הנערה שאהבה נעלי אולסטאר אדומות

21/07/2014 763 צפיות 9 תגובות

את לוסי פגשתי בשירותים של הבנות.
מה עשיתי שם? שאלה מצוינת. אולי זה היה הסימול על הדלת של השירותים של הבנות שהיה דומה מאוד לזה של הבנים, אולי כי ראשי היה עסוק בדוקטורט שלי שלא הלך לשום מקום. ישבתי שם ופתאום שמעתי קול נקישת עקבים דקים טופפים על מרצפות השיש ותהיתי מדוע בחורה נכנסת לשירותי הגברים? ואולי זו בכלל המנקה, אבל מדוע עם עקבים? ואז קלטתי!
נקישות העקבים התקרבו מאוד, הדלת שלידי נפתחה בחריקה ומישהי נכנסה. ישבתי שקט כמו שפן קטן ומפוחד, לא העזתי לנשום אבל ליבי פעם בפראות והייתי בטוח שהוא נשמע למרחקים. שמעתי ריץ’ רץ’ נפתח, קולות חיכוך של מכנסיים המופשלים בקושי, צמודים מדי, גומי של תחתונים מחליק על עור חשוף, מספר נקישות עקבים נוספות, מחפשות מקום על רצפת תא השירותים ואז היא אמרה בקול רם: “התבלבלת בשירותים הא?”
לפעמים, בחלום, אני מנסה לדבר אבל שום קול לא יוצא. אני מנסה לצרוח “אני מתחרט! אני לא רוצה לקפוץ!” אבל אני לא מצליח להשמיע קול ומתעורר בבהלה.
כך הרגשתי גם הפעם. הסמקתי כמו תות גינה וניסיתי לגמגם משהו אבל שום קול לא יצא.
“אתה יודע איך ידעתי?” שאלה הבחורה בקול מתוק.
“איך?” הצלחתי ללחוש.
“בגלל האולסטאר האדומות שלך. זו גזרה של בנים.” היא אמרה והורידה את המים. שמעתי את רחשי התחתונים עולים ונצמדים, המכנסיים נרכסים, ובעודה שורקת לעצמה, היא פתחה את הדלת ויצאה.
לא העזתי לזוז עד שלא שמעתי אותה יוצאת והדלת נטרקת. סיימתי בזהירות ונמלטתי במהירות מהשירותים, מתפלל שאף אחת אחרת לא תתפוס אותי. פדיחה, חשבתי לעצמי ,אחד מאותם רגעים שתזכור עד גיל 80 ותסמיק מבושה, כמו היומולדת של יואב בגיל 10 שלא הוזמנת אליה. ישבת בחוץ ועשית פרצוף מסכן עד שביקשו ממך להיכנס. או היום ההוא בקייטנה שבו לא הצלחת להוריד את הבגד ים מתחת למגבת והיא נפלה ונותרת ערום מול כל הילדים שצחקו ואתה רצית למות בו במקום. לפחות היא לא יודעת איך אני נראה. רק איזה נעליים יש לי.
היא עמדה ליד לוח הציונים ובחנה בעיון את המודעות של המזכירות. ידעתי מיד שזו היא. גבוהה, דקה, במכנסי ג’ינס צמודים ונעלי עקב גבוהות. בולטת כל כך בפקולטה שלנו.
לא הספקתי לעצור והיא הסתובבה והביטה בי. חיוך עלה על שפתיה והיא פנתה והלכה במסדרון מולי, חולפת על פני, כמעט מתחככת בי. עמדתי כמו פסל, אילם וחסר יכולת לזוז.
איזה אידיוט! חשבתי לעצמי אחרי שהיא נעלמה, כשהסינפסות החלו שוב להעביר חשמל, כשהדם החל שוב לזרום, כשהשתחררתי מהקיפאון שהיא הטילה עלי.
כעסתי על עצמי במשך כל אותו היום, על הבלבול, על הקיפאון, על זה שכל חיי אני מפסיק לנשום ליד בנות יפות, על הדוקטורט שפתאום נראה לי כאילו אינו מוביל לשום מקום, על החיים שלי שהיו עלובים ופתטים.
אבל למחרת האלים היו טובים אלי, לשם שינוי.
ישבתי בקפטריה וניסיתי לעכל מנה של ספגטי בולונז, שהיה דווקא טעים באופן יחסי למה שהורגלתי לאכול שם, ואז ראיתי אותה שוב, עומדת מול הוויטרינה השקופה, מנסה לבחור משהו לאכול, ומולה, המוכרת האדישה, לועסת מסטיק, שהסתכלה בה בשעמום.
רצתי מהר אל מקרר המשקאות, לקחתי פחית דיאט קולה, אפילו שכבר הייתה לי אחת, ונעמדתי לידה.
“הספגטי בולונז לא רע היום” אמרתי והתבוננתי בה, שמח שמילים ממשיות יצאו לי מהפה.
היא בחנה אותי בעיון, זיהתה וחייכה. ידה נשלחה והסיטה קווצת שיער חום שנפלה על עיניה ומשקפי השמש שלה נפלו על הארץ. מיהרתי להתכופף ולהרים אותם, ראשי כמעט נתקל בשלה.
היא לקחה את המשקפיים. “תודה”, היא אמרה, “באמת היה כתוב בהורוסקופ שמישהו ייתן לי עצה טובה היום”.
שילמנו, ובטבעיות גמורה היא פסעה איתי לשולחן והתיישבה מולי. מסביב ישבו כמה מרצים ממושקפים ורפרפו בספרים עבי כרס, נוברים בצלחות עמוסות אוכל קר ושמנוני. כמה מחוטטי פרצוף צעירים בהו בה במבטים עורגים.
התיישבתי גם אני והנחתי את פחית הקולה ליד אחותה הנעלבת, מנסה לחשוב במהירות מה להגיד עכשיו.
כאילו חשה במבוכתי, היא שלחה זרוע דקיקה ונענעה את הפחית הפתוחה. שקשוק המשקה בפחית העיד כי היא הייתה מלאה למחצה.
“אז ניסית להתחיל איתי?” היא צחקה.
גמגמתי משהו.
“אתה חמוד”, היא אמרה, ומבלי לשאול, פתחה את הפחית השניה ולגמה ממנה “לא אכפת לך, נכון? שכחתי לקנות שתייה”, נעצה בי את עיניה החומות בהירות בשאלה.
אמרתי שבכלל לא, והתבוננתי בה מתנפלת על הספגטי, מגלגלת את האטריות במזלג מול הכף שאחזה בידה השנייה, ותוחבת אותן במהירות מפתיעה אל פיה.
“מה?” היא שאלה בפה מלא “אני רעבה! וזה באמת טעים”.
חייכתי וחזרתי לספגטי שלי, שהיה חתוך לחתיכות קצרות באורך שווה. בכל זאת, מתמטיקאי.
היא בזקה כמויות של מה שהיה אמור להיות גבינת פרמזן, אבל לדעתי היה פלסטיק לבן מגורד.
“שיקרתי לך” היא אמרה כשסיימה לנקות את הצלחת, מרחיקה אותה מעצמה . “זה לא ההורוסקופ שלי שאמר לי להגיע לקפטריה הזאת”, היא הוסיפה, משפילה את מבטה, “זו הפסיכולוגית שלי. היא גם אמרה שאסור לי לשקר יותר”. היא נעצה בי מבט חרד “אתה סולח לי?”
משכתי בכתפי. לבחורה כזו סולחים הכול. “אם תתני לי את המספר שלך” אמרתי, אוזר אומץ “אני לא אספר לה”, ניסיתי להיות משעשע.
היא ניסתה למשוך מפית נייר מהמתקן העמוס להתפקע והיא נקרעה. משכתי בעדינות כמה מפיות והיא הוציאה עט מתיקה ושרבטה שם ומספר טלפון.
לפני שאספתי אותה בערב, התקשרתי לאחותי. “פגשתי את האישה הכי מדהימה בעולם”, אמרתי לה בהתרגשות, “לא. אני רציני. אני צריך עזרה. מה ללבוש? מה להגיד?”
היא גרה בבית ישן ברחוב גריזים, במרחק יריקה מדיזנגוף. כשירדנו, היא אמרה שאין צורך שניקח מכונית. גם אני חשבתי שחבל לוותר על חנייה טובה והלכנו ברגל דרך רחוב בזל לכיוון אבן גבירול. היא הייתה לבושה בג’ינס שחורים וחולצה פרחונית ושיערה היה פזור והגיע כמעט עד ישבנה. היא רצתה שנלך לג’ירף, מסעדה תאילנדית, באבן גבירול, ומיד כשהתיישבנו, היא ביקשה לראות את תפריט הקינוחים.
“אבל רק נכנסתם”, התפלאה המלצרית “לא תרצו מנות ראשונות? עיקריות? יש לנו דברים מאוד טעימים”.
“לא” פסקה לוסי ופנתה והביטה בי. “אני יודעת מה אני רוצה! אני רוצה פבלובה!”
“אני חייבת לך המלצה, עוד מהקפטריה”, היא אמרה, “תעשה לעצמך טובה ותזמין גם אתה פבלובה. לא תצטער”.
“מה זה?” שאלתי “אף פעם לא אכלתי את זה.”
“פבלובה זה אלוהים”, היא אמרה, “פבלובה זו שלמות. זו אומנות. זה מה שהייתי מזמינה, אם מחר היו מוציאים אותי להורג”.
כל הגברים במסעדה בהו בה. היא התעלמה מהם.
“אבל אם אתה בעניין של הגדרות” היא הוסיפה, “פבלובה זה קינוח אוסטרלי, נשיקות מלאות קצפת ועליהם רוטב של פירות יער. גבעה מתוקה עם כיסוי חמוץ. כדאי שתזמין לעצמך, כי אני לא נותנת לאף אחד לגעת בפבלובה שלי”, התרתה בי.
זה נשמע כל כך סקסי ומלוכלך, איך שהיא אמרה את זה, ולקקה את אצבעותיה. המלצרית חזרה, כעוסה, ולקחה את ההזמנה. היא כבר ידעה שטיפ גדול היא לא תראה מאיתנו.
לוסי טרפה את המנה שלה בלהט, כפי שחיסלה את הספגטי בולונז בצהריים. התבוננתי בה בפליאה והשתדלתי לאכול בזהירות, כדי שלא להפיל שום דבר על המכנסיים או החולצה שלי. לוסי אכלה ודיברה במהירות. הפבלובה הזכירה לה יום אחד שבו היא קמה והחליטה שעכשיו זה זמן טוב לעזוב הכול ולנסוע הרחק מפה. היה לה בחור אוסטרלי אחד, אותו פגשה בחוף הים, ואשר נהג לקרוא לה “מיי שיילה”, הכוסית שלי, באוסטרלית. היא קנתה כרטיס בכיוון אחד, והופיעה בהפתעה בדירה שלו במלבורן.
אולי כבר באותו רגע הייתי צריך לדעת עם מי יש לי עסק. אולי כבר אז הייתי צריך לקום ולהגיד בצער: “את הבחורה הכי יפה שאי פעם יצאה איתי, את בחורה מדהימה, אבל את לא בשבילי”.
אבל לא ידעתי, רק ישבתי מולה והתאהבתי, שוקע בשפתיים המלאות, המרוחות ברוטב פירות יער חמצמץ, ושתקתי. שתקתי כדי לא לקלקל, כדי לא להקיץ מהחלום האירוטי שהייתי שקוע בו, כי זה לא היה יכול להיות אמיתי, דברים כאלו קורים רק באגדות, או בסרטי פורנו, או בהזיות של דוקטורנטים מיואשים.

כשיצאנו מהמסעדה, לוסי נעמדה ונתנה לרוח לבדר את שערה. “בוא נשחק משחק” היא הציעה, “נתפצל פה, בצומת, וכל אחד ילך בצד אחר של הכביש. ניפגש במעבר החצייה של הצומת הבאה, ונתנהג כאילו לא ראינו אחד את השני הרבה שנים.”
הייתי די בטוח שבדרך היא תעלם לי, אבל לא הייתה לי ברירה. פסעתי ברחוב הסואן, פוסח על פני הבלאטות השבורות, מנסה להציץ אם היא הולכת בצד השני או שהיא הבריזה לי. אנשים התחככו בי, התנגשו בי, דחפו אותי. האורות, הרעש וריחות העיר הכו בי בחוזקה, גורמים לי להתקפת עיטושים. זו הסיבה שאני לא יוצא הרבה. העיר הזאת עושה לי אלרגיה. זוג מחובק צעד מולי, תופס את כל רוחב המדרכה. הם הביטו בי בשאט נפש כשניסיתי להידחק ולהימנע ממגע. “עוד חנון מנוזל ואומלל”, חשב בוודאי הגבר, והבחורה, מרוכזת ביד השעירה שחיבקה אותה בכוח, בכלל לא ראתה אותי. עבורה, הייתי שקוף לחלוטין.
עצרתי בצומת הבאה, מוכן לאכזבה. איש לא עמד בצד השני של מעבר החצייה.
כמובן, חשבתי, איך יכול להיות אחרת? אבל עדיין לא התייאשתי. ממילא לא היה לי בשביל מה לחזור. הדירה הריקה ברמת גן, ששום אישה לא דרכה בה כבר חודשים, שניקיתי כל אחר הצהריים בשביל הסיכוי הקלוש שאולי היא תסכים לחזור איתי. האור ברמזור הולכי הרגל התחלף לירוק ועברתי לצד השני. בחנתי את עצמי באור המהבהב של חנות למוצרי חשמל. אולי בהמשך אמצא איזו מראה, אולי בחנות רהיטים, אולי בחנות לכלי בית. ברצינות, בחורה יפה כל כך, למה היא בכלל הסכימה לצאת איתי? אולי זו הייתה בכלל התערבות, כמו שראיתי פעם בסרט? הבנות המקובלות והיפות עשו התערבות על מי יביא למסיבה את החנון הכי גדול. אולי במסעדה ישבו חברות שלה ועשו קטעים על חשבוני?
עמדתי מול קיוסק ובהיתי בשתי ילדות שקנו קרטיב רמזור, מין מוט ארוך בצבעי ירוק, אדום, כחול, קילפו בחמדה את העטיפה והתחילו ללקק במרץ. פרֵחה, זה מה שהיא, פרחה כמו כולן. זונה קטנה ומשעממת. קשקשנית בגרוש. “אז לקחתי מטוס לאוסטרליה בלי לחשוב פעמיים”. ביג דיל. הרגשתי את הבטן מתכווצת בכאב המוכר. למה נכנסתי לזה? ידעתי איך זה יסתיים. הייתי צריך משהו לבטן ומהר.
“תן לי ארטיק רמזור” אמרתי למוכר. קילפתי את הרמזור ונשענתי על עמוד, מתבונן אל הכביש, מלקק, חושב מה להגיד לאחותי אחרי שהודעתי לה שסוף סוף יש לי בחורה.
זוג זרועות עדינות חיבק אותי מאחור וריח נעים של אפרסקים אפף אותי, כשהיא נשכה את אוזני ולחשה “התגעגעת?”
המיטה שלה הייתה ענקית, מכוסה בסדינים ומצעים בצבע כחול קריר. מולה הייתה תלויה תמונה גדולה בשחור לבן של אנסל אדמס, שהציגה רשת מפותלת, כמו תמנון ענק ורעב, של כבישי לוס אנג’לס. שכבתי עירום, מזיע, וראשה של לוסי מונח על כתפי. גופה היה חם כל כך, חלק כל כך, וריח הזיעה שלה מתוק, עדין ומפתה. חשבתי שזה רגע ששווה לנצור. רציתי ללחוץ על כפתור ה”שמור”. רציתי שתהיה לי אפשרות לחזור לכאן תמיד. כאילו קראה את הרהורי, לוסי הושיטה יד וליטפה את רגלי באיטיות חושנית. החדר החל להתערפל. החום הנעים, הליטופים, התמנון הענק, רעש המכוניות העמום מדיזנגוף הסמוך… התחלתי לנמנם וחשתי כי נשימתי התייצבה לקצב רגוע ושליו. רסיסי חלום ראשונים ניסו להופיע כאשר זרוע נוקשה חבטה בי בכוח.
“אל תישן” ביקשה לוסי.
“מה? אני עייף” מלמלתי “את לא? כבר מאוחר.”
“אל תישן!” אמרה בפחד, “אל תשאיר אותי לבד”, פקדה.
היא הזדקפה וחבטה בי שוב.
פקחתי את עיני. היא הייתה יפהפייה. גופי ניעור לקראתה שוב, בפעם השלישית. היא הייתה עדינה אלי, מושכת את הזמן, מביאה אותי כמעט עד לקצה, ומרפה. דוחפת אותי אחורה כשניסיתי לקבוע את הקצב, שולטת בי. בסוף גם זה נגמר, ותשוש, צנחתי אל הכרים הרכים, התכולים. השינה אפפה אותי מייד, חזקה ואלימה. שטף מים קרים העיר אותי בפתאומיות אכזרית, נוזל ומרטיב את חזי, את הכרים ואת הסדין.
“מה את עושה?” לחשתי, צרוד.
“אל תישן!” צוותה, מתחננת.
“למה לא? בואי לישון איתי”, שלחתי יד וניסיתי למשוך אותה אלי. התבוננתי בה, מטושטש, רטוב. משכתי את השמיכה הדקה מעלי וניגבתי את עצמי, הופך את הכר הרטוב ונשען עליו שוב.
“מה קרה לך?” שאלתי “מה הבעיה?”
“אסור לך לישון” היא חזרה ואמרה “אתה חייב להישאר ער”.
“אסור לי לישון פה?” תמהתי “את רוצה שאני אלך?”, התיישבתי והזדקפתי במיטה, מחפש כרית יבשה לתמוך בגבי. מוזר, חשבתי, אבל אם זה מה שאת רוצה, אין בעיה. רק לישון.
“לא”, היא הזדעזעה “אתה לא הולך לשום מקום, אתה לא משאיר אותי לבד”.
לא עזר כלום. לוסי שכבה לצידי, ראשה על כתפי, ומדי פעם בדקה שאני ער. נאבקתי בעפעפיים שצנחו כל הזמן, בראייה שהתערפלה ובתנומה שביקשה לסחוף אותי אל בין זרועותיה הנעימות, מתפלל שהיא תירדם כבר, מנסה לחשוב מחשבות מעוררות.
לקראת הבוקר עלה קול נשימות קצוב ואיטי והציפורניים, שננעצו בי מידי פעם כדי לשמור על ערנותי, חזרו, אף הן, לנדנן. שקעתי בשינה טרופה, ממנה התעוררתי, מדי פעם, בפרכוסים כואבים, רק כדי לגלות את גופה המקופל לצידי, ישנה ונרעדת, מדברת לעצמה בקול רם, צועקת, ושוב שוקעת בנחרה טרופה, ידיה מפרפרות.
עברתי לגור בדירה שלה. קיבלתי מגירה שלימה עבור חפצי והצלחתי להשלים שעות שינה במשך היום, בשעות שהיא לא הייתה בבית. הלילות היו שילוב של עונג וסיוט. היינו מתחילים להתמזמז לקראת שלוש בבוקר, רק כדי לסיים עם זריחת החמה. רק אז הייתה לוסי מצליחה להירדם ומשחררת אותי ליפול לתנומת לוחמים עייפה. לא הופעתי לשיעורים שהתחייבתי להעביר באוניברסיטה והמלגה שלי הייתה בסכנה, אבל לא היה אכפת לי במיוחד.
ביום צהריים חם אחד, ישובים משני צידיו של שולחן צר שתפס את רוב שטחו של המטבח הזעיר, שקועים בקפה הראשון, שקטים, החליטה פתאום לוסי שיש משהו חשוב שעליה לעשות.
“לוקחים את הטוסטוס שלך”, היא אמרה בעודה מתלבשת בחיפזון.
“זה לא טוסטוס, זה אופנוע”, תיקנתי בפעם המיליון.
“לא חשוב. תביא שתי קסדות” היא אמרה.
“למה? מה עושים?” שאלתי, צל צילו של פחד מתחיל להזדחל בי.
“אתה עוד תראה” היא אמרה, מתחילה להתלהב, מרגישה באנרגיות המתחילות לשטוף אותה, וכמו ילדה קטנה, החלה להפציר בי “בוא כבר. נו. בוא כבר”. נאנחתי. בזמן הקצר שהכרנו, כבר למדתי לזהות את מצבי הרוח שלה, את הדיכאונות העמוקים שאליהם הייתה שוקעת, סוגרת את עצמה, מעשנת ושותה יין ללא הפסקה ומסדרת את הבקבוקים בשורה. היא נהגה לעלות אל גג הבית ולשבת על המעקה. רגל אחת מתנדנדת ארבע קומות מעל הכביש, יד אחת מחזיקה בסיגריה, מביטה בי בהתרסה אילמת ולא מגיבה לתחנוני לרדת. הכרתי גם את השיטות שנקטה כדי לצאת מהדיכאון.
נסענו לקניון עזריאלי, ולוסי, כמו חץ שלוח, משכה אותי לכיוון חנות לבגדים תחתונים של רשת אינטימה. היא שוטטה בין המדפים, מודדת על גופה חזיות ותחתונים, משליכה אותם ברישול חזרה אל המדף בעוד אני נשרך אחריה, נבוך וחרד. היא נעמדה ליד תא המדידה, מספר חזיות וגרביונים בידיה, והשליכה את תיקה לעברי. עמדתי וניסיתי להתעלם מהמוכרות ומהנשים המבושמות שחלפו לידי, מציצות בי בסקרנות.
“בוא רגע”, היא לחשה מתוך התא.
התקרבתי לוילון הבד, מצפה להיות קולב נאמן ולאחוז איזה מלבוש. לוסי הסיטה במהירות את הבד השחור ומשכה אותי פנימה, מחבקת אותי. גופה היה חם וריחני. בערתי מרוב תשוקה.
היא נצמדה אלי ותחבה פיסות בד רכות לתוך כיסי, בעודה שולחת יד אל בין רגלי ומרפדת את מבושי בחזיות, שתופסני המתכת שלהם נצבטו בתחתוניי.
“צא וחכה לי ליד הדלת” היא אמרה, מתנשפת בהתרגשות.
יצאתי בזהירות מתא המדידה, מחזיר מבט מתריס לקונה מבוגרת ששלחה אלי מבטים חשדניים ואחזה בבגדים שהיו, ללא ספק, קטנים עליה בשתי מידות. לוסי יצאה בשלווה מתא המדידות וניגשה לקופה כדי לשלם על זוג גרביונים יחיד. עמדתי לצידה, נדחק לגופה, מנסה להסתיר את עצמי מעיני הקופאית, שהתבוננה בי במבט מאיים. התחלנו צועדים לכיוון דלת היציאה מהחנות. כל צעד פעם בגופי כמו הלמות פטישים. חשבתי שאני הולך להתמוטט על השטיח האדמדם ולהרוס הכול. לכל דבר פה יש זמזם, חשבתי, מה לעזאזל אני עושה? איזה אידיוט אני? למה הסכמתי?
כעס עלה בי. מה היא חושבת? למה היא לא גונבת בעצמה? אם יתפסו אותנו אני אהיה בצרות, לא היא. רציתי לשלוף את כל הבגדים ולזרוק אותם על הרצפה. הרגשתי שכל המבטים של עובדי החנות והלקוחות נעוצים רק בי. לוסי צעדה לצידי בנחת, אוחזת בחוזקה בידי, מושכת אותי החוצה.
עברנו בדלת. שום צפצוף לא נשמע. המשכנו ללכת לכיוון המדרגות. ידעתי שאיש הביטחון פוסע אחרינו. לוסי החלה לצחוק. הבטתי לאחור. איש לא הלך אחרינו. חומת אנשים הפרידה בין החנות לבינינו, דוחקת אותנו להמשיך לרדת, להימלט.
“היית גדול!” אמרה לוסי, זורחת. “הכי טוב שהיה לי אי פעם. אני כל כך מאושרת שמצאתי אותך”.
החום רק הלך וגבר. הדלת נפתחה ולוסי נכנסה לדירה. שכבתי על הספה, חצי עירום, מפצח גרעינים מול משחק הגמר על גביע המדינה. לוסי התיישבה בקצה הספה ובהתה בטלביזיה.
זה היה משונה. לוסי לא סובלת ספורט. המשכתי לצפות עוד כמה דקות ואז, לחצתי על כפתור ה”השתק” בשלט ושאלתי “קרה משהו?”. היא לא ענתה. שאלתי שוב ואז היא התנערה. “לא, שום דבר” ענתה, קמה והלכה למטבח. הלכתי אחריה, מבולבל. היא הרתיחה מים ותלשה כמה עלי נענע מהעציץ. איך אפשר לשתות תה בחום הזה?, הרהרתי לעצמי.
“קרה משהו” התעקשתי, זה לא היה הדיכאון הרגיל שלה. זה היה משהו אחר. היא הכינה לעצמה תה בוחשת באיטיות, סוחטת את עלי הנענע.
“חשבת פעם מה בכלל עשיתי בפקולטה שלך?” היא שאלה פתאום.
“לא” אמרתי, נשען על המקרר הנמוך. הבחנתי בעכביש שחור גדול שחצה במהירות את הקיר. לא אמרתי דבר. ידעתי שלוסי הייתה מתחילה לצרוח.
“אתה כל כך מרוכז בעצמך”, נאנחה, “כבר דיברנו על זה פעם”. היא משכה כיסא והתיישבה עם כוס התה לצד השולחן, חוסמת את דרך המילוט שלי.
“אז מה עשית שם?”, שאלתי “ולמה זה קשור עכשיו?”. יכולתי להבחין בנצנוץ הכחול בוקע מהדירות האחרות. קנאתי בשכנים שצפו במשחק.
“רחל אמרה לי שאם היא הייתה במקומי, היא הייתה מחפשת שם. שיט!”. העוגייה שטבלה בתה התפוררה לתוכו והיא נכוותה כשניסתה לדוג אותה.
“מחפשת מה?”, שאלתי, עדיין לא מבין דבר. רחל הייתה הפסיכולוגית שלה. זו שאמרה לה להפסיק לשקר.
“בחור עם רגליים על הקרקע. מישהו שיהיה שונה מכל בחור שהיה לי עד היום”.
הייתה לי תחושה שאני מתחיל להבין. לא אהבתי את הכיוון שהשיחה הזו הלכה אליו. “נו…”, אמרתי, מנסה לקדם את השיחה. אולי עוד אספיק למחצית השנייה.
“עכשיו היא אומרת שאתה לא מה שהיא רצתה בשבילי. שאתה נגרר אחרי.” היא אמרה ונשמה עמוקות “להיפך, היא אמרה שאתה נותן לי יותר כוח.”, הוסיפה בצער.
הייתי צריך לשבת. זרקתי את עצמי על הכיסא וניסיתי להתרכז. היא זורקת אותי? חשבתי, מה בדיוק היא מנסה להגיד לי פה? למה בכלל התחלתי את השיחה הזאת?
היא נעה לעברי וחיבקה אותי. “אל תדאג”, היא חייכה “אני לא מתכוונת לוותר עליך כל כך בקלות”. “גול!!!” בקעו תרועות מהדירות שמסביב. חיבקתי אותה חזק בחזרה. אני מפסיד הכול, חשבתי, גול למי?, להפועל או למכבי?
חלפו מספר שבועות, בהם נמנמתי ברמזורים אדומים והמשכתי להתחמק ממזכירת הפקולטה. לוסי, מצידה, המשיכה להמציא לנו הרפתקאות. סחבנו אוכל מהסופרמרקט, שילמנו על פיתה עם חומוס במסעדה למרות שאכלנו שני סטייקים עסיסיים ופרצנו בלילה לגן ילדים, רק כדי לשבת בחושך ערומים על כריות משחק גדולות מגומי צבעוני ולצפות בשירי פניה ברנשטיין, במכשיר הווידאו של הגן.
בשישי בערב, לאחר שחזרתי מארוחת הערב המסורתית עם אימא שלי ואחותי, שלוסי סירבה בתקיפות להכיר, ואני ידעתי שלא לדחוק בה, מצאתי אותה עומדת מול הראי, בוחנת את עצמה משתחלת למיני זעיר בצבע אדום לוהב.
“הולכים למסיבה” היא הודיעה לי בעליצות.
“של מי?” שאלתי.
“לא יודעת. לא אכפת לי”, היא ענתה ואיפרה את עיניה בקפידה.
לבשתי את הבגדים שהיא בחרה עבורי, שללנו המשותף מחנות בגדי גברים יוקרתית בדיזנגוף סנטר. עמדתי מאחוריה והצצתי בעצמי בראי. אהבתי את מה שראיתי. נסענו במכונית של לוסי למסיבה שהייתה בוילה ברמת השרון. לא היה לי מושג מי הזמין אותנו לשם, אם בכלל. המוני אדם כבר הסתובבו בחצר הבית כשהגענו ולוסי מיהרה לבר המשקאות, שמוקם בסלון הבית, כדי להביא לנו בירות קרות. עמדתי בפינה ובחנתי אותה כשדיברה בעליצות עם המוזג. בחורה בלונדית יפה, בשמלה לבנה, שמעולם לא ראיתי, ניגשה אליה והן התחבקו. לוסי חזרה אלי עם בירה בכל יד, מנענעת את גופה לפי קצב המוזיקה. הרגשתי לא במקום. כולם סביבי היו יפים ועליזים כל כך.
“בואי נלך”, התחננתי.
“רק הגענו” היא אמרה “דווקא נחמד פה”.
היא רקדה בעיניים עצומות, מפלסת את דרכה באיטיות אל מרכז הסלון, ממקמת את עצמה בנקודת המוקד של הבסים המרעימים. ניסיתי להיצמד אליה אבל היא לא השגיחה בי. היא הייתה מרוכזת לחלוטין במוזיקה.
“אני הולך לשתות, משהו יותר חזק מהבירה”, צעקתי ונגעתי בזרועה.
היא פקחה את עיניה לרגע והביטה בי, מעורפלת. צעקתי שוב והיא הנהנה לאישור. המוזיקה נעשתה רועשת יותר ויותר אבל עדיין לא שתיתי מספיק כדי ליהנות ממנה. לא היה קל להשיג משקה נוסף. המוזג התעלם ממני ככל יכולתו, משרת בנות יפות במיני חשוף. קשה היה להאשים אותו. לבסוף, אזרתי אומץ ונדחפתי ישר מולו, מונע מזוג נערות מצחקקות לעקוף אותי. נשארו רק בירות. עם שני בקבוקים נוספים ביד, ניסיתי למצוא את לוסי. נדמה היה שכמות האורחים במסיבה הוכפלה מאז שבאנו. בכל צעד שעשיתי נתקלתי באנשים, ממלמל דברי התנצלות שאיש לא שמע, זוכה למבטים נזעמים. לבסוף התרגזתי והתחלתי לפלס את הדרך בכוח, מנסה לשמור על הבירה שלא תשפך. לא מצאתי את לוסי. היא לא הייתה בסלון. נדחקתי בינות לאנשים, מתחיל להרגיש מועקה מפחידה בחזה. יצאתי לגינה, שם התגודדו כמה מבאי המסיבה ומעכו את הפרחים והדשא. לא מצאתי אותה גם שם. חזרתי לסלון, בדקתי את התור לשירותים, יצאתי שוב, ועדיין, לוסי לא נראתה בשום מקום. לפתע ראיתי את הבלונדית בשמלה הלבנה ונדחקתי בין החוגגים עד שהגעתי אליה.
“איפה לוסי?” צרחתי.
הבלונדה הביטה בי, לא שומעת, לא מבינה.
“לוסי” צרחתי שוב, “ראיתי שדיברת איתה. אני חבר שלה. איפה היא? ראית אותה?”
הבלונדית משכה בכתפה באדישות והפנתה אלי את גבה. הבחור שאיתה, חסון וגבוה, הושיט את ידו ודחק אותי משם, מרחיק אותי ממנה. הסתובבתי נואש, מטפס על אנשים, מנסה להביט מעליהם, מנסה לאתר אותה. בסוף עליתי במדרגות לקומה השנייה, השקטה יותר, וצעדתי במסדרון שמשני צידיו היו כמה דלתות סגורות. דלת נפתחה מולי ובחורה אדמונית יצאה. הספקתי לראות את לוסי על המיטה. היא ישבה כפופה לצידו של בחור מתולתל, בידה קשית, ושאפה חומר כלשהו משולחן הלילה שלצד המיטה. עמדתי קפוא. היא לא הבחינה בי. היא התלטפה עם המתולתל, שחיבק אותה בכוח ונישק אותה. רציתי לפרוץ פנימה. רציתי לאחוז בה, לטלטל אותה, רציתי לדחוף את ראשו המתולתל של המסומם המכוער ולדפוק אותו בקיר. רציתי לקחת אותה משם ולברוח. העווית בבטן תקפה אותי כמו ברק. עצמתי את עיני וחיכיתי שהכאב יחלוף. ידעתי שאני לא חולם. היה לזה טעם וריח של מציאות. כשפתחתי את עיניי, דלת החדר כבר הייתה סגורה. אם הייתי מישהו אחר, אולי הייתי דופק עליה, שובר אותה, מתפרץ פנימה ושולף את לוסי החוצה. אבל אני הייתי אני. הלכתי משם מתנדנד, עיניי חצי עצומות, נתקל ודורך על אנשים, שומע נזיפות וקללות מכל עבר, מתעלם.
מצאתי בקבוק בירה חצי ריק עומד על שידה נמוכה ולקחתי אותו, יונק אותו כמנסה להפחית את הכאב, יורק בגועל שאריות של סיגריה. מישהו השתמש בבקבוק כמאפרה. ישבתי אומלל על המדרכה ליד המכונית, לא יודע מה לעשות. חיכיתי זמן רב. אנשים צוחקים חלפו ועברו. נערות יפות ריחפו כמו פרפרים עדינים, מרפרפות את דרכן, לא שמות אלי לב. בסוף היא הגיעה. לבדה. חששתי שהיא תגיע עם בחור אחר ואז שוב לא אדע מה לעשות וכל מה שתכננתי להגיד, ייזרק לפח. היא הביטה בי בקרירות ופתחה את דלת המכונית.
“את שיכורה”, זה לא היה חלק מהנאום שהכנתי, “וגם מסוממת. תני לי לנהוג”. ניסיתי להוציא את המפתחות מידה אבל היא התחמקה והתיישבה מול ההגה, מתניעה את הרכב. לא נותר לי אלא למהר ולהיכנס בצד הנוסע. הרכב קרטע קדימה ואחורה, נתקל בפגושי מכוניות אחרות עד שלבסוף, השתחרר. חבורה של גברים, שעמדו שעונים על מכונית סמוכה, צחקו וקראו אחרינו קריאות גנאי.
“את תעשי תאונה” קראתי, “תעצרי בצד ותני לי לנהוג”.
היא לא ענתה ובתגובה, הפעילה את הרדיו דיסק והגבירה את העוצמה. הרכב הקטן רטט כולו מצלילי המוזיקה הרועשת. היא לא האטה לרגע, חולפת במהירות על פני הולכי רגל שנמלטו בקושי מהרכב הדוהר. ידעתי שאני בצרות. ידעתי שאני חייב לעצור אותה אחרת מישהו ייהרג פה.
“תעצרי בבקשה” ניסיתי שוב, אבל המוזיקה הייתה חזקה מידי. היא רקדה בישיבה,מתעלמת מנוכחותי, ראשה מוטה, שתי ידיה אוחזות בהגה בחוזקה.
“תעצרי! עכשיו”, צרחתי ואחזתי בהגה.
היא בלמה בחוזקה. עפתי קדימה וחטפתי מכה חזקה בחזה מחגורת הבטיחות.
“מה אתה רוצה ממני?” היא צרחה, פניה היפות מתעוותות בכיעור, “מה אתה מרגל אחרי? פחדן קטן! אפס! שרץ מכוער!”
פי היה פעור בתדהמה. הורדתי את ידי מההגה והיא המשיכה לנהוג, לאט יותר.
“מה קרה לך לוסי?” התחננתי “למה עשית את זה?”
היא לא ענתה, אבל מבט חטוף על פניה הספיק לי. מבטה היה רווי שנאה. זה היה אחד הרגעים היחידים בהם ידעתי מה לעשות.
“עצרי כאן” אמרתי בשקט.
היא עצרה את הרכב. זוג זקנים שפסע לאיטו בין העצים הביט בנו בסקרנות.
“אני יורד כאן” אמרתי, “אלא אם כן את מבטיחה לי שזה לא יקרה עוד פעם”.
“רד” היא סיננה “רד כבר. היית צריך לרדת כבר מזמן”.
פתחתי את דלת המכונית. איפה אני לעזאזל? סגרתי את דלת המכונית מאחורי והבטתי בה. היא התבוננה בי לרגע, יפהפייה שוב. הבעת פניה קשוחה ואטומה. גלגלי המכונית שרקו והתיזו אבנים קטנות שפגעו בחזי כשהמכונית האיצה ונעלמה במורד הרחוב. זוג הזקנים חלף על פני, מביטים בי ברכות, ממלמלים שלום מנומס. התחלתי ללכת. זהו, אמרתי לעצמי, אתה שוב לבד. במפתיע, הרגשתי הקלה. זה עוד יבוא לך, חשבתי, אני מכיר אותך. עוד תשב ותיילל ותילחם ברצון להתקשר אליה, ובסוף תיכנע, ותעשה את זה, וקול של גבר יענה לך, ורק אז תדע שהכול אבוד. הרחובות היו שקטים ורוח קרירה החלה לנשוב. עלי העצים רשרשו. זוג כלבים יצא מאיזו סמטה. כלב חום גדול שלשונו משתרבבת החוצה בשמחה, ואחריו, כלבה קטנה בהריון, מדשדשת במהירות, רגליה הקטנות מתאמצות להשיג אותו. כל הלילה הלכתי. מדהים איך כאבי הגוף יכולים לרפא את תחלואי הנפש. מכוניות חלפו מולי, מבריחות אותי לצידי הכביש, לועגות לי. לא היה לי איכפת. הלכתי והלכתי. כשהכאב התגבר, התחלתי גם לרוץ. זה עזר.
לא הרגשתי את הרגלים. הם פעלו על אוטומט. יכול להיות שקצת נמנמתי בזמן ההליכה. כשפסעתי ברחובות הנטושים נזכרתי בשיר שאמר שבלילה תל אביב נראית קצת כמו כפר. לי זה הזכיר יותר סרט על סוף העולם. כשהתקרבתי לרחוב שלה, התחלתי להרגיש את האבנים בבטן גדלות ומתפתחות. המכונית שלה חנתה בחנייה.
עליתי במדרגות אחת אחת, מושך את הזמן. ניסיתי לחשוב מה להגיד, אבל הייתי עייף מידי ולא הצלחתי להתנסח בצורה ברורה. רציתי להבין, רציתי לדעת האם אני חשוב לה, רציתי שתתנצל, רציתי שתסלח לי.
לא היה לי מפתח. דפקתי על הדלת והיא לא פתחה.
דפקתי חזק יותר, צלצלתי בפעמון. שום תגובה.
התחלתי לבעוט בדלת, ללחוץ על הפעמון ולא לעזוב. הייתי עייף ורגוז. רציתי רק לחבק וללטף אותה עד שתירדם ולשכב לישון. לא צריך התנצלויות.
הדלת של השכנה הזקנה נפתחה והיא יצאה, לבושה בפיג’מה שקופה. אלוהים אדירים!
התנצלתי והיא חזרה לדירתה, רוטנת וממלמלת.
לבסוף הדלת נפתחה. בחור חסון וקצר שיער עמד שם במכנסיו בלבד. היו לו ריבועים בבטן.
“תשמע”, הוא אמר לי, נבוך, “היא לא רצתה שאפתח לך, אבל ממש לא נעים לי ממך. היא אמרה שמחר היא תכין את הדברים שלך. שתלך לישון אצל אחותך”
אני מניח שפני אמרו הכול. הוא הביט בי ברחמים ועמד לסגור את הדלת.
“אני מצטער חבוב”, הוא אמר, “אל תדאג. אתה תהיה בסדר”. הוא סגר את הדלת מאחוריו ונעל אותה פעמיים.
הצמדתי את האוזן לדלת. “הוא הלך?”, שמעתי אותה שואלת.
“כן”, ענה אדון ריבועים, “בואי נלך לישון”.
“היית מת”, היא ענתה לו, “בוא אלי עכשיו”.

הנערה שאהבה נעלי אולסטאר אדומות
דרוג הסיפור 4.5 | 6 מדרגים

תגובות (9)

סיפור ארוך ועצוב יש לך כישרון

21/07/2014 17:01

וואו, הכתיבה שלך מדהימה (:
ממש נשאבתי לתוך הסיפור!

22/07/2014 09:16

תודה. אני אעלה עוד סיפורים בקרוב. תודה על התגובות – זה כיף לשמוע

22/07/2014 09:20

אני אוהבת סיפורים עם סוף טוב (מה שלא כל כך ניתן לומר על זה) אבל אתה כותב פשוט מדהים! לא יכולתי להפסיק לקרוא! יש לך כישרון, תשתמש בו יותר (:

29/07/2014 11:41

תודה איה, אולי תקראי גם את הסיפור השני שפרסמתי פה, אוקטובר, ותרשמי מה דעתך? – האמת – יש לי עוד כמה סיפורים שפרסמתי במקומות אחרים, אם תרצי לקרוא, תפני במייל

29/07/2014 12:24

וואו.

29/07/2014 12:33

47 דקות?! נרתעתי מהאורך. אבל כשקראתי… וואו.

סיפור אחד הטובים ♥

29/07/2014 12:40

איזה כיף לשמוע וואו על הבוקר, תודה, ו”סיפור, אחד הטובים!” זה המשפט שילווה אותי היום עם חיוך.

30/07/2014 09:33

כתיבה מצויינת. מאד כשרוני. כל הכבוד!

05/08/2014 14:43
47 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך