היינו אחד

11/07/2020 185 צפיות 2 תגובות

הוא החזיק לי את היד. הוא תמיד החזיק לי את היד. איך הייתם מצפים מאיתנו לתקשר, אם הוא לא היה מחזיק לי את היד? אני מעבירה את אגודלי על כף ידו, יוצרת ויברציות נעימות לאורך זרועו, שנראות חסונות מבדרך כלל. אני מחזירה את אגודלי לכף ידו, שואלת אם הוא התאמן לאחרונה. הוא לוקח את ידי ומסמן לי שכן. אני שואלת למה. הוא אומר, שזה רק בשבילי. אני שואלת אותו שוב, למה? הרי זה לא שאני אי פעם אוכל לראות את השרירים שלו. אני בטוחה שהם מרשימים מאוד, אבל בשביל מה הם שם? הוא אומר שזה לא בשביל שאוכל לראות אותם, אלא בשביל שהוא יהיה בכושר, לרוץ בשבילי למקומות. אמרתי לו שאני יכולה לרוץ, הוא אמר שהוא יודע. הוא רק יחזיק את ידי כדי לוודא שאני לא אתקע בכלום. צחקתי. ידעתי שגם הוא צוחק, ידעתי שגם הלב שלו פועם חזק כמו שלי.
לא פעם אני עוצרת לחשוב איך הקשר ביננו עובד. האם זאת תחושת השייכות שנמצאת בכך ששנינו נולדנו שונים מהשאר? האם זאת העובדה שאנחנו משלימים את החסר אחד בשביל השני? שאלתי אותו פעם, הוא אמר לי שזה שניהם, וגם הרבה יותר מזה. הוא סיפר לי שאני היחידה שמצחיקה אותו. שאני הבחורה החכמה ביותר שהוא מכיר, שאני היחידה שיש לה סבלנות לשבת ולהקשיב לו, וגם כול כך הרבה יותר מזה. לפעמים הוא מתאר לי איך אני נראית, וכול פעם שהוא עושה את זה אני מצטערת שהוא חירש. שהוא לא אומר את הדברים שהוא כותב לי על היד בקול. כי כול פעם שהוא אומר את זה, או כותב את זה, חיוך ענקי מתפרס על פני. הוא אומר לי, שיש לי שיער חום ארוך וחלק. הוא אומר שהשיער שלי הוא אחד הדברים הנעימים ביותר שהרגיש, ואחד הדברים היפים ביותר שראה. הוא גם אומר שהעיניים שלי נראות כמו יהלומים קטנים, והאף שלי, כמו כפתור. אז, הוא מתאר את השפתיים. הוא אומר שהן החלק הכי יפה בפנים שלי. ואז הוא שותק. לכמה שניות אני יכולה לדמיין אותו משתהה. מתלבט לגבי משהו. הוא תמיד עושה את השפתיים אחרונות, והוא תמיד מתלבט.
אנחנו הולכים באותו הרחוב, משמשים כעיניים וכאוזניים אחד לשני. הוא אומר שלצידנו יש ספסל ומציע שנשב עליו. חייכתי והנהנתי לעברו, כבר הייתי די עייפה. אני שומעת את הרוח לצידנו מנשירה עלי סתיו ומקררת את גופי עד העצם. בלי לשאול, הוא שם את המעיל שלו עליי. אני מרגישה את הסומק בלחיי צף, ואת הדופק שלי עולה. חם לי עכשיו. אפילו שאנחנו יושבים, אפילו שקריר. הוא מדבר איתי על הפארק ומסביר לי, כמו בכול פעם שאנחנו מגיעים למקום חדש, איך הוא נראה. הוא אומר שכרגע הפארק לא בשיאו, אבל הוא עדיין ממשיך להסביר לי. למרות שזה כביכול חסר תועלת, הוא עדיין ממשיך להסביר לי. זה תמיד ככה, הוא רוצה לגרום לי לחוות כמה שיותר מהעולם. אני חושבת שהוא רוצה את זה בשבילי יותר משאני בשבילו. יותר משהוא רוצה את זה בשבילו. הוא כול כך טוב בזה שכשאני לידו, אני בקושי מתגעגעת לעיניים שלי. “אתה יודע מה?” אני אומרת לו עם חיוך על הפנים. “אם הפארק לא בשיאו, תאר לי משהו אחר. תאר אותי.” אני אומרת, משלבת את אצבעותיינו יחד בצפייה. אני יכולה להרגיש את האור בתוך גופו. אני חושבת שהוא רצה לתאר אותי.
“השיער שלך, כמו בכול יום, מושלם. חלק ונעים.” הוא מעביר את ידו על שערי, גורם לי לצמרמורת בגופי. אני נשענת על כתפו בזמן שהוא מתחיל לתאר את הפנים שלי. “משקפי השמש מכסים את העינים שלך, אבל אני בטוח שהן לא פחות בוהקות ויפות מבדרך כלל.” הוא עוצר לרגע, ואני יכולה להרגיש אותו בוחן את הסביבה. “רק שתדעי, אנשים מסתכלים מוזר על ילדה שלובשת משקפי שמש באמצע יום סתוי. זה לא שאני רוצה לראות את העיניים שלך, זה פשוט שאנשים מסתכלים עלינו מוזר.” אני מחייכת, מורידה את משקפיי השמש שלי לכמה שניות. “ידעתי שהן כמו יהלומים.” הוא מסמן לי, גורם לי להסמיק אפילו עוד יותר. “האף שלך אדמדם בקצה, ואני חושב שאת מצוננת. אבל משום מה הצינון רק גורם לו להראות חמוד יותר.” אני מרימה את גבותי, מפקפקת בדבריו לרגע. אבל הוא רק אומר: “ברצינות, חולי מחמיא לך.” אני מצחקקת. אני יודעת שגם הוא מצחקק. “השפתיים שלך יפות יותר מכול הדברים החמודים, המתוקים, והמצחיקים בפנים שלך.” הוא שותק, ומתלבט. אמרתי לכם, הוא תמיד עושה את זה.
“אף על פי שהמחמאות היו נחמדות להפליא, אני חייבת לשאול: יש דברים מצחיקים בפנים שלי?” הוא אפילו לא מעמיד פנים ומסמן לי שכן. “חמודים מצחיקים, אבל מצחיקים.” אני נותנת לו מכה קטנה. הוא כול כך חצוף לפעמים. חצוף חמוד, אבל חצוף.
אני שואלת אותו אם אני אני יכולה לתאר לו, מה אני שומעת. הוא אוהב להתאים את הקולות למראות, אז כמובן שהוא אומר לי שכן. “אני יכולה לשמוע בכי של תינוק. די רועש.” הוא מסמן לי בחזרה: “כן, אני רואה את האבא. הוא נראה מסורבל.” אני אוהבת שהוא עושה את זה, משלים בשבילי את החסר. “אני שומעת חתולים, ואני שומעת ילדים רצים במגרש.” הוא מסמן לי שהם עדיין שם. מתאר כול פינה, כול צבע, כול צליל שבו אני נתקלת. מצייר תמונה בראשי. כול כך מקסים, הלוואי שהייתה לי את יכולת התיאור שלו. הלוואי שהייתי יכולה לגרום לו להרגיש כאילו הוא באמת שומע את הכול. הלוואי שהייתי יכולה לעשות אותו מאושר, כמו שהוא עושה אותי מאושרת. “אתה רואה את הזוג המתנשק?” אני אומרת לו. “לא… אני חושב שאת טועה.” הוא אומר, ואני יכולה לחוש את הבילבול שלו, “אין פה שום זוג מתנשק.” אני מחייכת. “זה בגלל שהם עדיין לא התנשקו.” אני מהדקת את ידי בידו. אני יכולה לחוש בדממה שוררת ביננו. אני לא יודעת אם זה טוב או רע, ואז הוא שם את ידו על הלחי שלי. הדממה נהיית ברורה יותר, ככול שאנחנו מתקרבים.
הוא מנשק אותי.
אני יכולה להבטיח לכם שברגע הזה לא הייתי צריכה לראות כדי להרגיש. כול החושים שלי התחדדו, כול מה שרציתי להרגיש, הרגשתי. את כול הרגעים שלנו הוא עשה קסומים, אבל את ברגע הזה הוא התעלה על עצמו. הרגשתי איך כול צפייה שהייתה לי בעולם נחשבה כלום לעומת הדבר האמיתי. הרגשתי את הדם זורם בגופי במהירות, אבל לא יכולתי לשמוע כלום. כול הצלילים מסביבי נהיו עמומים. למעשה מה שקרה ברגע הזה, שלא יכולתי לשמוע, הוא שהיינו אחד. הבנתי את זה. שפתינו נפרדות, ואני יכולה להרגיש את החיוך על פניו, גדול כמו החיוך על פני. הוא לוקח את ידי ומסמן מילה אחת: “וואו”.
הוא חוזר לנשק אותי. הפעם הנשיקה ארוכה יותר, עמוקה יותר ומלאה בתשוקה. לפתע הוא עוצר, ומסמן לי: “זה היה מדהים. אבל כן, את בהחלט מצוננת.” אני לא יודעת אם לחבוט בו או לצחוק. אני מחבקת אותו במקום. הוא מחבק אותי בחזרה. אפשר להרגיש את גופו רועד, ולא מהקור. הוא לוקח את ידי ואומר לי: “בואי נלך לקחת לך קצת תרופה לצינון, אוקיי?” אני נושקת לו על הלחי ומסמנת: “אוקיי”

היינו אחד
דרג את הסיפור

תגובות (2)

קודם כל: שאפו גדול! סיפור מקסים, מרגש, כתוב היטב וקולח לקריאה. מאוד אהבתי את הפשטות של הסיפור, העדינות שלו. ודווקא אלה מצליחים להפוך אותו לנהדר כל כך.
יש לי שתי הערות, טכניות ביסודן.

אחת- את מדלגת בין זמנים. מתחילה בזמן הווה, עוברת לעבר, עוברת להווה, עוברת לעבר… זה מאוד מבלבל. בחרי זמן אחד, שדרכו את מספרת את הסיפור. אני אישית חושבת שלסיפור הזה, מאוד מתאים זמן ההווה שאיתו התחלת באינסטינקט שלך.
שתיים- בתחילת הסיפור, כשהדמויות אומרות משהו, בחרת לא לשים מרכאות אלא להכניס את זה בתוך המשפטים עם סימני פיסוק. זו בחירה אמנותית מעניינת ונפוצה, שהרגשתי שמאוד מתאימה לדרך שבה את בוחרת לספר לנו מה קורה. אבל אז פתאום בחצי השני, את מחליפה לשימוש במרכאות (ולא שמה בתוכן סימני פיסוק! אבוי!). גם פה יש איזה בלבול. לדעתי כדאי להחליט על דרך אחת שבה את נוקטת לכל אורך הסיפור, אלא אם כן יש שינוי עלילתי שאליו תורם השינוי הטכני. כאן, לא זיהיתי שינוי שכזה.

המשיכי לכתוב! :)

11/07/2020 16:30

הסיפור מדהים, אני ממש נהניתי לקרוא אותו:)

23/07/2020 21:02
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך