מלחמה בבית קפה

naorrr9 05/10/2020 129 צפיות 3 תגובות

מלחמה בבית קפה
בבית קפה שכונתי והומה, בפינה מרוחקת ומנותקת מעיניים שופטות, ישבו זוג וניסו לייצר משהו אמיתי, להמציא את הלבד שלא קיים אצלם.
האישה, מלאה עם חיוך מתנשא שחושף יותר חניכיים משיניים. לבשה טייץ סגול וסריג ארוך שעטף את כולה. לרגליה זוג גרביים צמריריים שטחובים בתוך מגף. היא פטפטנית רצינית, מהסוג שלא יוצר קשר עין, כלומר, לפטפט כדי למלא חלל מבלי חשיבות לנאמר.
הגבר, בחור גבוה עם פנים עייפות, נראות כמו של לוחם מותש, שיערו המתולתל בעל מראה שיחי ומבטו מרוצה, דבר שיצר ניגודיות בין תווי פניו האמיתים. רגליו משוכלות וגופו נטה לכיוון בת שיחו, היא עצמה נשענה אחורה בכיסא, התחמקה מהקירבה שניסה לכפות.
אותו גבר מהופנט, נראה כל כך קשוב שאפילו בשורה איומה על אימו, הבודדה והחולה, לא תקבל את המידה הנחוצה של אכפתיות. הוא לבש ג’ינס עם קרעים באזור הירכיים וחולצה ארוכה מכופתרת, השתדל להקרין קלילות. את גב הכיסא שלו עטף ז’קט עבה עם צווארון ארוך.
השיחה שלהם, כלומר, הפריקה שלה, לא העלתה נתונים ראויים לציון, הכל הסתכם במעלותיה כאישה נפלאה ובג’ודי, הוועד החדש של הבלוק בו גרה, שמרוכזת בעצמה ואטומה בפני כל ההצעות החדשות, המרעננות והטובות שהיא מציעה לה.
מלצרית תזזיתית הגיעה אליהם, אחרי שהצליחה לרצות את שאר הלקוחות הלא מרוצים, קטעה את השיחה הסתמית ושאלה לגבי הזמנה. הגבר הציץ בתפריט, ששכב על שולחנם כגופה ישנה בשדה קרב, ופתח את הפה מבלי להוציא מילים, השמיע הבערה אחת במשך יותר מידי זמן, סימן לכל הסובבים שהוא במצב של בלבול וחוסר החלטיות. בת שיחו, הסתכלה עליו לראשונה, אך בחיוך זדוני, נהנתה לראות אותו מסתבך עם עצמו, הולך לאיבוד בין הרצונות שלו לגחמות שלה.
אחרי שהפך את התפריט עשר פעמים וגילה בכל פעם שאין כלום בצד השני, למעט לוגו של המקום, גייס כוחות והחליט על שתי כוסות יין חם ועוגת פירות יער שנאפית במקום.
הדברנית עיקמה את הפרצוף כלא מרוצה והוא מיד הבחין בטעות, כחכח בגרונו ושב לסובב את תפריט בעל העמוד אחד. חברתו לשולחן צחקקה בקלילות מזלזלת ואישרה את הבחירה הכי פחות משמעותית בחיים שלהם. מבחינתה היה זה רגע של ספונטניות מוחלטת שראוי להערכה.
המלצרית, בחורה צעירה עם שיער אדום ומתולתל שאסוף לקוקו במרכז הראש, לבשה סינר שחור עם כתמים ישנים וחולצת טישרט שחורה עם לוגו קטן, בצד שמאל למעלה, של בית הקפה. רגל שמאל של המלצרית קפצה, הבהירה לזוג שהם מעוררים בה עצבים, אך כמו כל נותן שירות אדיב, חייכה באושר עילאי.
אחרי ההחלטה הגורלית של הזוג קפצה המלצרית בשמחה מוגזמת, הטיחה בהם את רצונה העז להיעלם. היא אספה את התפריט הבודד וזרקה לאוויר בדיחה קלילה, שלא הבינו אך צחקקו בכל זאת, כחלק מהטיפ.
השיחה שבה לחיים כשהקשקשנית חזרה להתפאר בחייה המרתקים. הגבר הכנוע הידק את שיכול רגליו, השעין את סנטרו על ידו הימנית שמרפקה נתמך בשולחן, והאזין בקשב רב. הוא לא הגיב, כמצופה לדבריה הרכלנים שמהותם להימחק, והיא דיברה כאילו היא מפחדת לפספס משהו או שפשוט לא רצתה לתת לו להביע את עצמו בשיחתם האחרונה.
היא התעסקה בגרביים הצמריריים שלה, קיפלה אותן ותלשה חוטים בולטים, כך יכלה שוב להסיט ממנו את המבט ולהתחבא במשהו חסר חשיבות. והוא, הוא המשיך באותה הגישה שהתחיל, אסיר שמאוהב בסוהר, מלא עניין וסקרנות.
בנקודות שהיא בעצמה לא ידעה איך להמשיך הוא חיפה עליה ושאל שאלות מפתיעות, הפגין בקיאות מרשימה כשחזר לאירועים הקודמים שהיא מזמן שכחה. לפחות שלוש פעמים הראה אכפתיות כשחזר על מידע רלוונטי אבל היא, שהרגישה שהוא משתלט על השיחה, הניפה את היד בזלזול, ביטלה את דבריו וקבעה שזה לא מה שהתכוונה, וזה אכן היה נכון, כי כל המילים שיצאו מפיה עד לאותה נקודה לא היו מה שבאמת רצתה לומר.
המלצרית חזרה עם שתי כוסות יין רותח, עוגת פירות נוזלית, שתי כפיות ארוכות ושתי מפיות עם הלוגו של בית הקפה. היא הניחה קודם את כוסות היין, נפטרה מהכלים המתנדנדים. הדברנית קיבלה ראשונה את הכוס המהבילה ולאחריה קיבל התרנגול. את צלוחית העוגה שמה המלצרית בטבור השולחן ולצידה שמה את המפיות ועליהן את הכפיות.
שניהם שתקו, חייכו עד שהמלצרית תסיים את מלאכתה, אף אחד לא רצה לחלוק פרטים מעולמם הפרטי, אפילו הדלים והמיותרים שבהם, לצד אדם זר ושמח בהגזמה. המלצרית סיימה את ההגשה ולפני שעזבה את הזוג לנפשם הפריחה לעולם בדיחה נוספת, שכמו הקודמת, קיבלה גם היא את המגיע לה, חיוך שקרי ומנומס.
האישה בעלת הגרביים הצמריריים לגמה מהיין והסבירה לחברה לשלוחן, בפנים חמוצות וסובלות, שאינה מבינה למה לחמם משהו שנהוג לשתות קר. הוא בניגוד אליה לגם מהכוס ואף התענג, השיב בכמה מילים קצרות ונוקבות [כדי לא לבזבז לה זמן מסך] שההפך הוא הנכון, שבמקומות קרים זוהי דרך נהדרת להתחמם. היא שיחקה בשיער וגלגלה עיניים, כילדה מרדנית שלא אוהבת להקשיב למידע שסותר את דעותיה.
אחרי לגימה נוספת ומענגת הוא לקח את אחת הכפיות וחפר בעוגה העיסתית. זה היה קינוח משותף אך הוא נזקק לו יותר, שניהם ידעו זאת.
היא לגמה שוב מהיין החם ושוב החמיצה פנים, רצתה להראות לו שהבחירה הזאת היא מהנוראיות שעשה או יעשה בכל חייו.
בפה מלא ועודף אסרטיביות קבע שילך להחליף את המשקה. טען שאין צורך להתבייש ושאל בכפיתיות, שמתאימה להורה מודאג, איזה משקה תרצה במקום.
היא, בדומה אליו, אינה יודעת להחליט, אבל לה, בשונה ממנו, הייתה אפשרות להתחמק מהצגת עמוד השדרה הרעוע שלה.
תוך כדי תלישת חוטים מגרביה הסבירה שזה בגלל היעדר תפריט. וכמו שציפתה שיקרה כך קרה, הוא קפץ מכיסאו, שכמעט נפל, והודיע שילך להביא תפריט. מתוך היסטריה לא מוצדקת איבד שליטה על פיו ופלט, מבלי ששניהם שמו לב, חתיכת פרי יער לעוס שנדבק על הקיר מאחורי ראשה.
היא הרימה מבט אל הגבר החבול וחייכה, נהנתה לראות אותו כל כך מרצה על אף שפרשה בפניו בעבר את סיכויו הקלושיים. היא סימנה לו לשבת ולגמה שוב מהכוס, שבאופן קבוע גרמה לה להחמיץ פנים. יותר משרצתה משקה מנחם רצתה להיות בעמדת כוח.
הגבר התיישב בציות, כזה ששייך רק לחיילים המשרתים בדיקטטורות, ובלס עוד מהעוגה. הסוכר, או… הסוכר היה כל כך נחוץ לו בסיטואציה הזאת.
האישה בעמדת הכוח החליטה להעמיד למבחן את החלטתו השנייה וביקשה לטעום מהעוגה, שלא נראתה מפתה כלל, הבצק היה רטוב ולא אפוי ואילו פירות היער נראו קפואים לגמרי. הגבר הכנוע עם השיער המתולתל הגיש לפיה, המותש, את הכפית שלו עם עיסת בצק ומעט פירות.
היא אספה עם שפתיה את העיסה והנהנה בחושניות לאות הסכמה, אישרה שהפעם הצליח, אך בראשה חשבה לפלוט את תערובת הבצק, שבאמת לא היה אפוי, ואת פירות היער, שהיו כמו קוביות קרח.
הוא הציע בטוב ליבו ביס נוסף, רצה להתענג שוב על הרגע הרומנטי שטמון בהאכלת. היא סירבה בנימוס, נהגה ברחמנות כלפיו. במקום לרמוס את בחירתו השנייה לגמה מכוס היין, שהיה מפלטה היחיד מטעמה הדוחה של העוגה. הלגימה שלקחה, מהיין שהתקרר, הייתה פחות נוראית מקודמותיה, אבל כדי להזכיר לבן שיחתה את מקומו הנחות החמיצה שוב את פניה והנידה את ראשה בשלילה, כיאה לאדם לא מרוצה.
אחרי מנה נכבדת של סוכר ליבו החל להלום ומוחו דחף לפעולה. באקט מפתיע רכן אל שפתיה ונישק אותה ברכות. היא פירשה את פעולה זו כסגידה, כמו מאמין פאנט שמנשק קבר או פסל של אדם או אל. היא נתנה לו להפגין את אהבתו הילדותית כלפי אדישותה, שהצטיירה מהצד, כמו של נימפה המיואשת ממחזרים רבים.
עייניה היו עצומות בעת הנשיקה הקצרה, היא התענגה על הרדיפה אחריה והוא על מגע שפתיה. הנימפה שישבה באותה פוזיציה, התענגה על טעמה של הערצה, שלוותה בטעם לוואי של פירות יער וקרירות עדינה משפתיו של הסריס.
– בעתיד תחשוב עם עצמה שאולי דווקא טעם הלוואי של פירות היער ותחושת הקרירות של שפתיו הם אלו שקשסמו לה כל כך באותו הרגע.
לאחר שתי נשיקות עדינות של עבד מתחנף היא זזה, נשענה לאחור בכיסא, הרחיקה אותו ממה שהוא כל כך חושק בו. על אף התנהגותה המשונה לא רצתה לפגוע בו ולכן יזמה את הפגישה, כלומר, ולכן הסכימה להגיע כשהציע לה להיפגש.
כשהוא חשב שיקנה את אלילתו בנשיקות נוגות היא דווקא חשבה שהגיע הזמן לשיחה אמיתית, כך אמרה במפורשות. בשנייה אחת הודתה שכל יתר הקשקשת שיצאה מפיה הייתה מיותרת לחלוטין.
מבטה הקליל והמזלזל נהפך בין רגע למבשר רעות. היא ניסתה לעדן את דבריה על ידי אינטואיציה רכה אך הניסוח היה מחריד ומזוויע – חד קרן ורוד המחזיק תת מקלע ויוצא למסע טבח.
כבר במשפט הראשון הושמדה נפשו, הוא לא אמר אך הגוף לא שיקר. זיעה קרה התמלאה לאורך עמוד השדרה שלו וצמרמורת פילחה את רכתו, הוא הרגיש שמוציאים אותו להורג ועוד נותנים לו לצפות בזה. היא דיברה לאט, בשונה מבהתחלה, בדקה בקפדנות שהוא קולט ומבין. שאפה להיות עדינה בטון דיבור אך רמסה אותו במילים שלא אפשרו פרשנויות שונות, הקטינה אותו עד לרמת פשפש והסתכלה מלמעלה, וידאה שסריסה יודע את מקומו.
כדי למוטט אותו לחלוטין דיברה על הרגליו הרעים, אלה שעושים אותו מי שהוא, אלה שרק מעטים מכירים. היא הציגה את אותן בעיות אסתטיות, שמפריעות רק לה, באור כל כך שלילי שאפילו הוא חשב לעצמו, שיחזור לדירה יעשה כלים ויכנס להתקלח.
באיטיות המשיכה לדרוס כל זכר מאישיותו, ביטלה כל סיכוי לאוטופיה שהתפתחה בראשו לפני הפגישה. מהצד נראתה אותה דברנית כמו נהג מכבש מחוייך שמתעלם מגור חתולים גוסס, שנאבק על חייו מתחת לתוף המתכתי.
בזמן הכתישה אסף התרנגול שאריות של סוכר מהצלוחית הנקייה, לגם מהיין בתדירות גבוה וחיפש פעולה כלשהי שתציל אותו ממה שגזרה עליו אלילתו, בת האנוש שמולו.
חוץ מעלבון אישי ויסורים עצמאים הידהדה בראש המילה למה, הוא הרגיש איום ונורא, לא מצא סיבה ראויה להישאר או אפילו להיות מנומס.
הנימה של דבריה נשמעה פתאום נבזית ומתנשאת, אולי כל רצונה הוא רק לפגוע ולרסק אותו. ברגע הזה לא היה חלש ממנו בכל בית הקפה ובכל זאת הסתובבה חברתו הישנה עם חרב ברזל כבדה, נופפה בה לעברו וציוותה על מאמינה להגן על עצמו.
וכך עשה, הוא קם, לא אמר מילה ונעלם. היא חשבה שברח והשאיר אותה לשלם את החשבון. שנאה התפרצה בגופה ועל פרצופה נמרחה הבעה נקמנית – את כל מה שהזמין שנאה ובסוף עוד תצטרך לשלם על זה? חוצפן!
לפני שהספיקה לחשוב על פעולה נקמנית הוא הופיע ובנונשלנטיות לקח את הג’קט שהיה תלוי על כיסאו, בישר על סיומו של הקרב.
היא הופתעה מהתנהגותו האסרטיבית ועוד יותר מכך ששילם הכל בעצמו ולא אמר מילה. הוא היה נחוש והחלטי, ידע שעליו לחזור במהרה למפלט מוכר, דירתו.
היא הרגישה בהפתעה גמורה שמשהו התעורר בקרביה, לא ידעה אם זוהי התנהגותו החדשה, הכריזמתית, שכבשה אותה לראשונה, או שפת הגוף שלו, שאישרה כי מאמינה איבד כל הערצה כלפיה.
– חמש דקות אחרי שנכנסה לדירתה, הבודדה, הבינה בדיוק את שהרגישה שם, לפני שיצאו מבית הקפה. אלו לא היה רגשות של חיבה או צער, אלא התראה של גופה הבריא, אשר מעדכן את בעליו על עיסת בצק לא אפויה שצריכה לצאת בהקדם האפשרי.
ובעודה ישבה בשירותים, התרוקנה מהחלטתו הגרועה, חשבה עם עצמה האם ידידה מהעבר באמת הפך לאסרטיבי וסקסי או שגם גופו, כגופה, חש את אותו צורך עז להתרוקן מהעיסה הלא מוכנה שבלס.

מלחמה בבית קפה
דרוג הסיפור 4 | 1 מדרגים

תגובות (3)

הגבתי על הסיפור הראשון שראיתי, ועכשיו גם על זה. למעשה קראתי את שלושתם, אני פשוט מתעצל להגיב בנפרד. אין לי ספק שיש בך כישרון כתיבה. זה נשמע כמו מישהו שקרא הרבה ופיתח סגנון אהוב ואתה רהוט מבחינת השליטה בסגנון. אני ממש לא מנסה להקטין, אני חושב שהסיפורים שקראתי עכשיו הם מבין הטובים כאן באתר מבחינה סגנונית, ועושר הכתיבה. יש דברים מסוימים שמרגישים עדיין גולמיים. משפטים מסוימים שפחות עובדים, לפעמים בגלל בחירה של מילה לא נכונה. לפעמים מטאפורה מיותרת או מוגזמת, זה קצת כמו לשמוע מישהו מנגן יצירה יפה שחיבר בעצמו, ומדי פעם מתפספס לו תו. מעבר לזה יש דברים של טעם אישי. לשני הסיפורים האחרים התחברתי יותר מבחינת הנושאים, אבל זה לא מעיד על הכתיבה, רק מדוע אהבתי סיפור אחד על פני האחר. כתבתי לך כבר בתגובה הקודמת – תמשיך לכתוב.

05/10/2020 19:21

    אויי… תודה רבה על התגובה. שמח מאוד שהתחברת ואהבת. ועוד יותר אוהב את הביקורת הבונה! היום בעידן הרשתות החברתיות קשה למצוא הערות אותנטיות ולא סתם מילות עידוד כלליות כמו “מעולה” “יפה מאוד” וכו’.
    ואני מסכים לגבי הגולמיות של משפטים כאלו ואחרים או לגבי מטאפורות מוגזמות. אחרי הכל לא את כל הסיפורים אני מצליח לשכתב עד לרמת שלמות כי פרפקציונסטיות היא לפעמים יותר מחלה מאשר מתנה.

    אבל תודה רבה על המחמאות! :)

    07/10/2020 18:26

אני מסכים איתך לגבי הפרפקציוניזם, למרות שיש משפט של מארק טווין שאני אוהב (זה לקוח מויקיציטוט, אז אם זה לא שלו, זו לא אשמתי):
“ההבדל בין המילה המתאימה למילה הכמעט מתאימה גדול – הוא כמו ההבדל בין אור של גחלילית לאור של ברק.”

גם אני לפעמים מפרסם משהו, ואז כשאני קורא אני רואה משפט או מילה שאני פחות אוהב, ולפעמים אני חושב על זה כמו ילד, ומשכנע את עצמי לאהוב אותו עם הפגמים. לפעמים זה פחות מצליח.

אבל אני חושב שעם קצת הדרכה ושינויים קטנים – שלא ידרשו עשרות שיכתובים – גם אם זה לא יוביל לשלמות, זה יתרום מאוד לחווית הסיפור.

07/10/2020 19:22
17 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך