הסיפור מחדר הכושר

23/03/2019 380 צפיות 2 תגובות

דרכינו הצטלבו במקרה. אני לא זוכרת את הפגישה הראשונה, אני רק זוכרת ששמתי לב לעיניים שמסתכלות. זה הפתיע אותי, כי נראיתי הכי פחות מושכת לדעתי – רצה על ההליכון, כולי מיוזעת, אדומה כמו כפפת אגרוף.
פעמיים שלוש בשבוע היינו נפגשים, מסתכלים, בוחנים. אני הייתי מתאמנת, אתה היית מאמן את הלקוחות ומדי פעם מדביק אלי את העיניים. כך העברנו שבועות, אני המשכתי את הריצה אל המטרות שלי: פחות קילוגרמים, יותר כסף, תקווה לזוגיות נורמלית, ואתה המשכת לאמן ולהסתכל.
קראתי מאמר שלפיו אפילו אם החיוך הוא מזויף הגוף עדיין משחרר אנדורפינים, לכן מדי פעם כשחשבתי שאף אחד לא מסתכל, הייתי משחררת איזה חיוך מזויף אל המראה ממול. פעם אחת ניגשת אלי ואמרת לי שזה מאד נעים לראות מישהי שכל כך נהנית מהריצה ומפיצה מסביבה כזאת חיוביות. כמו ילדה מתבגרת נבוכתי והתחלתי להצטדק עם המאמר על החיוכים ועל האנדורפינים.
עם הזמן התחלנו להגיד כבר שלום ומדי פעם הייתי שולחת גם אליך חיוך אמיתי.
אחת הפגישות האקראיות שלנו מחוץ לחדר הכושר התקיימה בקפיטריה הצמודה לו. במקרה או לא ישבנו ליד אותו השולחן ושאלת אותי האם אני מאושרת. אני של פעם כמעט נחנקתי מהשאלה האינטימית.
-מה יש אנשים מאושרים? מלמלתי עם חיוך מזויף. השנים ההן היו עטופים בערפל סמיך ואפור. ליבי המנופץ אסף את רסיסיו בכוחות אחרונים וביצר את עצמו במבצר גבוה שמסביבו חומת לבנים, ואתה פתאום צצת ממש ליד החומה, ובנאיביות טוטאלית ביקשת ממני למסור לך את המפתחות לשער?
כעסתי עליך, לא הבנתי למה ואיך אתה מרשה לעצמך לשאול שאלה כל כך אישית. אחרי זה כעסתי על עצמי ,הרגשתי שאני מאכזבת אתך, ובעיקר שאני מאכזבת את עצמי.
ועם כל זה, אתה לא יודע , אבל עזרת לי מאד. בזכותך הקפדתי להגיע ולהתאמן, התרגשתי כל פעם שראיתי אתך, במחשבותיי ליווית אותי גם מחוץ לחדר הכושר, לפעמים באובססיביות, ולפעמים לא.
זרקת פה ושם משפטים כמו: “איך בן אדם אחר יכול להיות אחראי על האושר שלך?” ורציתי לענות לך שאולי זה ילדותי ולא בוגר, אבל ברגעים מסוימים אתה היית אחראי על רגעי אושר קטנטנים שלי. בכל מאודי איחלתי לפעמים לפתוח את השער ולהכיר לך את כל חדרי ליבי, לספר את סודותיי, לשתף במחשבותיי ולהשאיל את העוצמה שלך כדי להתחיל להלחים את ליבי ולפרק את מבצרי.
אבל שתקתי.
הזמן עבר, אני עזבתי ולא ראיתי אתך כמעט שנתיים. פעם כשעברתי ליד חדר הכושר שהספיק להפוך למאפייה ליבי הציץ מהחומה הגבוהה ללא פחד ואמר “כמה התגעגעתי”.
כמו בהזמנה, למחרת ראיתי את המכונית הקטנה שלך בכביש. נסענו זמן מה יחד באותו הכיוון עד שפנית לכיוון אחר ואני המשכתי לנסוע.
ביום שמשי וחמים ליבי הנכה יוצא מדי פעם לטיול מחוץ לחומה. אם אתקל בך שוב ותבקש, אולי אהיה אמיצה יותר ואספר לך האם אני מאושרת.

הסיפור מחדר הכושר
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (2)

יפה, בניגוד להרבה טקסטים אני יכול לומר שכתבת סיפור וזה לא מובן מאליו. כל הכבוד

23/03/2019 22:26
    ECL

    תודה רבה!

    23/03/2019 22:30
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך