כרמלה – אהבה ראשונה

19/04/2017 573 צפיות תגובה אחת

כרמלה הייתה אהבתי הראשונה. אני בן חמש והיא בת שלוש. אני בגן, היא לא. כרמלה הייתה יפה, יפה, היו לה שערות לבנות קצרות, עיניים גדולות בצבע של – משהו, בין תפוז לנחושת. שעות הייתי מביט לה בעיניים. ואפילו שלפעמים נגעתי בה, ליטפתי את גבה, או נישקתי את ראשה – הייתה זו אהבה אפלטונית.
היא מצידה – אף שמעולם לא אמרה זאת, אהבה אותי גם כן, כשהייתי שב הביתה מהגן הייתה עורכת לי קבלת פנים, שגם היום אני מאחל לכול צמד אוהבים להיות מסוגל לתת ולקבל כמוה. בפשטות, ללא משחקים ובמלוא הרגש. אני הייתי נסחף אחריה. היא הייתה זו שקבעה את הטון. היא הייתה זו שגילתה פתיחות ואני נסחפתי – המשוררים ודאי היו אומרים – כשיכור.
בשדות היינו מטיילים. לפעמים לא הייתי הולך הביתה, פוגש בה בדרך ומשם ישר לשדות. שעות היינו מבלים יחד, רצים ומשתוללים. אני הייתי בדרך כלל מהיר יותר, אך בכול הנוגע לטיפוס – היא הייתה הרבה יותר טובה ממני, כך, שהשלמנו זה את זו.
לא היו לי הרבה חברים, בילינו המון יחד. למעשה ועד כמה שהדבר היה תלוי בי – ביליתי איתה ככל האפשר – סוחב אותה אחרי, כשנשלחתי למכולת להביא לחם, לירקן להביא ירקות, לראות את הפר העצום בגדרה, או, לבקר יחד איתה אצל התיש. את הפר הערצתי, גדול ועצום כזה ועם זאת כה שליו ובלתי מתרגש. את התיש שנאתי, היה לו ריח מאוד לא נעים והוא היה מסוכן מאוד, פעם, התנפל עלינו ובקושי הוציאו אותי חי משם.
כשהייתי מבקר אצל חברים אחרים, לא לקחתי אותה איתי. הם לא ידעו איך להתעסק איתה, בגלל המרץ שלה וחוץ מזה באמת אי אפשר היה לעמוד איתה במקום אחד, תמיד משכה אותי למקום אחר. לכן, העדפתי שלא תבוא איתי לחברים שלי. וכיוון שהעדפתי את חברתה על כול חברה אחרת, נמנעתי ככול האפשר מלבקר חברים אחרים.
גם מתנה נתתי לה ובמו ידי ענדתי לצווארה.
הוריי ואני גרנו אז בכפר קטן, זה היה בתחילת שנות החמישים וניסו להיות חקלאים. זה, איך אפשר להגיד? לא בדיוק הלך! התברר להם, להורי, שהם מבינים בחקלאות כמו הפר שבגדרה, מבין, באלקטרוניקה. ומכיוון שלא הייתה שום ביצה בסביבה שאפשר לייבש אותה, או לפחות לקבל ממנה קדחת בריאה, כמו שכתוב בספרים, שצריך, אם רוצים להיות חלוץ. לא הייתה להם ברירה לדעתם, והחליטו לעזוב ולעקור ליפו – הבולגרים האלה.
אני לא זוכר בדיוק איך סיפרו לי. שלא תחשבו שלא נלחמתי, כארי, או כתיש, אם תרצו, נלחמתי. אך דבר לא עזר. הם החליטו שלבי השבור אינו מחיר רב מדי בהשוואה לטרדה שתיגרם להם אם ייכנעו לדרישתי. בקיצור, בוקר אחד העמיסו את כול הסמרטוטים על איזה אוטו שטרטר כאילו מזמן היה צריך לרדת מהכביש.
הפעמון שנתתי לכרמלה מתנה, אפשר היה לשמוע אותו עוד זמן רב. אך קודם לכן, לפני שנעלמה מעינינו, ניסתה להשיגנו, אלא שלא ידעה לרוץ מהר, כפי שסיפרתי.

זהו, כרמלה נשארה מאחור כי הורי חשבו שאין בעיר מקום להחזיק עז. האוטו נסע ואני בכיתי. הפעמון שתליתי על צווארה, צלצל עוד קצת ונדם. תפסתי קצב קבוע בתיפוף הרכב – כר מ לה, כר מ לה כר.. והדמעות בלחיי.
אני חושב שכרמלה הייתה בהריון באותו זמן, לא ממני, מהתיש הנבזה. חשבתי שיהיו לנו, לכרמלה ולי גדיים, שאותם נוכל לגדל ביחד. אך לא כך רצה הגורל. ולא כך הסתיימה אהבתי לכרמלה. שכחתי, ברבות הימים שכחתי. אהבתי בילדותי כול חודשיים ילדה אחרת, אך בסיומה של אף פרשיה כזאת לא חשתי שברון לב כפי שהייתי מיוסר אז, כשהורי קטעו באכזריות את אהבתי הראשונה.

מאז, אני סבור, שהמבוגרים לא מבינים כלום באהבה.

©

כרמלה – אהבה ראשונה
דרג את הסיפור

תגובות (1)

אוי זה אדיר! הסיפור היה סוחף ממש והסוף – אוי! לגלות שכרמלה היא עז- זב שבר את לבי

19/04/2017 14:46
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך