את הסיפור כתבתי בספונטניות מובהקת וללא כל חשיבה מראש. זהו סיפורי הראשון ומקווה שתאהבו אותו.

רק פרח

27/12/2009 1292 צפיות תגובה אחת
את הסיפור כתבתי בספונטניות מובהקת וללא כל חשיבה מראש. זהו סיפורי הראשון ומקווה שתאהבו אותו.

רק פרח / אור דרורי

“אדוני ? אדוני ? אנחנו מתכוננים לנחיתה, אתה מוזמן להתעורר”.
נו באמת, עד שהגעתי לחלום עם הים והבחורות… למה היא מעירה אותי… טוב אולי עכשיו בתאילנד החלום ימשיך…
טיסה ארוכה… מאוד ארוכה… אבל לי היא עברה בקלות רבה.
בבית זה לא עובר ככה.
בשביל לישון אני צריך שלושה דברים- שקט, חושך ועייפות. כל זה היה פה.
בבית אין לי את זה.

קוראים לי רועי. רועי ברקוביץ’. נולדתי ב2.7.1970 בצרפת. אבא שלי היה בשליחות עם אימא שלי, ושם נולדתי. אחרי שנתיים הם חזרו ארצה עם הדבר החדש הזה. גדלתי בראשון לציון למשפחה שלא החסירה בי דבר.
האם הייתי מלך הכיתה ? לא, אבל לא היו חסרים לי חברים.
חברות ? אם אתם ממש רוצים לדעת, אז כן בגיל 17 כבר רשמית הייתה לי חברה, אני מקווה שהבנתם מה אני מנסה להגיד פה.
ציונים לא רעים בכלל, מורים שאוהבים, ומה שבטוח זה שאני ממש צנוע.
השירות הצבאי שלי היה לא רע בכלל, התגייסתי כמו אבי לחטיבת גבעתי האגדית והעברתי את השלוש שנים בסדיר בלי יותר מדי בעיות.
בזכות ה”ציונים הלא רעים שלי”, והציון הפסיכומטרי ה”לא רע” שלי, התקבלתי “אחרי מאמצים רבים” לטכניון בחיפה.
קורס מדעי המחשב, תמיד חלמתי להיות תכניתן… וכן זה יצא בסוף.
הייתי סטודנט “לא רע בכלל” (נראה לי שמיציתי את הפואנטה פה).

16.2.1994, תאריך שנחשב לחשוב בחיים שלי. רק נחשב, לא בטוח שהוא באמת חשוב. הייתי עוד ילדון צעיר, בן 23, עם קצת יותר שיער וקצת יותר מרץ.
“אני חושב שאני מכיר אותך ממקום אחר. אני בעצם כמעט בטוח בזה”. מה חשבתי לעצמי באותה שנייה בדיוק, אני באמת לא יודע. היופי שלה סנוור אותי, לא הייתי יכול לעצור את עצמי.
מאז עברו עוד דייטים, ועוד יציאות לת”א, ולאחר הלימודים לתואר ראשון גם מעבר לדירה המצומקת שלי בחיפה. טוב מה אחרי זה ? צפוי מאוד.
מכירים חישוק ? כן זה שרקדניות רוקדות איתו כל מיני ריקודי בטן מוזרים כאלה. אז יש דבר כזה, רק מוקטן ובצורה ניידת יותר, ששמים על האצבע ואז יש איזה משהו רשמי כזה. משהו שגם חוגגים אותו במסיבה ענקית וכל זה.
טוב בסדר, קוראים לה אביגיל, ומאז גם קוראים לה אביגיל ברקוביץ’.
היא למדה איתי לתואר הראשון במדעי המחשב, ולאחר סיום הלימודים היא המשיכה לתואר שני, ואני התחלתי לעבוד בחברת אמ-טק. לאחר שנה, או אפילו פחות מתכניתן משני עברתי להיות סמנכ”ל בכיר בחברה. לאחר זמן מה היו בעיות עם המנכ”ל, והוחלט בדירקטוריון פה אחד שאני צריך לעמוד בראש. מאז הכול השתנה.
יש לנו שני ילדים, אור, בן 4 ודניאל בן 10. הם הדבר הכי חשוב שיש לי בעולם הזה.
כשאני חוזר הביתה כל יום, הם בדרך כלל ישנים, רק אביגיל ערה, וגם בדרך כלל אני לא מחשיב אותה ערה. אתם יודעים למה אני מתכוון.
לאחר מספר שנים שפרנסתי בכבוד את המשפחה ואביגיל כבר גמרה את לימודיה והתחילה לעבוד, החלטנו לעבור מהבית המושכר שהיה לנו ביהוד לעיר שליד, סביון.
כמו בנעוריי, לא החסרתי לבניי שום דבר. גם להם אני חושב שיש חיים טובים כרגע. לא יוצא לי לדבר איתם על זה יותר מדי, אין לנו יותר מדי זמן איכות.

אז בטח אתם חושבים שהחיים שלי בסדר גמור. בן אדם שסיים בהצטיינות תואר במדעי המחשב בטכניון, עובד בחברת הייטק מכובדת ומרוויח לא מעט כסף. אישה+2. אני לא בטוח בזה.

“איפה המזוודה המזורגגת שלי לעזאזל…” מלמלתי לעצמי. כבר בערך שעה אני מחכה בדלפק המזוודות לאחר הנחיתה.
“יש ! הנה היא” צעקתי בלי להתבייש יותר מדי הסובבים, הרגשתי כמו הבקעה של גול אחרי כל הזמן הזה.
“אדוני, אדוני ! מונית ב100 באט לאזור המלונות !” צועק לי נהג מונית באנגלית דלה. 100 באט ? זה בערך 3 דולר. אוקיי זה דיל לא רע.
הכול ירוק, הכול שקט. נראה כמו גן עדן. חבל שלא הבאתי את אביגיל והילדים לפה, בעצם רק את הילדים.
“מאיפה אתה אדוני ?” שואל אותי נהג המונית עם המבטא המוזר שלו באנגלית.
“אני מישראל”.
“באת לפה לענייני עבודה אני מעריך”.
“אתה מעריך לא נכון במקרה” עניתי בנימה של עצבים קלים. “אפשר לשאול למה הערכת ככה ? “.
“כי בדרך כלל באות לפה משפחות, או זוגות… ואנשים בודדים רק לענייני עבודה. אני מצטער”.
לא רציתי להגיד לו שזה בסדר, כי זה לא בסדר.

רציתי מאוד להיות עם כולם בחופשה. באמת שרציתי.
החיים שלי הם לא חיים. יש בהם הכול, אבל אין בהם בעצם כלום.
אני נוסע כל יום ב7 בבוקר לעבודה וחוזר ב8 בערב. את הילדים אני רואה בערנות מלאה בסופי שבוע, וגם אז בקושי.
עם אביגיל המצב עוד יותר מסובך. ריבים, ריבים וריבים.
אין יחס, אין אמפטיה, אין חיי מין, אין אהבה.
החלטנו לאחר זמן מה, שנתחיל בהליכי גירושין. אך לאחר זמן מה אביגיל ביקשה שנמשיך וננסה, בשביל הילדים. הסכמתי איתה.
אבל זה לא עוזר. קשה לי.
החלטתי לנסוע לתאילנד כדי לקחת חופש מהכול. רציתי שינוי בחיים שלי, שינוי שיוביל אותי לדרך אחרת. חיי היום-יום שלי הם משעממים ושגרתיים.
אביגיל כמובן לקחה את הנסיעה הזאת קשה מאוד. היא לא רצתה שאני אסע, אבל זאת הייתה עובדה כבר. את הילדים היה לי קשה לעזוב, אך גם את זה הייתי צריך לעשות.
קיוויתי שהטיול הזה ישנה משהו, כל דבר, אפילו משהו קטן.

את כל זה סיפרתי לנהג המונית המובך. אומרים שנהג מונית פעמים רבות הוא כמו פסיכולוג אם לא מדברים איתו על פוליטיקה אלא גם על אהבה.
האמת ? צודקים.

הגעתי למלון הילטון במרכז העיר.
“הסוויטה המלכותית מחכה לך אדון ברקוביץ” אומרת לי הפקידה המקסימה בדלפק שלה יש אנגלית קצת יותר עשירה מנהג המונית.
הסוויטה מדהימה, אבל באמת שהבית עדיף בקריטריון הזה. בקריטריון החומרי. בקריטריון הרוחני אני לא בטוח. כשיצאתי למרפסת והרגשתי את הרוח הקרירה עוטפת אותי, הרגשתי כ”כ חופשי ומאושר. אין שום לחץ מצד אביגיל, מצד העבודה. זה רק אני והרוח הנעימה במרכז תאילנד.

ביום השני החלטתי לצאת לשייט בנהר צ’או פראיה ששמעתי עליו רבות.
בכניסה לאזור השייט הצטבר תור אדיר של תיירים ממקומות שונים.
שמעתי באוויר פורטוגזית, אנגלית, צרפתית ואפילו עברית.
בכניסה התברר לי שחייבים להיות לפחות 2 בסירה כדי לעלות.
ראיתי את כל המשפחות והזוגות מסביבי, והרגשתי בודד. בפעם הראשונה בחיי, הרגשתי שחסר לי מישהו. שאני בודד, בארץ רחוקה וגדולה כמו תאילנד, קילומטרים רבים מישראל.
“תרצה לעלות איתי?.. גם אני פה לבדי” שמעתי מאחוריי בחורה עם מבטא מערב אירופאי משהו. הסתובבתי וראיתי בחורה חייכנית בלונדינית.
“אני אשמח” חייכתי אליה בחזרה.

“אז מאיפה את ?” היינו באמצע הנהר המהמם ביופיו, ללא ספק אחד המקומות המדהימים שראיתי בעולם, וטיילתי בלא מעט מקומות.
“גרמניה”. ידעתי ! ואו, כמה שאני יודע לפגוע במבטא. אולי כדאי שאהיה חוקר שפות מאשר תכניתן משעמם בהייטק. “אתה ?”
“אני מישראל” עניתי. כל פעם שאנשים שואלים אותי מאיזה ארץ אני ואני עונה, אני חושש מאוד שלאור העוינות כלפי ישראל הם לא יהיו גם עוינים כלפיי.
היא חייכה ואמרה “יש לי חברות מישראל. הייתי בישראל במסגרת לימודי התיאטרון שלי. נפגשנו עם קבוצה מישראל והתארחנו אצלם.
יש לכם ארץ יפה מאוד”.
“תודה, גם לכם יש ארץ יפה מאוד יצא לי להיות בגרמניה שלוש פעמים במסגרת עבודתי ונהניתי כל פעם מחדש” עניתי לה.
היא הייתה צעירה ממני, בלא מעט, ראו עליה.
“אז למה אתה פה ?”
ידעתי שזה יגיע… גם הנהג מונית… גם היא… למה הזולת תמיד מחטטת בענייני הפרט ? למה תמיד זה ככה ?
“אני ?… באתי לקחת קצת חופש מהכול…” ניסיתי להתחמק.
“יש לך משפחה ? בת זוג ? אישה ? ילדים ?” היא חייכה כי היא הבינה שהאוטוסטראדה של השאלות גרמה לדיבור שלה להיות כמו חקירה.
“יש לי אישה ושני ילדים מקסימים, קוראים להם אור ודניאל” חייכתי.
עלו בדמיוני הפנים של שני המלאכים שלי. באמת שאני לא יכול לתאר כמה שהם חשובים לי. הלוואי, הלוואי שהיינו משפחה יותר מאוחדת.
“אני מצטערת שאני מתערבת, אבל אפשר לשאול למה הם לא איתך פה ?” היא שאלה במין מבוכה.
טוב, עכשיו אני באמת בטוח שהיא נהג המונית בשינוי אדרת.
סיפרתי לה הכול, על איך שקשה לי בישראל, ועל החיים המשעממים שלי, שיש לי הכול, כל מה שילד חולם עליו, כל דבר שאדם שואף להשיג בחייו.
אבל, זה לא שווה את זה. כי חסר משהו, משהו שיניע את הכול.
“אני מבינה… תשמע אפ…” שמתי לב שעבר הזמן של השכרת הסירה וקטעתי אותה. חזרנו עם הסירה.
“תשמע, אני מתאכסנת במלון הייאט, אני אשמח אם תרים אליי טלפון ושנצא מתישהו. כמה זמן אתה פה ?..”
“זמן לא ידוע כרגע” חייכתי.
“מצוין, אז השם שלי הוא קתרין פרבר, תתקשר ?”
“אני אשמח”
נפרדתי ממנה לשלום, ואמרתי לעצמי שלבד אני לא אהיה פה.

ההרגשה הזאת של לבד, זה משהו שאני מאוד מפחד ממנו.
אמרתי לכם שבנעוריי היו לי הרבה חברים, אז כן, זה נכון. אבל היו הרבה פעמים שהייתי בודד. הייתי ילד נחמד, אבל לא מדהים ביופיו, אני יכול להודות.
הייתי קצת עגלגל, והרבה פעמים קרו מצבים של לגלוגים וצחוקים מאחורי גבי וגם מול הפנים שלי.
הייתי לבד הרבה פעמים בימי שישי, כשהרבה יוצאים עם בנות, ואני במקסימום נשאר עם חברים בבית או יוצא קרוב לבית.
בנות לא היו לי יותר מדי, אם בכלל.
בכיתה י”א, לקראת שירותי הצבאי שהחלטתי ללא ספק שקרבי זה הייעוד שלי בצבא, החלטתי לעשות משטר רצחני, כולל מכון כושר וריצות עד שהייתי בכושר ובחוזק פיזי גבוה יותר משל כל מי שצחק עליי.
ואז בגיל 17, באמת שהיו לי בנות. והיו לא מעט.

בימים הבאים ביליתי עם קתרין פעמים רבות. הלכנו לשוק הצף המדובר בתאילנד, עשינו טיול ג’יפים מסעיר, אכלנו במקומות מדהימים ושתינו בבארים מרעישים. הרגשתי לרגע כמו הילד בן ה17 שסיפרתי לכם עליו.
החזק, האתלט וזה שנראה טוב. גם עכשיו זה תופס ?.. יכול להיות, אם יש לידי בלונדינית גרמנית, שלדעתי היא חלומו של כל גבר ישראלי.

לאחר שבוע בתאילנד, החלטתי לבדוק מה הסיפור שלה.
“היה לי חבר, מקס. הוא היה החבר הכי טוב שלי בעולם. מגיל אפס אני מכירה אותו. לא היה בינינו קשר של זוג, אלא קשר של חברים מאוד טובים.
בחיים לא הרגשתי משהו שכזה קרוב אליי. בלי לאהוב אותו, הרגשתי שהוא חלק ממני. מקס נהרג בתאונת דרכים בברלין. “פגע וברח” השוטרים טוענים.
עד היום לא נתפס הבן זונה שעשה את זה”. היא התחילה לדמוע והחלטתי לחבק אותה חזק שלא תרגיש לבד.
“אני פה איתך, זה בסדר”
“מאז, הפסקתי לאכול כמו שצריך, הייתי מסוגרת בחדר ימים רבים בלי לצאת.
רבתי עם ההורים שלי שביקשו ממני ללא הרף להמשיך בלימודי התיאטרון.
החלטתי לנסוע, להשתחרר מהכול. אני כבר חודשיים פה בתאילנד. טיילתי בכל רוחבה ואורכה. החוויה הזאת עזרה לי להשתחרר מהכול, למרות שמקס לא יוצא לי מהראש, אני מבינה שהדבר היחיד שהוא רוצה זה שאני אהיה מאושרת ושמחה כל החיים, הוא לא היה רוצה שאני אבכה עליו. אני רק מקווה שמי שעשה לו את זה, הלוואי ש…” עצרתי אותה וחיבקתי אותה חיבוק חזק, היא לא הפסיקה לבכות. היה קשה לי להבין אותה. ברוך ה’ עוד לא יצא לי להיתקל במקרה מוות של מישהו שקרוב אליי, חוץ מהכלבה שלי בגיל 16 (וזה לא מצחיק, זה באמת כאב לי מאוד).
“רועי, מחר אני חוזרת לגרמניה. אני מרגישה שמיציתי פה. הגיע הזמן לחזור לחיים”. קפץ לי הלב שהיא אמרה את זה. לחזור לחיים ? לחיים המשעממים שלי ? של עבודה מבוקר לערב ? שנכנס כסף ויוצא כסף ? של ילדים שאתה לא מתראה איתם ועם אישה שאתה לא מסתדר איתה ?, לא, אני לא חוזר לחיים.
“אני מצטערת שאני משאירה אותך ככה, אבל אני אשמח אם מחר תבוא לנמל תעופה להיפרד ממני”
“אני אבוא, אל תדאגי”
ככה ישבנו מחובקים על שפת הים, כשהשמש שוקעת והרוח הקרה שאני כ”כ אוהב מתחילה לנשוב עליי. לא, לא היה בינינו סיפור רומנטי.
שנינו היינו שני אנשים שרק רצינו להתנתק לרגע מהעולם הסובב אותנו ולצאת מהשגרה היום יומית. פה בתאילנד הכול כ”כ יפה ומושלם, החיים עוברים לאט ובכיף, למה בארץ זה לא ככה ? למה ?…

הגעתי ביום שאחרי לנמל התעופה בדרום העיר בשעה 10 בבוקר כמו שקבענו.
ראיתי אותה עם מזוודות מפוצצות.
“הבאת למשפחה בגרמניה מכל הבא ליד אה ?” חייכתי אליה.
“בכל זאת, הייתי פה לא מעט זמן אז יצא לי להיתקל בכל מיני דברים ומזכרות שהייתי חייבת לקחת איתי”
“רועי, העברת לי את השבוע הזה הכי טוב שאפשר, אני מאוד שמחה שפגשתי אותך. זה לא היה אותו הדבר בלעדייך”.
“אין לי מה להוסיף עלייך, אמרת את הכול”.
“רועי… אני מרגישה שאני חייבת להגיד לך משהו. אתה זוכר שבפעם הראשונה שנפגשנו רציתי להגיד לך משהו ולא הצלחתי ?”
“כן, אני חושב…” לא זכרתי באמת.
“בקשר אלייך… אני חושבת שטיול בתאילנד זה משהו שלא יכול להזיק, אבל זה מיותר. להתנתק מהמשפחה זה לא הפיתרון. הסברת לי שלא הולך לך עם האישה, והילדים לא מתראים איתך ויש עליך הרבה לחץ. תוריד לחץ ! תדאג למשפחה ! ולא רק במישור הכלכלי, תהיה איתם. תקדיש להם זמן.
תיתן להם דברים שכסף לא יכול לקנות. תיתן להם אהבה !…
אשתך לא עושה לך את זה בכוונה, אני בטוחה בזה. אולי באמת אתה לא מתייחס ? אולי אתה חוזר מהעבודה והדבר היחיד שאתה חושב עליו זה ישר לישון ?…” שוב הגיע לי הזיכרון של הפנים של הילדים שלי, עכשיו גם אביגיל הייתה בתמונה. נזכרתי בטיול אוהלים שעשינו בצפון אחרי שאור נולד.
היינו משפחה כל כך מאוחדת, אביגיל ואני היינו מאושרים מהבן השני שלנו.
למה לא עשינו עוד טיולים כאלה ? למה לא היה לנו עוד זמן איכות כזה ?
מינו אותי למנכ”ל בחברה זמן מה אחרי הטיול אוהלים, ומאז זה לא היה אותו דבר. מאז הרגשתי שהמשפחה זו לא אותה משפחה.
עצמתי עיניים וראיתי את אור, דניאל ואביגיל מחייכים אליי, מסתכלים עליי בחיוך של “תחזור כבר הביתה, למה הלכת…”. נשבר לי הלב באותה שנייה.
קתרין צודקת, להתנתק מהם זה לא הפיתרון, אלא לפתור את הבעיות ביחד זה הפיתרון. לא מצאתי זמן כדי לשבת עם אביגיל לפתור את הבעיות, אלא ישר עברנו להליכי גירושין. אם היינו יושבים פעם אחת, פעם אחת !… אם… ואם… ואם…
“אתה מבין מה שאני אומרת לך רועי ? אני בטוחה שהמצב ישתנה אם רק תעזור לאשתך לשנות אותו. הוא לא ישתנה מעצמו”.
“את צודקת, את פשוט צודקת אין לי מה לומר. אני כ”כ מאושר שיש מישהו שסוף סוף מאיר את עיניי ככה קתרין. באמת שאין לי את המילים כמה שאני מודה לך. הטיול בתאילנד לא שינה לי את החיים, אבל השיחה איתך, הכמה דקות האלו בנמל התעופה, אני חושב שהם עוד ישנו”
חיבקתי אותה, היא נתנה לי את מספר הטלפון שלה בגרמניה, ונפרדתי ממנה לשלום. כמעט בדמעות.
מי האמין לפני הטיול שלי בתאילנד שאני אפגוש בחורה גרמנייה צעירה שאני יכול להיות אבא שלה, והיא תשנה לי את החיים.
זהו, עכשיו החלטתי ליישם הכול. אין דיבורים, רק מעשים.
נסעתי למלון ועשיתי צ’ק אאוט מהיר. ראיתי את החשבון המטורף שיצא לי על הסוויטה הענקית במלון, חתמתי ועזבתי.
הגעתי לנמל התעופה וביקשתי מהפקידה התאילנדית את הטיסה המהירה ביותר לישראל. הייתי צריך לחכות 7 שעות לטיסה הקרובה ביותר, אך זה לא היה אכפת לי. אני הולך לחזור ולשנות הכול. אין יותר סבל, החיים שלי יהיו כמו שאני אבחר שהם יהיו, ואם אני רוצה שהם יהיו מושלמים, אני אהפוך אותם לכאלה.
פרופסור חכם מאוד בטכניון אמר לי לקראת סיום הלימודים שלפי רמת המוטיבציה שלי בלימודים, הוא בטוח שאני אגיע רחוק וכל מה שאני ארצה אתגשם. אז כן, הגעתי רחוק לתאילנד, הוא צודק, ואני רוצה משהו אחד עכשיו.
אני רוצה לאחד את המשפחה שלי. המשפחה שהייתה לי. אם אני ארצה, זה יתגשם פרופסור ?… אני מקווה.
עליתי לטיסה, ולקח לי בערך חצי שעה להירדם. לא מפתיע.

“אדוני ? אדוני ? אנחנו מתכוננים לנחיתה, אתה מוזמן להתעורר”.
במחשבות שלי ובחלומות שלי היו רק שלושה דברים- דניאל, אור ואביגיל.
אין בחורות, אין ים, אין כלום חוץ מהמשפחה.
החלטתי שאני רוצה להביא לאביגיל משהו כשאחזור.
לגיל 30 קניתי לאביגיל מכונית מרצדס חדשה. “הכי טובה שיש לך” אמרתי לבחור שמכר לי את המכונית.
אבל, אם הייתי חושב על זה, מה זה עזר ? אביגיל שמחה מהמכונית, אבל אני בטוח שמיחס ואהבה שהייתי יכול לתת לה היא הייתה שמחה כפליים.
חשבתי כל הזמן מה הדבר הכי גדול שאני יכול לתת לה, דבר שעולה הרבה כסף, כי זה בטח מה שישמח אותה. אז נכון, זה תמיד נחמד להביא כאלה מתנות אם זה מתאפשר, אבל זה רק אחוז אחד מהמתנה. ה99 אחוזים הנותרים, זה משהו רוחני, לא חומרי. חיבוק אחד שווה לאלף מכוניות מרצדס.
חיבוק אחד, נשיקה אחת, חיוך אחד…

הגעתי לפאתי הבית בסביון, צלצלתי בשער.
“אבא !!!” דניאל צעק לעברי ורץ לחבק אותי. הבאתי לו את חיבוק האב הכי גדול שהייתי יכול לתת.
“אני אוהב אותך דניאל, אתה לא יודע כמה אבא התגעגע אליך”. כמעט בכיתי.
אני בן אדם לא רגיש, רק בסרטים מדי פעם אני בוכה, אבל לא היה אכפת לי עכשיו.
אביגיל יצאה לעברי עם אור בידיה. הלכתי לקראתה.
“הבאתי לך פרח, הכי יפה שיכולתי למצוא” חיבקתי אותה ואת אור הכי חזק שיכולתי. “לא מכונית, לא בית גדול, רק פרח”.
התפרקתי, ולאחר שהתחלתי לדמוע היא דמעה איתי.
לא היה צורך במילים כדי להסביר שמעכשיו זה לא יימשך ככה.

“בום דיאה… נו תתרגם לי את זה לעברית נראה אותך…”
“אממ… אמרת לי את זה מקודם, נראה לי צהריים טובים !”
“לא, בוקר טוב, כמעט צדקת”
“אבא זה לא פייר ! אתה יודע מלא שפות ! אני יודע רק עברית וקצת אנגלית!”
“דניאל, אתה תהיה פי כמה יותר גאון ממני. אל תדאג”.

התפטרתי. כן כן, הגיע הזמן לא ?… לקחו קשה את ההתפטרות שלי מאמ-טק, מכיוון שעשיתי שם עבודה רבה, אבל אני מאמין שהם הבינו את הסיבה שלי.
זוכרים את התחביב שיש לי ? לחקור שפות ? אני יודע לא פחות מ6 שפות זרות באופן מעולה- פורטוגזית, ספרדית, רוסית, צרפתית, גרמנית ואנגלית, והיד עוד נטויה. אני לומד באוניברסיטת ת”א חקר שפות, והחלטתי ביחד עם אביגיל שבגלל המצב הכלכלי היחסית טוב שלנו, היא יכולה להיות המפרנסת היחידה בבית בזמן שאני אלמד.
דניאל לומד ביסודי עדיין, ואור בגן. ירד ממני כל הלחץ האדיר של העבודה, ואני ואביגיל יוצאים פעם בכמה ימים רק אנחנו כל פעם למקום אחר ומשאירים את אימא שלי כבייביסיטר.
החלטתי למכור את הבית שלנו בסביון, ועברנו לשכונה צנועה יותר לידה, לנווה סביון.

הרמתי טלפון לקתרין בגרמניה, שכמובן שמחה לשמוע שכל המצב השתפר לטובה ושאני מרגיש מצוין. שמחתי לשמוע שיש לה בן זוג טרי שהיא אוהבת אותו נורא, וגם שהיא השלימה עם ההורים שלה.
היא הזמינה את כולנו לגרמניה, ואמרתי לה שבשמחה נגיע אליה כשיזדמן.

כשחשבתי על מה שאני רוצה להיות בעתיד, כשהייתי קצת יותר ילד, רציתי להיות איש מצליח ועשיר שיש לו בית ענקי, עם גינה ענקית, ועם אישה יפה, וילדים. איש שכולם מכירים, איש שיש לו משרד ענקי והוא פשוט איש מוצלח.
מה הייתה ההגדרה שלי של מוצלח פעם ? כסף ?… בית גדול ?… היה לי את זה ואת זה, אז מה. זה הכול לפרוטוקול, זה על הנייר. מה אפשר לעשות עם זה? מתישהו, זה גם נמאס. צריך להיות משהו מעבר.
“אבא, כשאני אהיה גדול אני רוצה להיות איש מצליח במחשבים” דניאל אומר לי, כשהוא כבר עולה לכיתה ז’. “איש מצליח כמוך” .
“לא דניאל, אתה לא תהיה כמוני. אתה תהיה מה שאתה רוצה, אתה תעשה מה שאתה הכי רוצה, והכי חשוב- תהיה לך משפחה שתמיד תאהב אותך, השאר זה באמת לא חשוב.

לפעמים רק פרח זה מה שמספיק כדי לשנות הכול.

רק פרח
דרג את הסיפור

תגובות (1)

מעניין , סיפןר יפה, העובדות מרגשות, אבל יכל להיות יותר מרגש

13/01/2010 20:12
30 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך