Elya Minor Achord
מצאתי דךף קרוע באמצע בית הספר, חלק מזה היה כתוב שם, נהיניתי להפוך את הקטע הזה לשלי (זכויות יוצרים למישהי מבית הספר שכתבה את הפחד שלה). מצטערת שקיללתי את אלוהים באמצע.

הקיטשיות שבהתקף חרדה

Elya Minor Achord 12/05/2015 631 צפיות תגובה אחת
מצאתי דךף קרוע באמצע בית הספר, חלק מזה היה כתוב שם, נהיניתי להפוך את הקטע הזה לשלי (זכויות יוצרים למישהי מבית הספר שכתבה את הפחד שלה). מצטערת שקיללתי את אלוהים באמצע.

אני עוצמת עיינים והדבר היחיד שאני רואה את זה הפנים שלו מתקרבים לשלי, רגע לפני שהפה שלו נוגע בשלי, אני עוצמת עיינים בפחד, הוא מנשק אותי, אני נלחצת, אני רוצה לצרוח, עזוב אותי! אתה והרוק שלך ואיכס! למה זה בפה שלי?!למה הלשון שלך בפה שלי?! למה אתה כזה גדול ואני כזו קטנה?! איפה אני? מה?! הספסל הזה דוקר, ואני תופסת לך בשיער לא כי אני מתלהבת אלא כי אני רוצה תשעזוב אותי! אני יודעת שאתה אוהב אותי ואני אותך אבל תעזוב!
אנחנו מתנתקים לאחר דקה ארוכה, אני קמה בפעם העשירית מהספסל, בודקת את הדופק, שוב עלה יותר מידי. אלוהים יישמור. אני בולעת את התרופה בפעם העשירית היום (9 פעמים יותר מידי), שותה מים, מתיישבת לידו- הוא כורך את ידו הצנומה סביבי ומחפש את מבטי אבל אני עדיין מפחדת יותר מידי. הוא מחפש את התשובה שלי, “כן”- אבל לא.
אני מחזיקה את ידו ומתקמצת אל תוך כדור- מקרבת את בירכיי אל חזי ובוהה בספסל ממול או לחילופין בשמיים, מצידי ברצפה או בתחת של טווס- רק לא בו. אל תסתכל עליי. עלובת נפש שכמוני, מקבלת התקף חרדה בנשיקה, מה זה החרא הזה?
“היי.. הכול טוב?” הוא שואל עם הכול החמוד הזה שלו, שנשמע יותר ילדותי, הוא מנשק את אוזני ויורד בנשיקות קטנות לאורך צווארי, אני מהדקת את האחיזה בידו. אלוהים השמוק אני לא אוהבת את זה בכלל. אני מנשקת את ראשו בעידנות והוא נצמד לצווארי. די. די כבר. עזוב אותי.
“אה.. סבא שלי לוקח אותי…. ומה אם הוא יראה?”
“זה סתם היקי” הוא אומר, “זה עובר תוך 20 דקות, ככה?”, וחוזר לעבודה הקשה של לעשות היקי על הצוואר הרועד שלי. אני מתה לבכות. תעזוב אותי ותן לי לבכות.
פטתית שכמוני, אני אפילו לא מנשקת אותו בחזרה או מראה לו שאני אוהבת אותו!- אני כן. זה הקטע. אני פשוט לא אוהבת את מה שקורה כאן, מסביב. את הנשיקות וההחזקת ידיים ואת פועל הבניין שעובר בשביל שמאחורי הספסל שאני בוהה בו פעם בדקה ומסכל עליינו במבט מוזר. בן ובת באותו הגיל, נמרחים אחד על השני כאילו זה הבית שלהם ולא מקום ציבורי. הוא בטח שונא אותנו, חושב שאנחנו פרזיטים שאיבדו את הבתולים כבר מזמן, שהילד שמנשק אותי,הוא נרקומן, ושאני שרמוטה מעשנת.
לגבי אחד מהם הוא צודק,מצד שני הוא לא נרקומן.
הוא עולה חזרה באורך צווארי ואני רועדת ולא מעונג! אלא מפחד- מה הולך לקרות?! ומה אם אני אקיא כמו בפעמים הקודמות?! אני צוחקת כי אני לא רוצה ישרגיש רע, כי אני רוצה להפיג את האוויר הכוללת שעושה לי די רע- הוא מנשק את אוזני, ואז את לחיי ואז מגיע לשפתיי ושוב- אותה מנטרה של “עזוב אותי” מובילה את חיי אני תופסת בחולצתו בציפורניי הארוכות ונועצת אותן עמוק בתור נשק ומחכה שהוא ייעזוב!
אלוהים השמוק, אני מרגישה כאילו איזה דיבוק נדבק בי- כולם רצים אחרי כמו עדר פרות אחרי זמרי קאנטרי וכשהזמר נופל ומת הן לא ייעצרו! וגם הוא לא ייעצור, כי מילת המפתח היא לא. שתי אותיות קטנות שעוד לא החלטתי אם הן אצלי בלקסיקון. למרות שפחד, חרדה, תרופה, מים, דופק, תרגעי, הכול בסדר, נשיקה- הכול נמצא שם בסדר יפה עטופ בכריכה קשה.
אני מתחרפנת ומפחיד לי וכשאנחנו מתנתקים הדופק שלי שוב עולה- הוא אומר שזה בסדר “ברגעים האלו זה די הגיוני שהדופק שלך עולה, אהבה שלי”- אבל לא! הרוק שלו נשאר על פי ואני קוברת את פני בקפוצ’ון שלו. הלב שלי דופק ומתפוצץ ואני רק רוצה ללכת- אז מה כובל אותי כאן?!
בדרך הביתה אני לא מפסיקה לנגב את השפתיים שלי ולקוות שזה לא יקרה שוב.

הקיטשיות שבהתקף חרדה
דרוג הסיפור 4 | 3 מדרגים

תגובות (1)

יותר מידי מתוק עומד להקיא
כתיבה יפה
קול**
i love’in it
תמשיכי

12/05/2015 19:44
6 דקות
תגיות: ,
סיפורים נוספים שיעניינו אותך