מראות

30/09/2011 680 צפיות אין תגובות

ג’נין ארזה קופסא אחרונה של כוסות וכתבה עליה “שביר” בכתב ידה המעוגל. כשעה לאחר מכן הגיעה משאית ההובלות והסבלים העמיסו את הארגזים הרבים, שבחלקם בעלה מרק ראה כמיותרים לגמרי–לא בארגזים אלא בפריטים שבתוכם. בגדים ועוד בגדים, צלחות ועוד צלחות, אי אפשר לדעת מה באמת יש לך עד שאתה אורז אותו – רק אז אדם יכול באמת להעריך כמה פריטים צבר במהלך חייו ולאיזה מהם הוא באמת זקוק, ומה מיותר לו לגמרי, ובאיזה זיכרונות הוא נאחז – בעוד מוחו מתעקש לשחזר את הרעים, חפציו מתעקשים לשמר את הטובים.
מתוך זיעתו הניגרת על פניו ממאמץ האריזה, החל מרק להצטער מעט על המעבר הזה עליו החליט לפני כשנה. או ככה לפחות היה נדמה לו, שכן למעשה ג’נין נטעה מחשבה זו בליבו בלא משים. בעודו אורז את השמיכות והכיסויים הרבים- הוא לא היה מודע לכך שכה קר היה בבית- ג’נין הביטה במראה הגדולה אשר ניצבה בחדר השינה וליטפה את בטנה התופחת. היא בחנה בדקדקנות את צדודיתה כפי שהשתקפה במראה והרימה את שיפולי חולצתה עד למעל הבטן בכדי לחזות בפלא המתחולל בגופה. לפתע, אחזה בה בחילה, מהסוג בה היתה מורגלת בחודשים האחרונים. היא פנתה לחדר האמבטיה והקיאה את נשמתה, עד כמה שנשמתה העדינה אפשרה לה להקיא מתוכה. היא הספיקה לנגב בחופזה את פניה בעוד בעלה יצא מן החדר העבודה שבבית – לא, לא היה צורך שיחזה בה במצבים מביכים כגון אלה.
“את מוכנה? הנהג כבר יוצא”, קרא לה מפתח הדלת.
“כן, אני כבר מגיעה, יש לך את המפתחות של הרכב?” ענתה בשאלה, אך מרק כבר יצא והשאיר את שאלתה זו עומדת בחלל האוויר. ג’נין ניגבה את פניה שוב, תיקנה את הסומק שעל לחייה וירדה בכבדות ממדרגות הקומה הרביעית. כעת חשה זאת בבהירות, את משקלה ההולך ועולה, מי יודע כמה קילוגרמים הוסיפה בחודש האחרון. היא נראתה מדוכדכת בעת שסגרה את דלת הרכב מאחוריה, ישובה בכסא, חגורה לצד בעלה.
“מה הענין?” שאל אותה מרק בדאגה “את לא מרגישה טוב?” שאלה כל כך פשוטה עליה לעתים כל כך מסובך לענות.
“אני בסדר” אמרה ושתקה. לאחר מספר שניות הוסיפה “אתה יודע שאני לא ממש שלמה עם המעבר הזה”.
למרות שהמכונית המשפחתית היתה כבר מונעת, מרק עדיין לא החל בנסיעה.
“אני בטוח שהמעבר הזה יעשה לך רק טוב. את יודעת שבבית הזה יש זיכרונות ששנינו מעדיפים לשכוח. וחוץ מזה, את שמעת מה שהרופאה המליצה”.
“כן, שמעתי”. אמרה ביבשות. “אבל תהיה בטוח שאי אפשר למחוק זיכרונות, המוח האנושי אינו כמו תוכנת מחשב”. ג’נין לקחה נשימה ארוכה ונשפה אותה באיטיות, כאילו היתה מתרגלת שיטות הרפיה.
“כעת הדבר חתום וסגור”, אמר מרק בהחלטיות, כדרכו לסיים שיחות מורכבות.

ג’נין הביטה מחוץ לחלון המכונית ומחשבות שטפו את תודעתה בעוד בעלה נכנס לחניית ביתם החדש. זו היתה חנייה גדולה, כזו המבשרת על טיבו ואיכותו של מעון מגורם החדש. שניהם יצאו בשתיקה מן הרכב, פונים אל חזית הבית. מרק שלף את מפתח הבית מכיסו ופתח את הדלת.
“בהצלחה בחיינו החדשים”, פלט פתאום, ספק מתוך רצון, ספק מתוך נימוס. ג’נין חייכה אליו בחום כמו היתה מודה לו על כוונותיו הטובות. הם צעדו אל תוך הבית וקול נקישות נעליהם נשמע בבירור בחלל הבית המרווח. מרק פנה אל הסלון והסיט את הוילון הלבן העצום שעטף את פנים הבית כמות צמר גפן המרפד קן של ציפור. אור בהיר הציף את הבית, כזה שמצמצם את זוויות העין בשל בוהקו. ג’נין סקרה את ביתה הגדול ולפתע חשה שהיא מתגמדת לעומתו, כמו עמדה ליד ענק והיא האפון או כמו לבשה שמלה יפה אך גדולה עליה בכמה מידות. ואכן, הבית החדש היה מרווח ובעיקר מרשים בחדשנותו, כאילו הועתק מתוך מגזין אדריכלות נחשב: עיטרו אותו אריחי שיש מבריקים, קישט אותו מטבח מודרני עם שולחן שיש נוצץ, והאמבטיה, שהיתה המקום החביב על ג’נין הייתה חדישה ורחבת ידיים.
אולי בשל ההתלהבות, ג’נין חשה שוב בחילה במעלה גרונה.
“יש יותר מידי מראות בבית הזה”, אמרה פתאום “תסתכל, בכניסה יש שתי מראות, בחדר השינה שלוש מראות, אפילו בתקרה, בחדר האמבטיה שלוש מראות…”
“כנראה שהשיפוצניק חשב שזה מוסיף לבית, מגדיל את החלל או משהו כזה” השיב מרק בביטול.
“חשבתי שאני רואה יותר מידי תוכניות בוקר”, חייכה אליו בתגובה.
“תתפלאי, אבל גם במגזינים של גברים אפשר לקרוא טיפים מועילים מעין אלו” אמר מרק.
“כן, בעיקר כשהם מתחת לתמונה של בחורה” קרצה אליו. משהו בהלך הרוח המשובב של מרק הצליח להרגיע את דאגנותה.
“שמוליק עשה כאן ממש עבודה מעולה”, חיכך ידיו ואמר.
“אכן. שיפוצניקים טובים ידועים ביכולתם למחוק חותמם של בעלי דירה קודמים”. השיבה ג’נין ולא יכלה שלא לתהות מי גר כאן קודם לפניה. היא חככה בדעת אם לשאול זאת את מרק, אך לא חשה שהשאלה חשובה מספיק בכדי להיאמר בקול רם.
“אם את לא אוהבת אותן, אני יכול לבקש משמוליק להוריד את המראות.”
“בינתיים זה בסדר, אולי אני רק צריכה להתרגל”, אמרה ג’נין בעודה עומדת אל מול המראה בחדר השינה החדש המרוהט בקפידה. היא לא החליטה עדיין אם היא מרוצה מהדמות הנשקפת אליה. בינתיים, הסבלים החלו להיכנס לבית ולפרוק את הארגזים הכבדים.

כשבועיים עברו והבית היה כבר מסודר ומאורגן, שלא כמו מחשבותיה וחרדותיה של ג’נין שהתגעגעה עד מאוד לביתם הקודם.
“אין כאן נגישות למקומות חשובים”, פנתה לבעלה רוטנת.
“אתן הנשים”, אמר מרק “בעל הוא לא באמת מה שאתן זקוקות לצידכן, אלא לחנות סופרמרקט גדולה, קופת חולים ומספרה.”
“יש בזה משהו”, חייכה אליו ג’נין בבדיחות הדעת.
“אז למה את דואגת? הרי באזור פה יש לך את כל זה, לא רחוק מכאן במרכז המסחרי הגדול”. אמר מרק.
“אתה מתכוון למרכז שהוא עשר דקות נסיעה מכאן? לזה אתה קורא קרוב?”. אך לא המרחק למרכז הוא זה שבאמת הטריד את מנוחתה של ג’נין, אלא משהו אחר, שניקר במוחה ללא הרף: מאז שעברה למעונם החדש היא יכלה לחוש עד למאוד בנוכחותן המטרידה של המראות הרבות בבית. בעיקר בליל אמש בו בעודה בוחנת את דמותה בחדר האמבט, חזתה בחזיון מוזר שנראה כה אמיתי, כה חי, שאי אפשר לטעות בממשותו או להכחיש את קיומו, כזה שנשאבים אליו כמו בסיפור בלהות. בחזיון זה ראתה את ביתם החדש כפי שהיה לפני השיפוץ הנרחב ובאמצע הסלון נגלתה לעינה בחורה יפיפיה בשנות העשרים לחייה, שיערה שטני ארוך וגולש ועיניה כחולות גדולות כשל תינוק כמו גם חיוכה המדבק. פניה המלאכיות מילאו את חדר האמבטיה, בו ג’נין עמדה כעת, באור מיוחד המופץ רק בקרב אנשים יפים במיוחד, כמו בושר יוקרתי מפריז. לצידה של הבחורה היפה, הבחינה ג’נין בדמות נוספת, דמות של גבר שחור שיער, גבוה ונאה. הגבר הביט בבחורה בכעס ונדמה היה לה שהיו באמצע של ריב אוהבים. אך במה שקרה לאחר מכן, לא היה ולו שמץ לאהבה. תוך שהם רבים (ג’נין לא יכלה לשמוע את דבריהם אלא רק לחזות בהם), הבחור פנה לחדר אחר וחזר ממנו כשהוא אוחז באקדח. הוא כיוון את האקדח לבחורה בעודה ידיה ופניה מתחננות אליו. אך הבחור נראה נחוש מידי ומטורף מידי מכדי להפסיק. כשהחלה הבחור לצעוק, הוא ירה פעמיים רצופות ברקתה. היא מייד התמוטטה על הריצפה בעוד הוא מביט בה בעיניים פעורות ומלאות אימה. בעוד דם מתחיל ניגר מראשה עד רצפת הסלון, הגבר ירה בעצמו גם כן בראשו והתמוטט לצידה במהופך לגופה כשרגליו אל מול ראשה וראשו אל מול רגלה, האקדח שמוט קרוב ליד ממנה ירה.
כמו במנהרת הזמן אשר הגיעה ליעדה נפסק החזון מתוך המראה וג’נין חזרה לעצמה, עד כמה שאדם יכול לחזור לעצמו בלי שידע לאן הלך לפני כן.
באותו הלילה ג’נין נכנסה למיטתה וגמרה אומר בדעתה לשכוח את אשר ראתה במראה. אך כשאותו חזיון בדיוק הופיע גם בלילה הבא, כעת במראת חדר השינה, ובלילה שלאחריו במראת המבוא לסלון, החליטה לכסות את המראות הארורות לעת ערב. אך ללא הועיל. כשקמה בבוקר כל הכיסויים היו מונחים מטה, זרוקים.
בשבוע שלאחר מכן, הזמינה את שמוליק בבהילות וזה עקר לפקודתה את כל המראות בבית למעט אחת בחדר האמבטיה ואחרת בחדר השינה, דרכן מצא החזיון הנורא דרכו ומשם הישר אל תוך ליבה של ג’נין.
בראותה שאין בידה פתרון, פנתה בעת ערב אחד לשתף את בעלה. החלטה זו לא פשוטה ולא קלה היתה עבורה, אך ג’נין חשה שאינה יכולה להשאיר סוד מסוג כזה בקרבה. לאחר שסיפרה לו את אשר התרחש, מרק רק הביט בה ספק בדאגה, ספק באכזבה. הוא קם מהמיטה והחל להסתובב בחדר השינה כאחוז תזזית.
“אני באמת חשבתי שאם נעבור לבית החדש מצבך ישתפר. אני לא פסיכולוג אבל זה נראה שהחלפת דמיון אחד בדמיון אחר”. אמר.
תחושת תסכול קשה עלתה בקרבה של ג’נין. היא ידעה בדיוק על איזה “מצב” בעלה מדבר.
“אולי כדאי שנקבע תור לד”ר הליס”, אמר, “את זקוקה למעקב בכל שלושה חודשים, ועם כל המעבר והכול קצת הזנחנו את זה, זו בעצם אשמתי, הייתי צריך להשגיח”.
“אל תאשים את עצמך! אמרה והביטה בו בחמלה.
“מאז שאיבדת את התינוק בתאונה הנוראה ההיא בבית הקודם, לא חזרת לעצמך. זה התחיל עם ההריון המדומה שלך ועכשיו החזיונות האלו. הרי את היית בטיפול כל כך הרבה זמן, לא?
“שנתיים” אמרה ביובש ונזכרה כיצד לפני שנתיים מעדה ונפלה בבית ואיבדה את עוברה בן השישה שבועות. מאז, כפי שהפסיכולוגית שלה טוענת, היא סובלת מתחושה של הריון מדומה שאין בו שום דבר מדומה מלבד שמו. בהתאם לסימפטומים של תחושה זו, המחזור החודשי שלה מיאן להגיע, והיא יכלה להישבע שהיא חשה את העובר זז בבטנה התופחת (עליה במשקל היא גם סימפטום), בועט ברחמה, למרות שתוצאות האולטרה- סאונד הראו בברור אחרת.
“מרק, זה לא כמו ההריון! זה אמיתי לגמרי, אני ממש רואה את זה ומרגישה את זה”! את האישה הזאת ואת היריות…” השיבה ג’נין.
“די מספיק עם זה! אני לא יכול לשמוע את זה יותר! מחר אני אקבע לך תור אמר מרק, נשק לה וכיבה את האור.

כשחזתה שוב בחזיון המטריד בליל בו סיפרה עליו לבעלה, החליטה ג’נין לרדת לעומקם של דברים. אחרי הכל, שעות פנויות לא חסרו לה, היא עדיין לא חזרה לעבודה בחנות הבגדים שלה שנותרה נעולה ברחוב הסמוך לביתם הקודם. היא החליטה לשוחח עם שכנתה החדשה, אישה כבת שישים שנהגה לטייל עם כלב הפודל שלה בכל בוקר בשעה שש וחצי בדיוק. ג’נין שכבר קמה בשעה שש באותו הבוקר והתלבשה בחליפת ספורט חדשה הציצה מן החלון וחיכתה לשעת כושר. כשהבחינה בשכנתה עם שערה המאפיר,ששמה עדיין לא היה ידוע לה, יוצאת את פתח ביתה עם כלבה המטופח והמגונדר, מיהרה לצאת את ביתה. היא התקדמה בצעדים גדולים בנעלי הספורט שלה אל עבר שכנתה.
“בוקר טוב”, אמרה כדרך אגב ונעצרה לא רחוק משכנתה.
“הלוואי שהיה לי כוח לעשות כושר כמוך”, אמרה השכנה בחיוך.
“נעים מאוד”, אני ג’נין, אמרה והושיטה את ידה. כתגובה, השכנה הושיטה גם היא ידה אליה.
“נעים מאוד, סילביה. אתם השכנים החדשים כאן נכון?” ראיתי שמשפצים את הבית שלכם די הרבה זמן. מרוצים מן התוצאה?
ג’נין הנהנה. “כן, אפשר להגיד”.
לפתע השתתקה סילביה וגבותיה הצטופפו בדאגה.
“קרה משהו”? שאלה ג’נין.
“אני לא יודעת אם כדאי לי לספר לכם את אשר אירע בבית הזה, או שבוודאי אתם יודעים כבר, הרי זה היה בכל החדשות.”
ליבה של ג’נין נעצר. היא ידעה. היא ידעה שהיא לא דמיינה את כל זה.
“נו, הסיפור הזה עם השחקנית הזאת ובעלה הדוגמן, לפני שלוש שנים היא רצחה אותו והתאבדה. סיפור עצוב באמת, בוודאי שמעתם על זה”
“האמת שלא, תחזרי שוב? היא רצחה אותו? שאלה ג’נין בהפתעה.
“כן, היא, עם הפנים היפות שלה, אף פעם אי אפשר לדעת מה מסתתר מאחורי פנים יפות שכאלה.” אמרה סילביה. “אולי תבואי אלי פעם, נשתה קפה?”
“בוודאי”, ענתה ג’נין, כדאי שאמשיך בהליכה שלי, אני מבטיחה שאבוא”. ג’נין התרחקה מסילביה והתחילה ללכת במהירות במורד השביל, כמעט ולא שלטה בקצב הליכתה וגם לא במחשבות שהצטופפו בראשה, כמעט רבות על תשומת ליבה. הרי החיזיון שלה היה כל כך הפוך לגמרי ממה שהשכנה סיפרה לה. שחזרה לביתה שעה מאוחר יותר, מותשת מהליכה והרהורים, נכנסה לחדר האמבטיה. הפעם לא העזה להביט במראה. מדוע החיזיון הזה רודף אותה? תהתה.
כשיצאה מהמקלחת, הדליקה את הטלויזיה. בעודה מזפזפת בין הערוצים, מבזק חדשות הרעים את המסך. תמונות מוכרות החלו לרצד עליו: תמונות של הבחורה והבחור מהחיזיון שלה. ג’נין נעמדה על רגליה והגבירה את הווליום, בעוד הקריין מדבר: “פריצת דרך בחקירת הרצח של השחקנית דורין ובעלה אדם. המשטרה מוסרת כי התגלו ראיות חדשות המצביעות על כך שבעלה של השחקנית הוא זה שירה בה והתאבד ולא ההפך, כפי שסברו לפני כן. בן דודו של הבעל נכח בזירת הפשע וככל הנראה חיבל בראיות והניח את האקדח בידה של הנרצחת. בן הדוד נעצר עד תום ההליכים וככל הנראה יוגש נגדו כתב אישום בגין שיבוש הליכי משפט…”
בעוד הקריין ממשיך את דיווחו ג’נין יכלה להישבע שהרגישה תזוזה של עובר ברחמה.
היא ידעה, ידעה שלא דמיינה את כל זה.
סוף

מראות
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
20 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך