הצד שלה.

Lepetitprince 26/11/2018 522 צפיות אין תגובות

“איך אני אוהבת את השיר הזה!” נועה שרה יחד עם הזמר את המילים הידועות מראש, מילים של גלגל”צ. כל יום, לא משנה באיזו שעה- השיר הזה היה מתנגן. זה כאילו השדרן היה יודע שקוראים לי ג’סי, שאני פרודה טרייה, שאני שמה מסקרה שלא עמידה במים. כוסעמק. הנה הבירה שלי מגיעה.
“זה שלי, תודה.” המלצרית מגישה לי את הבירה ואני ישר שותה ממנה, “בלי לחיים יא מגעילה?” נועה דוחקת בי את כוס המרטיני הפלצנית שלה ואני מחייכת.
“לחיי הרווקות.” היא קוראת, “אל תהיי פתטית.” אני שולחת אליה פרצוף עקום וממשיכה לשתות את הבירה ונחנקת. “אומיגד.” אני אומרת בלחש. “מה? מה קרה ג’ס?” היא ישר קופצת לעזרה, ככה זה חברות טובות. כמו חובש בעת צרה, כמו במבה לסטלן.
“דין פה.” אני לוחשת, “מה?”
“דין פה. והוא עם מישהי. נועה, הוא עם מישהי. היא יותר יפה. לא היא לא. טוב אבל עדיין..” אני דוחקת את עצמי לפינת השולחן כדי שהוא לא ישים לב אליי ופולטת את המילים בקצב לא אחיד, “תירגעי. אני קוראת למלצרית. מה להזמין לך? מה את רוצה לאכול? כאפות או סרטים?”
“תפסיקי מטומטמת. אני רצינית.” אני חצי צוחקת חצי בוכה דמעות יבשות.
“מה אכפת לך שהוא פה? את נפרדת ממנו ו..”
“ומה נועה? מה?” אני שותה את הבירה כמעט בשלוק. “וזהו. מה, את רוצה אותו?”
“לא, ממש לא. אני פשוט..”
“את פשוט מתנהגת כמו תמיד. את מסיימת קשר אבל מרגישה בעלות על הלב שלו. נו, את כזאת.”
“לא נכון. אני פשוט, לא רוצה שהוא יהיה מאושר עם מישהי אחרת. מאושר. אבל רווק. לבד.”
“אגואיסטית.”
“אבל איזה תחת יש לי, אה?” אני אומרת ושתינו נקרעות מצחוק, מזווית העין אני קולטת את דין מסתכל עליי. הלב שלי נעצר. אני לא יכולה לנשום. פתאום אני מנסה לחבר את ההיגיון לכך שנפרדתי ממנו. התשומת לב הפריעה לי. הנשימות שלו בלילה. הרגעים האלו שהוא היה מסתכל עליי כשהייתי עסוקה במשהו, והוא היה מסתכל עליי בלי להפסיק. לא, את זה דווקא אהבתי. ואז הוא היה גורם לי לצחקק ולהסתובב אליו, “דין די.” הוא היה תופס אותי אליו ומנשק אותי.
“בא לי סקס. אני בתולה מחדש.” נועה שוברת לי את הזכוכיות ומחזירה אותי לבר, לבירה, לרעש, לדין שיושב עם מישהי אחרת ומתחבק איתה ומנשק, משיק איתה כוסיות צ’ייסר ושוכח כמה צ’ירס עשינו ביחד בכל הלילות שלנו.
“כן, גם אני.” אני חצי עונה וחצי מסתכלת על כל האנשים מסביב, מנסה לא להסתכל עליו. הוא כל כך הוא מרחוק. הוא שותה את הבירה בחצאי שלוקים ואז פולט קצת שהוא מדבר. הוא משחק עם התחתיות וקורע אותן. שנאתי שהוא היה עושה את זה אצלי בבר, הייתי עושה לו פויה ומפליקה לו ביד, “אתה עוד תיענש.” הייתי אומרת והוא היה מחייך, “תענישי. אני לא מפחד.” הלב שלי קופץ. “אני הולכת לשירותים.” נועה מודיעה, תלכי. מה אכפת לי. אני ביקום מקביל. אני ביקום הלא הגיוני של הלב שלי. שבו אני מתגעגעת לבחור שאני לא אמורה להיות איתו. לבחור שאני משקרת לעצמי כל בוקר שהוא עדיין לא חסר לי במיטה.
“אפשר חשבון?” אני מבקשת מהמלצרית ורואה את דין יוצא מהבר עם קופסת סיגריות ביד, הוא יוצא לעשן. הוא ראה אותי. הוא ראה אותי והוא רוצה לעשן. לא, מה אני מפגרת. הוא סתם רוצה לעשן. הוא תמיד היה אוהב לעשן כשהוא שותה. זה לא קשור אליי. הוא בטח שכח ממני. הוא קלט אותי כאן וניסה להבין מאיפה הוא זוכר אותי.
נועה חוזרת לשולחן והמלצרית בדיוק מגישה את החשבון, “מה? הולכות?” היא שואלת וקצת מאוכזבת, “אני לא מסוגלת להישאר פה. נלך לבר אחר. בואי.” אני שמה שטר ומוליכה אותה איתי החוצה, דין עומד מולנו.
“היי” אני בקושי מצליחה להגיד ומגלגלת עיניים, “היי.” הוא עונה בחיוך.
“בדיוק דיברנו על כמה זה מצחיק שפוגשים מישהו שלא רוצים לפגוש.” אני צוחקת בזיוף גדול ואז תופסת לו את החולצה, במקרה. מתוך הרגל. תמיד כשהייתי צוחקת עליו אז הייתי נוגעת בו. “אני צוחקת.” הוא מסתכל עליי עם חצי חיוך וחצי מכווץ את העיניים. למה אתה מחייך. אל תחייך אליי. אני נשברת. אני לא מסוגלת. מי זו הבחורה שאיתך? אני רוצה להגיד את כל זה. אני רוצה להגיד לו שאני חושבת עליו יותר ממה שאני רוצה. שהריח שלו הלך מהכריות אבל לא מהזיכרון. תפסיק להסתכל עליי. אני עוד רגע קופצת ומנשקת, אני נשברת.
“אתה פה לבד או עם החבר’ה?” אני שואלת כדי לעצור את עצמי, אני אוטמת את האצבעות יחד כדי לסמן התאפקות, נועה מסתכלת עלינו כאילו היינו סרט של וודי אלן.
“עם החברה.”
“חברה? איזה יופי. אני שמחה.” אני שמחה שעברת הלאה, ששכחת ממני, שאתה לא יודע מי אני כבר. ממש תודה. אני כל כך שמחה, קופצת מהגג עוד רגע מרוב אושר ועצב.
“כן, תודה.” הוא עונה ביובש ואני כבר הפסקתי לחייך, אני לא מסוגלת לזייף את זה יותר.
“טוב, אז.. אנחנו זזות.” אני מחייכת לכיוון נועה בהתנצלות.
“מקווה שהכל בסדר. כאילו, את יודעת.” הוא מדבר על אמא שלי. הלב שלי מקפץ ומוריד שורה של קוק. “היא בסדר. תודה שאתה שואל. שבוע שעבר בדיוק סגרתי כרטיסים לטיול.” אני דוחפת את הטיול הזה לראש שלו. שיחשוב עליי מטיילת סוף סוף. הולכת ברחובות זרים. לא איתו. לא איתו. זה היה אמור להיות איתו.
“ברצלונה?”
“איטליה.”
“אותו חרא.”
“כן, אותו החרא. טוב, היה נחמד.” אני מסיימת את השיחה כי אני על סף בכי, אני מסתובבת ותופסת את נועה. אנחנו מתרחקות ממנו והדמעות שלי בעיניים לא עוצרות מלרדת, לא פוחדות יותר.
נועה מחבקת אותי ומסתובבת מדי פעם אחורה, “הוא מסתכל?” אני שואלת, “לא. ואני רואה שהזמנת את מנת הסרטים וגם את מנת הכאפות, אבל אל תדאגי, זה לא משמין.”

הצד שלה.
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך