מיץ מנגו

Fantastic 31/03/2015 766 צפיות 3 תגובות

הפעם האחרונה שראיתי את ארי הייתה לפני שנתיים, הוא השתחרר וטס להודו.
כשאני חתמתי קבע, ארי טייל בארצות הברית עם תרמיל על גבו.
כשאני חשבתי על כמה איום ונורא מצב הארץ, ארי בדיוק נחת בברלין.
כמה זמן שלא ראיתי את ארי, כאילו היה עשור. האמת, אני די מתגעגע. ארי מהיחידה, ארי הקרבי, ארי הגבר גבר. מעניין איך הוא נראה היום, אחרי הודו-ארה”ב-ברלין ועוד כמה מדינות שבהם טייל.
כשארי כבש את העולם, אנחנו כבשנו את סיני- והמצב בארץ רק הפך למחורבן. הדבר היחיד שאני הצלחתי לכבוש וארי לא הצליח היה ליבן של הבנות.

ארי בדיוק צלצל. “אני נוחת בנתב”ג מחר בבוקר,” הודיע. “תבוא לאסוף אותי?”
“ברור, כמובן.”
במוחי כבר חשבתי על מה נדבר כשנשב ונשתה באיזה בית קפה מדופלם בצפון תל-אביב; ארי יספר על החוויות שלו מחוץ לארץ בעוד שאני רק אקשיב ואחייך.
כמה זמן שלא ראיתי את ארי ומחר הוא בא, מחר נוחת בנתב”ג, ביקש שאאסוף אותו. למה דווקא אני? האם חסרים לו מכרים בארץ? אולי גם הוא מתגעגע.
נשכבתי על בטני, מאפשר למחשבות לזלוג מהאוזניים. הלוואי וארי היה יודע שלא אכפת לי מהבנות. מכולן, גם מאלה שהוא אהב. הלוואי והוא היה יודע כמה אני שמח שהוא חוזר ארצה, כמה אני שמח שביקש שאאסוף אותו, אף על פי שמעולם לא נשמעתי מרוצה מספיק בשביל שידע או יסיק.
עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק, העיקר שארי חוזר הביתה.

השעון הדיגיטלי צרם באוזניי, השעה שש בבוקר. כבר התרגלתי לקום יותר מוקדם, כבר התרגלתי להתארגן בשניות, כבר התרגלתי לאסוף את חפציי ולצאת בלי להביט אחורנית. ככה זה כשאתה בצבא, מתרגל במהירות לדברים משונים.
ארי נוחת עוד שעה ויהיה לי זמן לסידורים; אולי אפילו אמצא חנייה טובה הבוקר, או שאקנה לו איזו מתנה לזכר הימים הטובים.
לפני ששמתי לב, מצאתי את עצמי מביט על הכביש בעצבנות; מה אקנה לו? האם כדאי להתאמץ? הרי הוא חבר, הוא יבין גם אם לא אביא מתנה. אני מניח שהוא הביא מתנות בעצמו, לא? הוא טס הרבה – הוא בטוח קנה.
לא משנה, עזוב את זה.
עזוב.
תתרכז בכביש, הוא ינחת ואז תראה.

זהו. הגעתי.
עכשיו רק אמצא חנייה.
כן. מקום מצוין, כמו שקיוויתי, הבוקר התחיל די טוב וארי אמור להיות בדרך.
אני תוהה עכשיו, האם ארי מתגעגע כמוני? האם הוא זוכר את האחווה שהייתה לנו יחד? כשני טירונים? ואז כשהוא עזב, הוא שם לב שהתאפקתי לא לבכות? כשהבטיח שישוב וחזר ארבע שנים מאוחר יותר?

לא שמתי לב.
הבטתי על הלוח והנה הטיסה של ארי כבר נוחתת בנמל התעופה. הוא ייקח את המזוודות ויגיע אלי.
הוא ירוץ? הוא ילך? איך הוא יראה? מעניין אם הוא עדיין מסתפר כמו שהיה בצבא, או שהאריך את השיער כמו שאמר שתמיד יעשה…
“כשאשתחרר”, הוא נהג לומר “אאריך את השיער כמו היפי ויהיה לי זקן ארוך. לא תוכלו להגיד שאני ארי יותר, אני אהיה ג’ון לנון!”
אבל ג’ון לנון לא היה משהו-משהו היפי ובכל זאת לא תיקנתי אותו, כי החיוך שלו המיס אותי.
ארי הזה שבר לבבות לא מעט, כולם אהבו אותו. ארי היה אהוב ליבן של הבנות ומושא הערצה של הבנים. ארי היה הכל, גם בשבילי.

והנה הוא פה.
אני לא מאמין.
זיפים מעטרים את סנטרו, אבל לא יותר מדי; ממילא לא רואים אותם, הם בהירים בדיוק כמוהו. כמו שתמיד היה.
“ציפיתי שתשתזף” צחקתי.
ארי חייך את החיוך השרמנטי שלו וחיבק אותי, טופח על גבי. הוא עדיין אותו ארי חסון, יפה תואר.
“בוא.” אמר. “אני מקווה שעדיין יש פה את הדוכן הזה שמוכר את המיץ מנגו ההוא שנהגנו לשתות.”
צחקתי.
הוא זכר.
כשיצאנו הביתה, כשעוד שירתנו ביחד, נהגנו לעצור בדוכן הקטן באמצע הקניון וקנינו אך ורק מיץ מנגו. לפני שעלינו על האוטובוס, היינו עושים לחיים ושותים בקולי קולות, זה היה מיץ המנגו הטעים ביותר בתל-אביב.

“בטח, עדיין פתוח והם אפילו השתדרגו!”
ארי הביט בי: “רק מיץ מנגו, זה כל מה שאני רוצה.”
“אז מיץ מנגו!” צהלתי, “קדימה!”

פסענו באיטיות לכיוון האוטו, הכנסתי את תיקיו לתא המטען ונסענו.
עצרתי כמה דקות הליכה מהקניון, חניתי ויצאנו מהרכב. ארי אוהב ללכת בשמש. ארי גם אוהב סתם ללכת, זה מן תחביב בשבילו שמעולם לא ידעתי למה. כזה הוא ארי.
אני שונא ללכת, זה מעיק וכואב לי בכפות הרגליים, אבל אעשה הכל בשביל לרצות את ארי ו-
לפני שהספקתי לחשוב שוב, עברנו את מאבטח הקניון ונכנסו לתוכו. ארי מיד כיוון לעבר הדוכן, שאותו ראה ממרחקים.
לא עמדתי בקצב והוא כבר חצי נשען על הדלפק, מחכה לכוסות השתייה.

“מה איתך יא איטי?” אמר וחייך. “חשבתי שאתה אמור להיות בכושר!”
הגנבתי חצי חיוך והושטתי את ידי לכיוון כוס המנגו שהמוכר הניח על הדלפק. תחבתי את ידי אל כיסי והוצאתי שטר.

“יום טוב!” אמר המוכר; החזרתי לו בברכה והתקדמנו הלאה.

“נו, איך הארץ?” שאל ארי.
“אתה יודע, מחורבן כרגיל,” השבתי.
“ואיך הבחורות?” קרץ לי.
“אותו הדבר, ‘איפה ארי’ הן שואלות, ‘מתי יחזור’- אה, לא, זו רק סבתא שלך.” צחקתי.
הוא הכניס לי אגרוף חלש לכתף ואמר, “אתה ממש מצחיק, יא קורע. אז אתה סטנדאפיסט עכשיו?”
“עדיין בצבא.”
“וואלה?”
הוא הרים גבה וקימט את מצחו, “מה יש לך לעשות בצבא?”
“אתה יודע, כסף זה כסף, לא משנה איפה.”
הוא הנהן לאות הבנה והייתה שתיקה ארוכה בינינו שנמשכה כחמש דקות.

“ארי?”
“כן?”
“אתה זוכר את עתליה?”
“כן, ברור. חברה שלך, נכון?”
“היא לא הייתה חברה שלי.”
“בסדר, בסדר, תשתחרר.”
“ארי, אני חושב… אני רוצה להגיד לך את זה כבר הרבה זמן.”
“מה?”
הדבר היחיד שארי לא הצליח לכבוש ואני כן היו ליבן של הבנות.
בנות שלא רציתי כלל.
מעולם לא הייתי מעוניין בבנות.
ארי הבין; באיזשהו מקום הוא ידע.
מעולם לא דיברנו על זה.

“ארי, אני אוהב אותך.” אמרתי.
הוא הביט עלי ברצינות ונעצר.
המילים שהיו יכולות להיאמר רבות וחלפו על פנינו, אך הוא שתק.
למה אתה שותק עכשיו? נו, דבר! ספר איך היה בברלין, ספר מה עשית בארצות הברית. פגשת את הנשיא? אתה יודע, פה כבר גמרנו שבעים קדנציות, ממשלה מחורבנת. העם הדגנרט הזה בוחר בחרא שנותן לו עוד חרא.
ארי הדברן פתאום לא כזה דברן ברגעים שהשתיקה לא יפה להם. ברגעים שהלוואי והיה אומר משהו, הוא שותק.
היה נדמה לי לרגע שהוא עיוות את פיו, אולי אפילו לחש משהו לעצמו, אך לא שמעתי דבר. הוא רק המשיך ללכת ועזב אותי ככה.
עמדתי כמו לולב עד שתפסתי אותו; כמה קשה לעמוד בקצב של ארי הספורטאי, המצטיין, החייל הנערץ.

“גם אני אוהב אותך.” יכולתי להישבע ששמעתי, אבל לא היה צורך במילים כשהוא הביט לתוך עיניי וחייך שוב את החיוך המסתורי שלו.
רק ארי ואני ומיץ מנגו.

מיץ מנגו
דרוג הסיפור 4.8 | 5 מדרגים

תגובות (3)

וואו. יש פה משהו קוסם. והמסתוריות של הסוף בנויה נהדר.
חבל רק שהמשפט האחרון מחזיר את זה לקליל בשבירה מהירה מדי. ממש לא נחוץ; בדרך כלל כן יפה חזרה כזט אבל פה זה סתם צ’יזי מדי.
סתם כדי להבין מה עבר לך במוח
למה..
למה הוא עזב אותו ואמר שהוא אוהב גם? זו די נגודיות.
ולמרות שלא הבנתי את זה זה נושלם בדיוק ככה אז לא לשנות.

31/03/2015 01:40

    הוא לא עזב, רק התקדם מהר יותר. איך שאנשים מפרשים דברים שונה במקצת ממה שהכותב כותב, כל הסיפור העדפתי להיות מעורב ולאו דווקא הסופר, אלא דמות מתוך הסיפור ולכן כתבתי שהוא עזב. לא היה ברור אם הוא אמר לו שהוא אוהב אותו, יכול להיות שזה נאמר בלחישה או לא נאמר כלל.
    תודה רבה.

    31/03/2015 10:51

יואו זה פשוט מקסים!!!!
אני מתחילה לקרוא את הסיפור ואני קולטת שמדובר על שני גברים, ובקטגוריה כתוב סיפור אהבה ואז אני רואה לנגד עיניי איך אתה טווה רמזים מטרימים ואנלוגיה ניגודית מקסימה ביניהם ,
וזה פשוט יצא לך מתוק כמו המיץ מנגו הזה.
נהדר, מחכה לעוד חומרים שלך!

04/04/2015 04:28
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך