר!” אני לוחשת לעצמי, מדיפה מעלי גבר המנסה לכבוש את נוכחותי. כמעט וצועדת לכיווו, הזדמנות אחרונה להחליף אתו מילים. אפילו האלכוהול המציף את מוחי חושף את גאוותי. מתבוננת במראה הקטנה, מסדרת את האודם האדום שגברים רבים אוהבים לשנוא. שאריות עשן וריח סיגריות מיותר של אחרים נדבקים לשערי. זמן מצוין לחזור הביתה, אני מוציאה את הארנק. “על חשבון הבית”, מחייך אלי הברמן. לא יודעת אם האיש עם הגיטרה הבחין בי לובשת את מעילי. תוהה האם ינסה לעקוב אחרי דמותי היוצאת מפתח הדלת. ציפייה ילדותית אוחזת בי: אולי הוא יניח להמונים, יירד אחריי במדרגות, ישאל בקול מהסס: “סליחה, לא שכחת משהו?” אבל הציפייה הופכת לכמיהה רחוקה. מה שמתקיים על הבמה, אינו יכול להתממש במציאות. אני מסתובבת, נעמדת. “את כבר הולכת?” אני שומעת קול מאוכזב מאחוריי. מופתעת ונרגשת קלות, אני עונה: “כן, כבר מאוחר”.
“את זמרת טובה!” הוא מחמיא מצדו. “מופיעה הרבה?” אני מהנהנת לחיוב. “חפש אותי ביוטיוב”, אני מציעה ומתקשה שלא להבחין במבט העיניים שלו, יודעת שכמו שלי הן מעידות על פראות ומסתוריות. מאיר אריאל ברקע מזכיר לי שהייתי רוצה שיקיף אותי שלוש מאות ששים מעלות. “זה מספר הטלפון שלי”, הוא מושיט לי כרטיס ביקור. אני מחייכת, תוהה האם שחקנית ראשית כמוני יכולה לתת מקום לשחקן ראשי כמוהו בעולם בו בערה משותפת–אין לה מקום לשניים. בעודי מתחבטת- חסרת שקט, יודעת כי אין סיבה לניתוחי סרק של מחשבותיי. “את הכי קרובה לכבוש לב אמן…” אומר לי מוחי, אבל אני לא חיפשתי להיות הכי קרובה, אלא הקִרבה עצמה. אני נפרדת ממנו לשלום באופן מנומס, יודעת שאין הבטחה לנֶצַח בקשר בין אמנים לעומת הנצח הקיים במהותנו כשכל אחד מאתנו בנפרד כובש בחלקו את הבמה אשר מגמדת כל צורך קיים אחר ואולי מהווה לו תחליף. אני נכנסת למונית, רקיעה ברגליי לא תעזור, אף לא תיפוף של אצבעותיי, מקפלת את מספר הטלפון של האיש עם הגיטרה, טוחבת עמוק בין מושבי המונית מתוך הידיעה האבודה: אדם בבדידותו יוצר. מפגש בין אנרגיות נרקסיסטיות המשותפות לכל אנשי הבמה הוא כמו מטאור הנפגש עם כדור הארץ- הפיצוץ אשר יגיע הוא בלתי נמנע…

האיש עם הגיטרה
דרג את הסיפור

תגובות (2)

יש לך כתיבה מעושרת ומקסימה. אהבתי מאוד את הקטע הזה.
יש לך תיאורים מעולים

24/10/2013 08:28

תודה רבה !!!
מחמם את ליבי…

24/10/2013 08:56
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך